הפרת זכויות יוצרים בתוכניות הנדסיות ת"א (מחוזי ת"א) 2051/04 אנגל מהנדסים נ' ירון קרני (פורסם בנבו, 15.8.2010)

תביעה שהוגשה על ידי אנגל מהנדסים כנגד ירון קרני. התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני. ביום 15.8.2010 ניתן פסק הדין שעסק ב: הפרת זכויות יוצרים ועשיית עושר ולא במשפט. תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים, דרישת המקוריות, הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות, הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע, קביעת מספר ההפרות, לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, פגיעה בזכות המוסרית ופיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין.

העובדות: התובעת הינה חברה שעיסוקה במתן ייעוץ ותכנון בתחום הנדסת קונסטרוקציות בנין. היא הגישה תביעה נגד הנתבע, שהוא מהנדס בנין, על מנת למנוע ממנו להפר את  זכויותיה בתוכניות הקונסטרוקציה שהכינה עבור חברת אפייאה חב' לבנין והשקעות בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבע העתיק את התוכניות שהכינה עבור המזמין והציגן כתוכניות שהוכנו על ידו, לאחר שהתובעת הפסיקה את העבודה בשל סכסוך עם המזמין והנתבע מונה להיות המהנדס שיחליף אותה.

תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, בית המשפט קבע כי הנתבע העתיק את התוכניות ההנדסיות של התובעת והציגן כשלו. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע הפר בצורה בוטה את זכויות היוצרים של התובעת בתוכניות, ופגע ב"זכותה המוסרית" של התובעת לגביהן.

בית המשפט קבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי כולל בסך 70,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, הוצאות משפט בסך כולל של 7,000 ₪, וכן את הסכומים ששולמו למומחים מטעם בית המשפט. כמו כן נקבע שישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין סבך של 30,000 ₪.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

תוכניות התובעת כיצירה הראויה לזכויות יוצרים

בית המשפט מזכיר כי בדין הישן נפסק כי תכניות אדריכליות למבנה יכולות להיות מוגנות או בתור "מעשה אמן אדריכלי" או בתור "יצירה ספרותית".

בענייננו מדובר בתוכניות הנדסיות למבנה, ולא בתוכנית אדריכלית. אך בית המשפט קובע כי גם תוכניות שכאלו, ואפילו תוכניות ייצור, מוגנות בזכות יוצרים. בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין, פ"ד נט(4) 365, פסקה 5 (להלן: "עניין Krone"), פסק כב' השופט א' רובינשטיין לפי הדין הקודם (תוך התייחסות גם להצעת החוק החדש), כי שרטוטי ייצור מוגנים בזכויות יוצרים כ"יצירה אומנותית", בכפוף להוכחת דרישת המקוריות (ראה גם ש. פרזנטי דיני זכויות יוצרים כרך שני (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שלישית, 2008, 728, 758-759). מכאן שגם תוכניות הנדסיות להקמת בנין או לשיפוצו מוגנות בזכות יוצרים (כ"יצירה ספרותית" או כ"יצירה אומנותית"), הן לפי הדין הקודם והן לפי הדין החדש.

בית המשפט קובע גם כי נוכח הדרישות המקלות שנקבעו בפסיקה באשר להיותה של יצירה "מקורית", לא יכול להיות ספק בכך שהתכניות נשוא הליך זה מהוות יצירה ראויה להגנה.

דרישת המקוריות

בית המשפט מצטט את השופטת ש' נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' גלידת ויטמן, פ"ד מ(3) 340, פסקה 6 (להלן: "עניין סטרוסקי"): ; "הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי. אך הפירוש שניתן למושג 'מקורי' הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקנית איננו המושג המקובל של חדשני, בר-חידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא, שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אלא שמקורה יהיה ביוצרה, במחברה… המבחן הוא – עצמאות היצירה ולא החידוש שבה, והמקוריות הנדרשת באה על סיפוקה גם בנסיבות בהן מידת המאמץ, הכישרון וההשקעה היצירתית של המחבר מועטה, ובלבד שיש ליצירה אופי שונה מזה של החומרים מהם עוצבה".

