הליך שנדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופט אמיר דהאן. ביום 9.9.21 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: – התובע: שרון גבאי; הנתבעים: 1. שבילי זהב טריין בע"מ 2. דניאל ביטון.
העובדות: התובע אשר הינו צלם מקצועי המפרסם את תמונותיו בחשבון ברשת החברתית ומציע אותן למכירה. הנתבעת 1 היא חברה העוסקת בתיירות. הנתבע 2 הינו עובד של הנתבעת 1.
לאחר שמנהל הנתבעת 1 ראה את הצילום ברשת, הוא פנה לתובע וביקש לרכוש את הצילום לשימוש הנתבעת 1. התובע הסכים והעביר את הצילום, אך תוכן ההסכמה המדויק שנוי במחלוקת. התובע שלח צילום בקובץ ממוחשב לשימוש הנתבעת 1 בעבור תמורה.
הנתבעת 1 עשתה שימוש בצילום בחשבון הפייסבוק שלה. בנוסף, הנתבעת 1 הדפיסה מספר עותקים של הצילום, כאשר שניים מהם תלתה במשרדה, אחד הוצג בתערוכה להצגת שירותיה ואחד ניתן במתנה לראש העיר. הנתבע 2 השתמש בצילום כדי לייצג את מקום עבודתו בחשבון הפייסבוק האישי שלו בתוספת מסגרת מעוצבת.
התובע טען כי הוא הסכים להעניק זכות שימוש בצילום במגבלות הבאות, אשר סוכמו בעל פה:
(1) הצילום ישמש רק כתמונת "קאבר" (cover) בחשבון הפייסבוק של הנתבעת 1;
(2) הצילום יוצג תוך מתן קרדיט ותיוג לתובע.
לצד זאת, בסיכומיו התובע טען כי כלל לא נכרת חוזה שבו התובע העביר את הבעלות על הצילום או ויתר על זכותו המוסרית על פי חוק. הנתבעת 1 טענה כי רכשה את הבעלות בכל זכויות היוצרים בצילום במסגרת עסקה בינה לבין התובע.
התובע הגיש כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבע 2 תביעה לפיצויים בסך של 300,000 ₪ בגין הפרת קניינו הרוחני וזכויותיו המוסריות והכלכליות ביצירת צילום.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נקבע כי התובע קיבל תמורה עבור הצילום ולא הוכח כי היו הסכמות בעל פה בין הצדדים אשר הגבילו את השימוש בתמונה. ובאשר לעובדה שהתמונה פורסמה ללא מתן קרדיט, נקבע כי התובע וויתר בהתנהגותו על זכותו המוסרית.
בית המשפט נתן צו המחייב את הנתבעים, החל מיום פסק הדין, להימנע מלפרסם או להעביר את הצילום ללא שמירה על הזכות המוסרית של התובע ששמו ייקרא על הצילום.
נקבע כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 1,300 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 18,482 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הסכמות בעל פה ביחס לשימוש בתמונה
הנטל להוכיח תנאים נוספים בחוזה מוטל בדין על התובע, ומוגבר על ידי התנאים המגבילים טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. בית המשפט קבע כי התובע לא הרים נטל זה אל מול המסמכים בכתב.
בית המשפט קבע כי נכרת חוזה לרכישת מלוא הזכויות על הצילום. בהיעדר ראיות ברורות אחרות, בית המשפט לא מצא כי היו קיימות תניות מגבילות נוספות אשר לא הועלו על הכתב.
הפרת הזכות המוסרית
הנתבעת 1 פרסמה את הצילום באתרה ובארבעה מקומות נוספים ללא פרטי הזיהוי של התובע ("קרדיט") וללא תיוג מתאים של התובע במדיה אלקטרונית.
הצדדים העלו שתי שאלות אשר דורשות פתרון עובדתי ומשפטי:
1. האם אי הזכרת שמו של התובע על יצירתו על ידי הנתבעת 1, מהווה עוולה אזרחית או שהתובע ויתר בהתנהגותו של הזכות המוסרית העומדת לו להזכרת שמו על יצירתו.
2. האם הדפסת התמונה או הצגתה בחלקה ברשת על ידי הנתבעים עולה כדי הפרת הזכות המוסרית עד כדי עוולה אזרחית.
ויתור על הזכות המוסרית- המסגרת הנורמטיבית
סעיפים 45 ו־46 לחוק זכויות יוצרים, קובעים מהי זכות מוסרית ומטילים מגבלות קנייניות על עבירותה. זכות מוסרית כוללת את זכותו של היוצר ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין, וכי לא יוטל פגם ביצירתו אם פגם זה עשוי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. המגבלות על עבירות הזכות מתבטאות בסעיף 45(ב) לחוק הקובע כי הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר גם אם אין לו זכות יוצרים ביצירה או אם העביר אותה לאחר. בסעיף 50 לחוק זכויות יוצרים ישנן מספר הגנות על הפרת זכות היוצר לשלמות יצירתו.
