הליך שנדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופט גד ארנברג. ביום 22.08.22 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– התובעים: 1. אשכולות החברה לזכויות מבצעים של אמני ישראל בע"מ 2. "עילם" – עמותה ישראלית לזכויות מוסיקאים מבצעים 3. הארגון היציג של המבצעים בישראל;
התובעות 1-2 מייצגות את מרבית האומנים המבצעים בישראל (בתחומים שונים). התובעות 1-2 הקימו יחד את התובע 3 – ארגון הפועל בשטח זכויות המבצעים והינו הארגון המייצג את המספר הגדול ביותר של המבצעים. לפיכך הוא הזכאי לגבות כספים ולתבוע בגינם.
– הנתבעים: 1. מ.טל אירועים וכנסים 2. מח-בליטי יזמות והשקעות בע"מ 3. מאיר בליטי 4. מיכאל בליטי 5. חנן בליטי.
הנתבעת 1 היא חברה המפעילה את אולם האירועים פביליון כנסים ואירועים ומנהלת אותו ביחד עם הנתבעת 2. הנתבעים 3-5 הם בעלי תפקידים ובעלי מניות בנתבעות 1-2.
העובדות: בשנת 2014 הצטרפה הנתבעת 1 להסכם מסגרת בין התובעים לבין התאחדות האולמות וגני האירועים בישראל. הסכם זה מסדיר את תשלומי התמלוגים השנתיים שמשלמים אולמות האירועים לארגוני המבצעים בגין שימוש הנעשה בזכויות מבצעים בין השנים 2013-2019. על אף החתימה על הסכם זה, בשנת 2016 חדלה הנתבעת 1 מתשלום התמלוגים ומכאן התביעה.
במקביל לתביעה זו, התנהל הליך זהה בין הצדדים בנוגע לאולם אירועים "גני אורה", שבבעלותם של הנתבעים 3-5. לאחר קבלת פסק הדין בעניין זה, ולאחר שאולם האירועים נסגר בעקבות מגפת הקורונה, הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן ניתן פסק דין חלקי למתן צו מניעה קבוע. כמו כן הפקידו הנתבעים בקופת בית המשפט סכום כסף שמהווה תשלום תמלוגים לתובעים. סכום זה לא נפדה על ידי התובעים.
התובעים טענו כי הנתבעת 1 השמיעה באולם האירועים ביצועים מוגנים של אומנים ונגנים ישראלים, וזאת למרות הימנעותה מתשלום התמלוגים השנתיים. הם טענו כי הם פנו מספר פעמים לנתבעים, ואף שלחו דרישת תשלום, אך לא התקבלה כל התייחסות מצד הנתבעים. התובעים טענו כי השמעת השירים ללא תשלום מהווה הפרה של חוק זכויות מבצעים, ולכן, בהתאם לסעיף 5 לחוק זה, הם זכאים לפיצוי הקבוע בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים.
על כן, הוגשה על ידי התובעים תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגובה של 300,000 ש"ח, בהתאם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, בגין 15 הפרות של סעיף 3א(א) לחוק זכויות מבצעים ומשדרים.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט נתן צו מניעה האוסר על הנתבעת, בעצמה או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי יצירות מוקלטות שלתובעים זכויות בהן, או להרשות השמעה כאמור, כל עוד לא קיבלה רישיון מאת התובעת. כמו כן, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובעים יחד ולחוד פיצוי בסך של 300,000 ₪, והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
אבחנה בין זכות יוצרים לבין זכות מבצעים
הנתבעים טענו כי הם שילמו עבור רישיון שקיבלו מהפדרציה לתקליטים והפי"ל. הם טענו כי בהתאם לרישיון זה, הם יכולים להשתמש בכל הרפרטואר הקיים ברישיון, ללא צורך בהרשאה נוספת מהתובעים.
התובעים טענו כי יש לבצע אבחנה בין תשלום עבור בעלי זכויות יוצרים הנגבה באמצעות הפדרציה לתקליטים והפי"ל, לבין תשלום עבור בעלי זכויות מבצעים הנגבה באמצעותם, והדגישו כי מדובר בזכויות שונות. לפיכך, הרישיון שרכשו הנתבעים מהפדרציה ומהפי"ל אינו פוטר מתשלום תגמולים לבעלי זכויות מבצעים.