עוד מוסיף בית המשפט ומצטט את השופט א' רובינשטיין בעניין Krone: "…רעיון מקורי בעל ביטוי מוחשי, אפילו לא תהא בו התקדמות המצאתית או חדשנות, יהא בחינת יצירה שמוגנת על [ידי] דיני זכויות יוצרים. 'המקוריות היא העיקר, ולא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים' (ע"א 2790/93 איזנמן נ' קמרון, פ"ד נד (3) 817,829, מפי השופט טירקל). בפסיקה ניכרת התלבטות באשר לאופי המקוריות הנדרש; יש שיסתפקו בהיות היצירה יצירה עצמאית של המחבר ולא דוקא ביטוי של מחשבה מקורית… 'עיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות, וכן: מבחינה איכותית לא נדרשת אלא רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי".

בית המשפט מדגיש כי יש שיסתפקו בפחות: "השאלה היא אך זאת האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן מידת המקוריות הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים משתנה אף היא ממקרה למקרה, ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך (ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 759-760)"

לסיכום קובע בית המשפט שעל מנת ליהנות מהגנת זכות יוצרים די בכך שהתובעת תראה כי לא העתיקה את התכניות ממקור כלשהו, וכי יש בהן השקעה מינימלית של זמן ומחשבה.

הבעלות בזכות היוצרים בתוכניות

בית המשפט קבע כי ככל שהדבר נוגע להעברת זכות היוצרים, לאחר שכבר התגבשה בידי היוצר, אין מחלוקת כי זו דורשת מסמך בכתב, כפי שמורה סעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים הישן. הבחנה זו נשמרה גם בסעיף 37(ג) לחוק החדש (חוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 (להלן:"החוק החדש")), המבחין בין התניה על זכות הבעלות הראשונית ביצירה מוזמנת, שיכולה להיות מפורשת או משתמעת כאמור בסעיף 35(א), לבין "חוזה להעברת זכות יוצרים או להענקת רישיון ייחודי", הטעונים מסמך בכתב (על הבחנה זו בדין הקודם ראה:  ט' גרינמן זכויות יוצרים 256 (2003); ואילו על ההבחנה לפי החוק החדש ראה א' יעקב "בעלות בזכות היוצרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (בעריכת מ' בירנהק וג' פסח) 304-305 (2009)).

סעיף 5(1) לחוק הישן קובע כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה…". הוראה דומה מופיעה גם בחוק החדש, בסעיף 35(א), המתייחס ל"יצירה מוזמנת". להוראה שבסעיף 5 לחוק הקודם שני חריגים. האחד מתייחס לזכות יוצרים בפיתוח, צילום או תמונה וקובע כי אם הקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על ידי אדם אחר תמורת דבר ערך – יהא האיש שהזמין את הקלישאה או ההעתקה בעל זכות היוצרים. השני מתייחס למצב בו מחבר היצירה הינו עובד, שאז זכויות היוצרים ביצירה שנעשתה תוך כדי עבודתו שייכות למעביד. בכל יתר המקרים, גם כאשר מדובר ביצירה מוזמנת שניתנה עבורה תמורה, הכלל הינו שבהעדר הסכם הקובע אחרת, זכויות היוצרים הן של המחבר (ראה ט' גרינמן זכויות יוצרים  256 (2003); ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים 907 (2008)).

אמנם, ייתכנו מצבים בהם ניתן יהיה ללמוד מן הנסיבות על הסכם משתמע לפיו הזכויות תהיינה של המזמין, כמו למשל המקרה בו העבודה המוזמנת נעשית עבור עסקו של המזמין ועל חשבונו, וברור כי אין ליוצר שימוש כלשהו ביצירה, זולת השימוש שייעשה בה על ידי המזמין. על בית המשפט להביא בחשבון את המחיר ששולם עבור היצירה, את ההשפעה של העברת הזכות על היוצר, ואת השאלה אם מבחינת היגיון העסקה ייתכן שהיוצר ירצה לשמור בידיו את הבעלות בזכויות (א' יעקב, שם, בעמ' 307-308). עם זאת, הנטל להוכיח נסיבות אלו הוא לעולם על מי שמבקש לסתור את החזקה הקבועה בחוק.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי הוראה נוספת אשר יש בה כדי לחזק גרסת התובעת, הינה זו הקבועה בסעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים, המורה כי:

"מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;".

הואיל ושמה של התובעת מופיע על התכניות שהכינה, קמה החזקה האמורה, וכאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את החזקה הנ"ל

הפרת זכות היוצרים בתכניות והעתקתן בידי הנתבע

בית המשפט קובע כי על מנת לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים על התובעת להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. דימיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של התכניות על ידי הנתבע.

