בהחלטה דנ״א 4897/22 בן שלוש ייבוא וייצוא בע״מ נ׳ יפאורה-תבורי בע״מ (נבו 1.1.2023), דחתה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות את בקשת בן שלוש לקיים דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע״א 7934/20 בעניין יבוא משקאות ״שוופס״ מאוקראינה. בכך נותר על כנו פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 5.7.2022, שאסר על בן שלוש לייבא את המשקאות לישראל ללא הסכמת יפאורה, בעלת סימן המסחר הרשום בישראל.
הנשיאה חיות הדגישה שההכרעה בערעור התייחסה לנסיבות מיוחדות של פיצול הבעלות בסימן מסחר בעל מוניטין בינלאומי, ולכן אין בה בהכרח תשובה לכל מקרה עתידי של יבוא מקביל. הבקשה לדיון נוסף נדחתה ללא צו להוצאות. קדמו לה פסק הדין במחוזי משנת 2020, שהתיר את היבוא, ופסק הדין בערעור משנת 2022, שהפך את ההכרעה.
הרקע: פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור משנת 2022
בשנת 2006 רכשה יפאורה-תבורי את הזכויות בסימן המסחר ״שוופס״ בישראל מחברת Cadbury Schweppes, ואילו חברה אחרת, European Refreshments Limited (ERL), החזיקה בזכויות בסימן באוקראינה. בן שלוש ביקשה לייבא מאוקראינה משקאות מקוריים שנמכרו בידי בעלת הסימן שם, ולשווקם בישראל לצד משקאות שוופס שמייצרת יפאורה בארץ.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד התיר תחילה את היבוא בה״פ 11125-05-19 מיום 19.10.2020. בערעור, ע״א 7934/20, פסק בית המשפט העליון ביום 5.7.2022 בדעת רוב של השופטים אלכס שטיין ויוסף אלרון, בניגוד לעמדתו של המשנה לנשיאה בדימוס ניל הנדל, כי אין להתיר את היבוא ללא אישור יפאורה. גישת הרוב התבססה על זכויות טריטוריאליות נפרדות בסימני המסחר המקומיים, על גבולות דוקטרינת המיצוי ועל החשש להטעיה לגבי מקור המוצרים.
מדוע ביקשה בן שלוש דיון נוסף?
בן שלוש טענה שההכרעה בערעור משנה מן היסוד את הדין בדבר יבוא מקביל ועלולה לצמצם את התחרות בשוק הישראלי. לשיטתה, העברת סימני מסחר בינלאומיים לגופים ישראליים עלולה להקנות להם שליטה בלעדית בשיווקם של מוצרים שניתן היה קודם לייבא ממדינות אחרות. נטען גם שקיים מתח בין פסק הדין לבין הפסיקה הקודמת, לרבות ע״א 7629/12 סוויסה נ׳ Tommy Hilfiger Licensing LLC, ובין ההכרעה לבין דיני המיצוי הבינלאומי.
עוד ביקשה בן שלוש לבחון מחדש את עמדת הרוב שלפיה הגנת ״שימוש אמת״ שבסעיף 47 לפקודת סימני המסחר לא חלה בנסיבות המקרה, ואת הפרשנות לסעיף 60(א)(2) לפקודה, העוסק בפטור מאחריות פלילית ליבוא טובין שסומנו בהרשאת בעל הסימן במדינת המוצא.
התנאים המצומצמים לקיום דיון נוסף
נשיאת בית המשפט העליון הבהירה כי דיון נוסף הוא הליך חריג לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, המיועד למצבים שבהם נפסקה הלכה הסותרת הלכה קודמת של העליון, או הלכה שבשל חשיבותה, קשיותה או חידושה מוצדק לבחון אותה בהרכב מורחב. עצם קיומו של חידוש משפטי או חשיבות ציבורית לסוגיה אינו מספיק. נדרש חידוש הלכתי יוצא דופן המצדיק חריגה מן הכלל הרגיל שפסק דין של הרכב שופטים הוא סוף פסוק.
במקרה זה נקבע שההכרעה בערעור היא יישום והתפתחות של עקרונות קיימים בדיני סימני המסחר, תוך התייחסות לפסיקה קודמת, לדוקטרינת המיצוי ולדין המשווה. לכן לא נמצא בסיס להורות על דיון נוסף.
מדוע הנסיבות המיוחדות של מותג שוופס היו חשובות?