בית המשפט הסביר כי מרבית השאלות התייתרו עם קביעת בית המשפט המחוזי בעניין "גני אורה", שהדגיש את ההפרדה בין זכות היוצרים לזכות המבצעים, ובין האיגודים המייצגים כל אחת מהזכויות וקבע באופן ברור כי "אין זהות בין התמלוגים המשולמים לתאגידים המשותפים לזכות היוצרים כגון אקו"ם, הפדרציה הישראלית לתקליטים או הפדרציה הישראלית למוזיקה ים תיכונית (להלן – הפי"ל) לבין התמלוגים המגיעים למבצעים בגין השמעה או הצגה של ביצועים מוגנים".
לפיכך, בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת הנתבעים, כי זכות הביצוע היא זכות נלווית לזכות היוצרים. זכות הביצוע עומדת בפני עצמה ומעוגנת בסעיף 3א(א) לחוק זכויות מבצעים והפרתה מזכה בתרופה שנקבעה בסעיף 5 לחוק זה. התשלום לארגוני זכויות יוצרים אינו פוטר מתשלום לארגוני זכויות מבצעים, משום שכל אחד מהארגונים מייצג גורמים אחרים מהיווצרות היצירה.
הפרת זכות מבצעים
עדת התובעים העידה והצהירה כי ביקרה באולם האירועים פביליון בשלושה מועדים שונים בהם שמעה כי נשמעה מוסיקה, ונשמעו הביצועים אשר הוקלטו על ידה באמצעות מכשיר הקלטה. היא הוסיפה כי במועדים אלו התקיימו אירועי שמחה באולם. לדבריה, היא העבירה את ההקלטות לדיסקים שהוגשו לבית המשפט, וכתבה דו"ח בסיום האירועים.
הדו"ח לא הוצג בפני בית המשפט, ולכן בית המשפט קבע כי אין להעניק לו משקל. חרף טענותיהם של הנתבעים בקשר לאמינות העדה, בית המשפט קבע כי עדותה אמינה וסדורה ויש לקבלה.
עד התובעים הצהיר כי הוא קיבל ארבעה דיסקים מידי עדת הנתבעים ובהם ביצועים שהוקלטו באולם האירועים. הוא העיד כי האזין לביצועים וערך בדיקה על מנת לזהות את שמות הביצועים ואת שמות האומנים המבצעים המשתתפים בביצועים אלו.
הנתבעים הכחישו את הפרת הזכויות והשמעת הביצועים באופן גורף, אך לא הביאו ראיות לסתירת טענות התובעים. בית המשפט קבע שעל אף ההכחשה הגורפת של הנתבעים, במהלך עדותו של הנתבע 5 נמצא אף חיזוק לטענות התובעים באשר להשמעת המוסיקה באולם.
לפיכך, בית המשפט קבע כי אין ספק שהנתבעים השמיעו מוסיקה ישראלית באולם. כמו כן, אין ספק שהנתבעים ידעו על החובה לשלם תמלוגים עבור ביצועים אלו. כאמור, הנתבעים היו חתומים על הסכם המסגרת ועד שנת 2016 שילמו. כמו כן, הנתבעים אינם הדיוטות אשר אינם בקיעים בחוק. הנתבעים מנהלים וניהלו אולמות אירועים במשך שנים, והנתבע 5, אשר העיד כי הוא זה שמקבל את ההחלטות (על מה לשלם, למי ואיך), הינו חלק מהתאחדות האולמות ולקח חלק פעיל במו"מ בעניין תשלום התמלוגים לתובעים. בנוסף, הנתבע 5 פועל בשם ההתאחדות כנגד דרישת תמלוגים לארגונים שונים ורבים, ולכן אין ספק שידע את חובתו וחובות אולם האירועים.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי הנתבעים הפרו זכויות מבצעים לפי סעיף 3א(א).
פיצויים ותגמולים
הנתבעים טענו כי גם אם תוכח הפרת הזכות, התובעים אינם זכאים לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בשם המבצעים ולכל היותר יכולים לדרוש תגמול ראוי. הם טענו כי התובעים אינם מוסמכים לקבוע את שיעור התגמול הראוי, ויש להעביר החלטה זו לגורם אובייקטיבי.
סעיף 5 לחוק זכויות מבצעים קובע כי "למבצע שזכותו לפי חוק זה הופרה יהיו כל התרופות האזרחיות המוקנות לפי כל דין לבעל זכות יוצרים שזכותו הופרה, בשינויים המחויבים".