קביעת מספר ההפרות

בית המשפט מזכיר כי שאלת משמעותו של הביטוי "כל הפרה" המופיע בסעיף 3א. לפקודה נדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (להלן: "עניין שגיא"), במקרה בו הועלתה הצגה עשרות פעמים ללא הסכמת בעלי זכויות היוצרים במחזה. כב' הנשיא מ' שמגר קבע כי את הביטוי "כל הפרה" יש לפרש כמתייחס לכל סוג הפרה. דהיינו, אפשר להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק מקום בו הנתבע הפר מספר זכויות יוצרים. עוד נקבע כי המבחן הרלבנטי להפרה הוא מבחן הזכות המופרת, ולא מספרם של האקטים המפרים (שם, בעמ' 267). לפיכך, העלאתה של הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת בלבד לצורך הסעיף. עם זאת, הנשיא שמגר סייג קביעה זו באומרו: "אין לדעתי לשלול מצב, בו מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות תהיה כה רבה ומהותית, עד כי תהיה הצדקה לראות בכל פעילות מפרה כזו משום 'הפרה' עצמאית לעניין סעיף 3א…" (עמ' 270). הלכה זו אושרה לאחרונה מפי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד, [פורסם בנבו] תק-על 2009(3) 1498, פסקאות 3 ו- 9. נפסק כי אין לראות בהשמעת כל יצירה מוסיקלית במהלך אירוע כהפרה נפרדת; "הפרה" לענין זה היא מסכת אירועים שמפרה סוג זכויות אחד, שכן המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה.

בית המשפט מוסיף ומזכיר כי בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, (להלן: "עניין דקל")  נדונה שאלת העתקתם של חלקים מתוך 11 חוברות שונות של מחירון תשומות בניה שפורסמו במהלך 4 שנים. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בשונה מעניין שגיא, שם דובר בהצגה אחת שהועלתה מספר פעמים, בעניין שלפניה מדובר בהעתקה של 11 חוברות שונות, שכל אחת מהן הופצה במספר רב של עותקים. לדבריה, ובהתבסס על ההלכה שנקבעה בעניין שגיא, השאלה הינה:

"האם החוברות של דקל, מהן הועתקו חוברות חשב, שונות זו מזו עד כדי שכל אחת מהן מהווה יצירה המקנה לדקל זכות יוצרים עצמאית והעתקת כל אחת מהן… מהווה הפרה של זכות יוצרים נפרדת…" (שם, בפסקה 11).

נמצא כי כל אחת מן החוברות הצריכה עבודת ליקוט, ניתוח ועיבוד נתונים נפרדת, ולכן יש לראות בכל חוברת יצירה עצמאית (פסקה 14). למסקנה זו הגיעה בית המשפט גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי" שכן מצאה כי בכל חוברת יש מידע משמעותי חדש ההופך אותה לבעלת ערך כלכלי נפרד (פסקה 15).

בע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' טרנסטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 2003(2) 3908, שבה כב' השופטת שטרסברג-כהן ונדרשה לשאלה האם מודולים המרכיבים תוכנה פיננסית מהווים כל אחד יצירה עצמאית, אשר העתקתה מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים. היא  הבהירה כי השאלה מהי זכות מופרת ומהו אקט מפר הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית שעל הערכאה הדיונית לדון בה. לפיכך, אימצה השופטת את קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה: "מחומר הראיות עולה בבירור כי תת המערכות של התוכנה הפיננסית (המודולים), אין להם קיום עצמאי ולא ניתן לתפעל אותן או להשתמש באיזה מהן ללא תת המערכת של הנהלת החשבונות הבסיסית…". יש לציין כי למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי על אף שלעיתים נמכר רישיון שימוש נפרד לכל אחת מתת המערכות הנ"ל, והן תומחרו כל אחת בנפרד (ראה עניין אשרז, בפסקאות 19-20).

בענייננו, מדובר בתכניות קונסטרוקציה לחיזוק חמש תקרות במבנה קיים אחד. התכניות הוכנו כמקשה אחת, בהתאם להסכם אחד, ולא תומחרו כל אחת בנפרד. העובדה שהמהנדס משרטט כל קומה על גבי דף נפרד, ומגדיר כל דף כזה כ"תכנית", איננה הופכת את חלקי התכנית השונים ליצירות נפרדות ועצמאיות, הזכאיות כל אחת להגנת זכות יוצרים עצמאית. גם אם ניתן היה, מבחינה טכנית, לבצע חיזוק של אחת התקרות בלבד, ברור כי בפועל הדבר איננו מעשי וכי נדרש חיזוקן של כל חמש התקרות במבנה. גם לפי "מבחן הערך הכלכלי העצמאי", בית המשפט אינו רואה איזה ערך עצמאי יכול להיות לתוכנית של כל אחת מן הקומות בנפרד. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בגין הפרה אחת של זכויות היוצרים שלה בתכניות.