הפרשה עסקה במותג בינלאומי שבעליו ההיסטוריים מכרו את הזכויות בסימן המסחר לגורמים נפרדים במדינות שונות. כתוצאה מכך לא הייתה זהות או זיקה מסחרית בין בעלת הסימן בישראל, יפאורה, לבין בעלת הסימן באוקראינה שממנה הגיעו המשקאות.
הנשיאה חיות ציינה כי המקרה מעורר מתח מורכב בין המוניטין הבינלאומי של המותג לבין הזכות הקניינית של בעל הסימן המקומי, אך הדגישה כי הקביעות שבערעור הוגבלו לנסיבותיו הפרטניות. היא גם עמדה על כך שלמעשה כלל שופטי ההרכב בערעור הגיעו למסקנה שהפעולה המבוקשת אינה ״יבוא מקביל״ במובנו הרגיל בדין, אף שנחלקו בשאלה אם ניתן להתירה באמצעות הגנת שימוש אמת בכפוף לסימון מתאים. בכך נבדלו עמדת הרוב ודעת המיעוט.
הגנת שימוש אמת וסעיף 60 לפקודת סימני המסחר
בן שלוש טענה כי הכרעת הרוב יצרה הבחנה חדשה בין שימוש ״תיאורי״ לשימוש ״מותגי״ ושגתה בשלילת הגנת שימוש אמת. הנשיאה חיות דחתה את הטענה כעילה לדיון נוסף: דעת הרוב לא התיימרה לקבוע הלכה חדשה בנושא זה, אלא להחיל את הפסיקה הקודמת על נסיבות המקרה. בהחלטה הובהר במפורש כי גם אם נפלה שגיאה ביישום הדין, אין בכך כשלעצמו להצדיק דיון נוסף; הנשיאה לא הכריעה לגופה בשאלה אם נפלה שגיאה כזאת.
הטענות בדבר פרשנות סעיף 60(א)(2) הוגדרו כטענות ערעוריות, שאינן מתאימות להליך חריג של דיון נוסף. ההחלטה לא החליפה את הנמקתו של פסק הדין בערעור, אלא הותירה את תוצאתו בתוקף.
חשש לפגיעה בתחרות והיקף ההשלכות על יבוא מקביל בעתיד
הנשיאה חיות לא שללה על הסף את החשש שהעברת בעלות בסימני מסחר בין גופים משפטיים עשויה במקרים מסוימים לאפשר פגיעה בתחרות. עם זאת, היא קבעה שאין בהעלאתו של חשש כללי כדי להצדיק דיון נוסף, וכי המשמעות של פסק הדין לשווקים אחרים תלויה במערכת העובדתית ובנסיבותיו של כל מקרה עתידי.
בפרט הובהר כי ההכרעה אינה חוסמת בעתיד בירור של מקרה שבו יעלה חשש קונקרטי לפרקטיקה אנטי־תחרותית שמקורה בהעברה של סימני מסחר בין ישויות משפטיות. גם שאלת היקפו של המוניטין הבינלאומי שניתן לייחס לבעל סימן המסחר המקומי לא הוכרעה לראשונה במסגרת הבקשה לדיון נוסף, וניתן יהיה לבררה בהליך מתאים אם תתעורר.
תוצאת ההחלטה והמשמעות המשפטית
ביום 1.1.2023 נדחתה הבקשה לדיון נוסף, ובנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות. פסק הדין של בית המשפט העליון בע״א 7934/20 מיום 5.7.2022 נותר על כנו. אין לראות בדחיית הבקשה אישור גורף לכך שכל יבוא של מוצר הנושא סימן הרשום בישראל בידי בעל זכות אחר אסור תמיד; ההכרעה מתייחסת למקרה שבו בעלי הזכויות בארץ המקור ובישראל נפרדים ולנסיבות המסחריות שנקבעו.
לשלבי ההליך ולהבדלים בין ההכרעות ראו המחוזי: בן שלוש נ׳ יפאורה (2020) והערעור: יפאורה נ׳ בן שלוש (2022). להרחבה על התנאים ליבוא מקביל בישראל ראו ייבוא מקביל בישראל: סימני מסחר והגבלות על יבואן, ולניהול סכסוכי אכיפה ראו תביעות סימני מסחר בישראל.
שלושת ההליכים בפרשת שוופס
המחוזי (2020) | הערעור בעליון (2022) | הבקשה לדיון נוסף (2023)
