הליך שנדון בבית המשפט האזורי העליון בפרנקפורט שבגרמניה.
העובדות: התובעת הינה יצרנית ברזילאית של שתלי סיליקון. הנתבעת רכשה מוצרים מהתובעת ופעלה כמפיצה של התובעת בגרמניה. לאחר סיום שיתוף הפעולה בשנת 2008, הנתבעת הגישה בקשה לרישום פטנט אירופאי בנוגע לתהליך ייצור של שתלי סיליקון.
התובעת הגישה תביעת בעלות על הפטנט האירופאי של הנתבעת. היא טענה כי הבקשה הוגשה שלא כדין על ידי אדם שאינו זכאי לפטנט וכי יש להעביר לה את הזכות בפטנט.
בית המשפט האזורי דחה את התביעה. נקבע כי התובעת אינה זכאית לפטנט הנטען, שכן התובעת לא הצליחה להוכיח כי העבירה לנתבעת את הידע נשוא הפטנט.
בית המשפט האזורי קבע כי לא ניתן להסיק העברת ידע מהעובדה שהנתבעת היתה אחראית כלפי התובעת על בסיס חוזה שנכרת בין הצדדים לקבלת אישור CE הדרוש למכירות באירופה. למרות שמידע על תהליך הייצור היה צריך להיות מסופק לפי הוראת המכשור הרפואי משנת 2003, העברת המידע לא הגיעה לרמת פירוט מספקת אלא רק של שלבי התהליך הבודדים.
התובעת ערערה על החלטת בית המשפט האזורי וטענה כי בית המשפט האזורי טעה כאשר קבע שהמידע שהעבירה לנתבעת לגבי טבעם של השתלים אינו רלוונטי להוכחת הבעלות שלה באמצאה.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה.
נקודות מרכזיות שנדונו באותו הליך:
הוכחת הבעלות באמצאה
בהתאם לסעיף (1)60 ל-EPC, הממציא, אשר יכול להיות רק בן אדם (ולא חברה), הינו מורשה כדין להגיש תביעת זכאות.
התובעת לא הצליחה למסור פרטים קונקרטיים להוכחת הבעלות באמצאה. בנוסף, לא היה פירוט כרונולוגי ולא הצגה עובדתית של פרטי הבעלות הנטענת באמצאה.
בתביעת בעלות, התובע נדרש להוכיח קיומה של העברת מידע בין התובע לנתבע בנוגע לאמצאה הנדונה. על התובע להוכיח גם את זהות האמצאה. הסיבתיות בין האמצאה לבקשת הפטנט חייבת להיות ברורה.
בית המשפט האזורי העליון מצא כי התובעת לא הוכיחה זאת.
בנוסף נפסק כי אפילו אם נניח בעלות באמצאה והעברת מידע, השותפות החלקית באמצאה לא תקבע בעלות משותפת של המבקשת, משום שתרומתה לא היתה יצירתית.
תרומה יצירתית כממציא משותף
אדם יכול להיות ממציא במשותף אם הוא תרם תרומה יצירתית לאמצאה המשותפת. זה מספיק שהממציא במשותף תרם לפתרון הנתבע. תרומתו לא חייבת להיות אמצאתית או פטנטבילית.
התובעת טענה כי תרומה יצירתית יכולה להיות גם בצורת העברה של הידע הקודם אם מבקש הפטנט לא היה מודע לידע הקודם.
בית המשפט האזורי העליון דחה טענה זו.
בית המשפט קבע כי הידע היה ידוע לנתבעת רק משום שהיא הפיצה במשך שנים את המוצרים שיוצרו על ידי התובעת המכילים את תכונת התפר שנעקר וקל היה לראות זאת במוצרים.
כמו כן, התובעת לא הוכיחה כי תרומתה לאמצאה חורגת מעצם העברת הידע הקודם. בכל מקרה, תרומתם של הממציאים הנטענת על ידי התובעת רק תאמה את הידע הממוצע של בעל מקצוע ממוצע בתחום.