ראשית, יש לענות על השאלה האם על פי סעיף 45(ב) לחוק ניתן לוותר על (להבדיל מ"להעביר את") הזכות המוסרית של אדם כי שמו ייקרא על יצירתו או כי לא ייעשו שינויים ביצירה?
היעדר עבירות אינו היעדר יכולת לוותר על הזכות. יוצר יכול לוותר על זכותו כי שמו ייקרא על היצירה, ואף להסכים כי שמו של אדם אחר ייקרא על היצירה. אך הוא אינו יכול להעביר את הזכות, כלומר, אדם שאינו היוצר אינו יכול לכפות על צד שלישי לציין את שמו שלו או של זולתו על היצירה של היוצר אלא רק את שמו של היוצר עצמו.
שנית, בית המשפט ביקש לבחון האם ישנה דרישת צורה מחייבת לחוזה בעניין ויתור על הזכות המוסרית. דרישת צורה מחייבת הייתה כלי משפטי שנשקל ונפסל בזמנו על ידי המחוקק על מנת לעגן את מעמדה המיוחד של הזכות המוסרית ולהגן על הצדדים לה.
בהצעת החוק סעיף 48 הופיע כך:
"(א) פעולה שנעשתה ביצירה בהסכמת היוצר, לא תהווה פגיעה בזכות המוסרית.
(ב) היוצר רשאי לוותר על הזכות המוסרית ביצירתו, כולה או חלקה, ובלבד שויתור כאמור נעשה בכתב".
סעיף זה נפסל בדיוני הכנסת ולא חוקק מאז. הניתוח של הצעת החוק אל מול הנוסח שהתקבל מצביע על כך שכוונת המחיקה הייתה להשאיר שאלה זו לדיני החוזים הכלליים, ולהימנע מלחוקק דרישת צורה או מגבלה אחרת על עסקאות חוזיות בזכות המוסרית.
התוצאה המשפטית של ההסכמה שהושגה בכנסת מתבטאת באלה:
א. החלת דיני החוזים הכלליים על ויתור על הזכות המוסרית. על פי דיני החוזים הכלליים הסכמה או ויתור עשויים להיות בעלפה, מכללא או בהתנהגות.
ב. אין דרישת צורה של מסמך בכתב להסכמה על פעולות ביצירה, וגם לא לוויתור על זכות מוסרית, וניתן לכורתן בכל דרך שבה כורתים תניות חוזיות רגילות.
על פי בית המשפט זוהי תוצאה משפטית נכונה ורצויה משום שהיא מאפשרת גמישות ראויה הנדרשת בענייני זכויות יוצרים ומשווה את דיני החוזים הכלליים לדינים הנהוגים בענייני זכויות יוצרים.
גם טרם החוק בית המשפט העליון הכיר בוויתור מכללא או ויתור בהתנהגות על הזכות המוסרית של צלם (רע"א 1780/98 הונדט נגד קווים חברה לפרסום בע"מ (פורסם בנבו, 22.4.1998) וקבע כי צלם אשר ראה את התמונות שצילם ללא שמו עליהן לפני שירדו לדפוס ולא אמר דבר, ויתר בהתנהגות על הזכות המוסרית לציון שמו על יצירתו.
אדם שמוציא את תמונותיו לשימוש באינטרנט בקובץ מחשב לוקח בחשבון כי עלולים לעשות שימושים כאלה או אחרים בחלקים מהן וללא הזכרת שם היוצר. לא תמיד אדם עומד על ציון שמו על יצירה שיצר, ולעתים הוא מעדיף ששמו לא יופיע על אותה היצירה. לעיתים קרובות אף נעשות יצירות נגזרות או עותקים של חלקי יצירות בהיסח הדעת על ידי תוכנה או אדם.
המסקנה היא שהמחוקק התכוון להשאיר שיקול דעת רחב בידי בית המשפט, במסגרת סעיף 50 ובמסגרת דיני הוויתור, שלא לראות בשימוש שכזה במקרים ובנסיבות המתאימים, עוולה נזיקית, או להתנות את עצם העוולה הנזיקית בהתראה מפורשת של הניזוק.
דיני זכויות היוצרים מכירים בוויתור מכללא ובוויתור בהתנהגות על הזכות האישית. האיזון מגיע על ידי חובתו של המשתמש ביצירה לנהוג על פי דיני החוזים הכלליים, כלומר בתום לב ומבלי לנצל שלא לתכלית ולא במידה את הוויתור באופן שעלול לפגוע באמן, גם אם הוא ויתר בהתנהגות על הזכות המוסרית המוקנית לו בחוק.