לעניין פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק

בעניין שגיא התייחס בית המשפט לשאלה האם לצורך קבלת פיצוי סטטוטורי  על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק, ופסק:

"לשם קביעת אותו פיצוי יש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי, ולו מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו ולבחור בפיצוי המתאים, מבין קשת האפשרויות הפתוחות בפניו בתחומי הסכומים שבסעיף…יש לפרוס בפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא בפניו, נקודות ייחוס כלשהן אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (פסקה 8).

בדומה, קבעה כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דקל, כי גם כאשר ברור שהתובע לא סבל כלל נזק ממשי והנתבע הרוויח מעט מאד מן ההפרה – יש לפסוק פיצוי סטטוטורי, אם כי, במקרה זה, יטו בתי המשפט לפסוק פיצוי בשיעור המינימלי הקבוע בחוק (פסקה 18).

בהתייחס לשיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק לתובע פיצוי סטטוטורי, נקבע בעניין שגיא כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השניה – הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים…" (עמ' 271).

עוד נקבע כי בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי ישקול בית המשפט, בין היתר, את עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר. כאשר ההפרה היתה ממושכת והניבה למפר רווחים למכביר, או כאשר המפר פועל בחוסר תום לב, יטו בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום המירבי (עניין שגיא בעמ' 272; ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים נ' טרנסבטון בע"מ, [פורסם בנבו] תק-על 03(2) 3908, בפסקה 30; ט' גרינמן זכויות יוצרים 486 (2003)).

פגיעה בזכות המוסרית

הנתבע העתיק את התוכניות של התובעת, תוך שהוא מציב את שמו כמתכנן על גבי תוכניות אלו ומעלים את שמה של התובעת כמתכננת (ראה העמוד הראשון לנספח ד2' לתצהיר אנגל). סעיף 4א.(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". הפרת זכות זו מהווה פגיעה ב"זכות המוסרית" של המחבר, ועולה כדי עוולה נזיקית המזכה את המחבר בפיצויים "בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון" (ס"ק (3) ו- (5) לסעיף 4א. לפקודה). זכות זו איננה תלויה בהיותו של המחבר הבעלים של זכות יוצרים, וחלה גם לאחר העברת זכות היוצרים לאחר (ס"ק (4)).

פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט ופגיעה במוניטין או בזכות הקניין

בית המשפט קבע כי משהוכח כי הנתבע עשה שימוש בתכניות התובעת, תוך הפרת זכות היוצרים שלה, ובזכות הפרה זו קיבל את העבודה מן המזמין – התובעת הוכיחה כי הנתבע הוא בגדר "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה", כאמור בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979.

בית המשפט מסתייג בקובעו שההלכה היא שהתובע בקניין רוחני צריך לבחור בין סעד ההשבה (המבוסס בדרך כלל על צו למתן חשבונות) לבין פיצוי בגין הנזק שנגרם לו עובר למתן פסק הדין; הוא איננו זכאי לסכום העולה על הגבוה מבין השניים, שכן אחרת יקבל כפל-סעד בגין אותו אינטרס (ראה בת.א. (ת"א) 2960/00 Gianni Versace S.p.a נ' וורסאצ'ה 83 בע"מ, לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.8.09, פסקה 27, והאסמכתאות שצוטטו שם). משעתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, ואף נפסק לה פיצוי בשיעור המירבי האפשרי ללא הוכחת נזק, לצד פיצוי בגין הפגיעה בזכות המוסרית – אין היא זכאית לעתור גם להשבת רווחי הנתבע.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם

חיפוש ובדיקה לפני רישום פטנט – בדיקת פטנטביליות אסטרטגיות, שלבים, והמלצות לביצוע חיפוש פטנטים אפקטיבי במאגרי מידע חינמיים

לפני הגשת בקשה לרישום פטנט, חיוני לבצע בדיקת פטנטביליות מעמיקה כדי להעריך את הסיכוי להצלחה בתהליך הרישום. בעוד שסוגים אחרים של חיפושי פטנטים, כגון חיפוש

>>>