בית המשפט הסביר כי ראשית, בקשר לזכות המבצעים, סעיף 5 אינו מבחין בין הזכויות השונות של המבצע, ומאפשר לכל מבצע שזכותו הופרה, לקבל תרופה על הפרה זו. כלומר, בכל הפרה של זכויות המבצע, יהיה זכאי המבצע לקבל תרופה, וכך גם הארגון שמייצג אותו. סעיף 5 לחוק זכויות מבצעים מפנה לחוק זכות יוצרים לצורך קבלת תרופה, ובין היתר גם לסעיף 56 לחוק זכות יוצרים שמקנה פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. בית המשפט הדגיש כי הפניה זו אינה מצביעה על כך שזכות הביצוע זהה וחליפית לזכות היוצרים, אלא נעשתה לצורך הנוחות החקיקתית בלבד.
באשר לטענות בנוגע לתגמול הראוי, בית המשפט ציין כי אינו רואה מקום להידרש לשאלה זו משום שהתובעים עותרים לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה של זכויות מבצעים ולא לפיצוי תגמול כלשהו. עם זאת, באמרת אגב, הפנה בית המשפט לפסק הדין בעניין "גני אורה" אשר הדגיש את העדר הרלוונטיות לעניין זה, במיוחד לאור חוסר תום ליבם של הנתבעים, שנמנעו מלשלם כל תגמול והפרו ברגל גסה את הסכם המסגרת. כך גם בעניין זה, הנתבעים סרבו לשלם תגמולים, והכחישו את חובתם לכך, וזאת עד שהתקבל פסק הדין בעניין "גני אורה" שהשית עליהם תשלומים גבוהים.
בית המשפט הסביר כי יש לדחות את טענת הנתבעים גם לגופו של עניין, וזאת משום ששיעור התגמול הראוי נקבע בהסכם המסגרת שנכרת בעקבות משא ומתן בין התובעים לבין התאחדות האולמות וגני האירועים, אשר ייצגה נאמנה את הנתבעים. לכן, אין מקום להלין על גובה התמלוג שנקבע, במיוחד לאור העובדה שהנתבע 5 לקח חלק פעיל במו"מ כחלק מההתאגדות.
גובה הפיצוי ומספר הפרות
סעיף 5 לחוק זכויות מבצעים מפנה את הנפגע לקבלת תרופה בהתאם לחוק זכות יוצרים.
סעיף 56א לחוק זכות יוצרים קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים".
בית המשפט הסביר כי על מנת להכריע בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעת יש להידרש, בהינתן הפיצוי הסטטוטורי, לשאלה בכמה הפרות מדובר.
הנתבעים הכחישו את הפרת הזכויות אך טענו כי במידה ואכן בית המשפט יקבע כי בוצעה הפרה, יש לקבוע כי מדובר בשלוש הפרות בלבד – כלומר, יש להתייחס לכל אירוע שהוקלט (ולא משנה כמה ביצועים הושמעו בו) כמסכת אחת.
מנגד, התובעים טענו כי טענת הנתבעים הינה הרחבת חזית אסורה ומטעם זה בלבד יש לדחותה. כמו כן, טענו כי לשון סעיף 3א לחוק זכויות מבצעים קובעת כי המבצע זכאי לתמלוג ראוי בגין כל הצגה או השמעה של ביצועו.
לחילופין, טענו התובעים כי לו תתקבל טענת הנתבעים כי מדובר לכל היותר בשלוש הפרות, יש לקבוע את הפיצוי המקסימלי בחוק – 100,000 ₪ בגין כל הפרה.
בית המשפט הסביר כי מחד גיסא, סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים קובע כי "לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". מאידך, הפסיקה בעניין זה הולכת לפי לשון סעיף 3א לחוק זכויות מבצעים וקובעת כי יש לראות כל הפרה כהפרה נפרדת המזכה את המבצע בפיצוי.
בית המשפט הסביר כי בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, ( פורסם בנבו, (4.3.92 נקבע כי כאשר אותה זכות נפגעת בידי אותו מפר מספר פעמים, יש לראות בכך הפרה אחת. אך בהמשך פסק הדין נקבע כי אם נפגעו זכויות שונות באותה יצירה, יש לראות בכך הפרות נפרדות המזכות בפיצוי נפרד. קל וחומר כאשר מדובר ביצירות שונות ובעלי זכויות שונים כמו במקרה זה.