הוויתור בגדר היתר אין משמעותו לשים שם אחר על היצירה או להציגה עם שינויים אשר עלולים לבזות אותה או את יוצרה. כמו כן, הוויתור בהתנהגות אינו נוטל את זכותו של היוצר לשנות את ולדרוש שהחל ממועד דרישתו, בשימוש עתידי לא ייעשה שימוש ביצירתו ללא הצגת שמו עליה, או ללא שמירה על שלמותה.
ממצאים עובדתיים – האם התובע ויתר בהתנהגות על הזכות המוסרית לציון שמו על גבי הצילום?
לצד מכירת הזכות הכלכלית לשימוש הנתבעת 1, בית המשפט קבע קביעה עובדתית כי התובע ויתר בהתנהגות ומכללא על זכותו ששמו ייקרא על יצירתו, מן הנימוקים הבאים:
התובע בחר שלא לכלול את שמו או חותמו האישי על גבי הקובץ ששלח על מנת שיפורסם בצד היצירה או עליה. הוספת סימן כזה היא פשוטה מאוד. התובע לא עשה זאת למרות שעקב עיסוקו התובע היה מודע לקיומה של הזכות המוסרית העומדת לו על פי החוק.
התובע ידע היטב היכן מצוי הפרסום, והיתה לו גישה לפרסום זה. בית המשפט לא קיבל טענת התובע כי לאחר המכירה הוא לא נכנס אפילו פעם אחת לאתר הנתבעת 1, וזאת בעקבות שיתוף הפעולה העסקי ביניהם אשר כלל הפניות לאתר הפייסבוק של הנתבעת 1.
התובע לא העיר לנתבעת 1 או לעובדיה על אי ציון שמו במשך 3 שנים.
לפיכך, בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת התובע על הפרת זכותו המוסרית באי ציון שמו על יצירתו. אך מנגד בית המשפט קבע כי החובה לקיים את החוזה בתום לב מאפשרת לתובע לשנות את דעתו, לחזור בו מן הוויתור בהתנהגות ומחייבת את הנתבעת 1 להשתמש או להעביר את הצילום רק כאשר שמו של התובע נמצא עליו החל מיום פסק הדין.
פרסום הצילום בשינוי
בחלק קטן מן התמונות של התובע מופיע חלק מהצילום ולא כולו.
בית המשפט שקל את ההגנות הקבועות בסעיפים 46(2) ו-50 לחוק זכויות יוצרים בנוגע לאופי היצירה, אופי הפעולה ומטרתה וקבע כי הפעולה הייתה סבירה בנסיבות העניין. בית המשפט קבע כי אין בתמונות "שינוי או סילוף שיש בהם כדי לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר" כאמור בחוק.
מדובר בשימוש מסחרי מכובד, ללא השחתה של הצילום ותוך שמירה על מעמדו של הצילום כמייצג את פניו של העסק. השימוש במסגרת אתרי השיווק המפנים נעשה בצורה מכובדת כדי להפנות לקוחות ולהמחיש להם את חווית הנסיעה בירושלים העתיקה ברכב הנתבעת 1. גם אם נראית תמונת תקריב של הצילום או נחתכו שוליו, אין הדבר מהווה שינוי בלתי סביר, לא מכובד או מסלף בצילום בנסיבות הצגתו.
בית המשפט גם לא קיבל את טענת התובע לפיה הדפסת הקובץ הממוחשב מהווה שינוי אסור ביצירה. טענה זו לא הוכחה במידה הנדרשת, ואין לקבל את ההנחה כי המעבר בין תמונה על גבי מסך לבין תמונה על נייר צילום הינו בגדר "שינוי". גם לפי הגדרת החוק הדפסה הינה שימוש מותר לבעל הזכות. כאשר הועבר הקובץ לשימושה החופשי של הנתבעת 1, ללא התניה כלשהי, הדפסת הקובץ אינו מהווה שינוי ביצירה ובטח שלא שינוי הפוגע בשמו או בכבודו של היוצר. בארבע הזדמנויות בגרסה מודפסת, הצילום שימש באופן מכובד ונאה, על מנת לייצג את הנתבעת 1 ולקדם את עסקיה ולשם כך בדיוק נרכשו הזכויות בצילום. אם התובע היה חפץ למנוע את ההדפסה של יצירתו, או להקפיד על הדפסתה באיכות או בדרך מסוימת, הוא היה צריך להתנות זאת במפורש במעמד העברת זכויות היוצרים.
התביעה האישית נגד הנתבע 2
בית המשפט קיבל את טענת הנתבע 2 כי הוא סבר באמת ובתמים כי התמונה שייכת לנתבעת 1 וכי השימוש בה אינו מוגן בזכויות יוצרים של התובע או של כל אדם אחר. בית המשפט קבע כי העיטור שהוסיף הנתבע 2 לתמונה, הוא בגדר שימוש סביר בתום לב כאמור בסעיף 50, ואינו מהווה עוולה המזכה את התובע בפיצויים מן הנתבע 2.