בית המשפט הסביר כי במקרה זה, בקביעת הפיצוי הסטטוטורי הוא הביא במניין השיקולים את העובדה שמדובר בהפרה בהיקף נרחב (הושמעו ביצועים רבים מדי ערב), אשר נמשכה ככל הנראה במשך שנים (אף שהתביעה היא מאירועים מדגמיים במהלך השנים), וממנה הפיקו הנתבעים רווח. כמו כן, יש משקל להתנהלות הנתבעים ולחוסר תום ליבם כאשר ההפרה בוצעה בידיעה ובכוונה (לאחר שנחתם הסכם המסגרת שהופר) ובהתעלמות מוחלטת מהפניות הרבות של התובעים לניסיון ההסדרה.
הנתבעים ביקשו לשלם את התמלוגים הנדונים באמצעות קופת בית המשפט, אך ורק לאחר שניתן פסק הדין בעניין "גני אורה" וזאת במטרה לאיין את התביעה לפיצויים ולצמצם את הפסדם.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי יש להביא בחשבון את מטרת הפיצוי הסטטוטורי שבחוק זכות יוצרים ואת הרצון ליצור הרתעה מהפרה חוזרת ונשנית ופגיעה בזכויות היוצרים והמבצעים, וכן למנוע כי יצא החוטא נשכר מפעולותיו תוך מתן דגש כי בכל הזמן שהנתבעים לא שילמו תמלוגים הם הרוויחו מהשמעת הביצועים.
בית המשפט הסכים עם התובעים וקבע כי יש מקום לראות בכל אחת מההפרות הפרה עצמאית, משום שמדובר בביצועים שנוצרו על ידי מבצעים שונים במקומות ובזמנים שונים, וזכות כל מבצע שנפגע לפיצוי בגין הפרת זכותו. אך בעניין זה, גם אם יהיה מקום לקבוע שמדובר בשלוש מסכות בלבד, הרי שהתביעה היא על סך של 300,000 ₪ (סכום הפיצוי המקסימלי על שלוש הפרות). לאור האמור, בית המשפט קיבל את התביעה במלואה.
אחריות אישית של הנתבעים 2-5
בעניין "גני אורה", בה נדונה שאלת אחריות הנתבעים בהרחבה, נקבע כי הדין הוא עם התובעים. בעניין "גני אורה" בית המשפט הפנה לפסיקה לפיה הנטייה היא להטיל אחריות אישית על אורגנים של תאגיד שאישרו את הפרת זכות היוצרים, וקבע כי נטייה זה ראויה גם בהקשר של אחריות אישית לתשלום תמלוגים או פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח חוק זכויות מבצעים.
בית המשפט הסביר כי בעניין זה אין מחלוקת כי הנתבעות 1-2 מפעילות את אולם האירועים ולכן יש לחייבם בתשלום הפיצויים. בנוגע לנתבעים 3-5, הרי שהם משמשים כדירקטורים בנתבעות 1-2 ודי בכך כדי לקבוע כי הם אחראים לכך שהושמעו באולם האירועים ביצועים ללא תשלום תמלוגים, ואף צמחה להם "תועלת פרטית" מהשמעת הביצועים ללא תשלום תמלוגים.
לפיכך, בית המשפט קבע כי יש לחייבם אישית בתשלום הפיצויים. בית המשפט הסביר כי מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי הנתבעים 3-5 הינם גם בעלי מניות בנתבעת 2 ולכן, השמעת הביצועים ללא תשלום תמלוגים הצמיחה תועלת לנתבעים לא רק כדירקטורים אלא גם כבעלי מניות.
בית המשפט הוסיף כי מחומר הראיות ומעדותו, עולה כי הנתבע 5 היה בעל חלק ניכר ומשמעותי בהפעלת אולם האירועים. לפי הסכם ההפעלה של האולם, הנתבע 5 היה אחראי על מערכות ההגברה באולם, על תפעולן ועל חיוב הצרכנים על השימוש בהן. כמו כן, הנתבע 5 אישר בעדותו, כי הוא זה שניהל וקיבל את ההחלטות בנוגע להסדרת תשלומים בעניינים שונים באולם האירועים, ובין היתר גם את ההחלטה בנוגע לאי תשלום תמלוגים לתובעים.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי יש לראות בנתבעים 5-3 כאחראים אישית לאי תשלום התמלוגים וכמי שהפיקו רווח מכך ולחייבם אישית בפיצויים.
