בית משפט המחוזי, השופטת אסתר שטמר (ת"א 385-12-0710) – 10.4.2010
תחום: זכות יוצרים בקונספט לפרסומת
נושאים: הגנה על פרסומת, הגנה על טקסט פרסומי קצר, הגנה ליצירה ולא לרעיון, ההוכחה בדבר העתקת יצירה
עובדות:
תביעה לצו מניעה ולפיצויים בשל הפרת זכות יוצרים בפרסומת שהגה התובע. התובע טוען כי הפרסום שהגה הינו יצירה מקורית, הראוי להגנה, וכי המשיבות עשו שמוש ביצירתו ובצמד המלים שהגה, ושילבו אותן בפרסומת שלהן, ללא הסכמתו. לפיכך טוען התובע לפיצוי לפי חוק זכות יוצרים, ולפי פקודת זכות יוצרים, מכח הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין, ומכוח חוק עשיית עשר ולא במשפט. התובע עתר לפיצוי מכח החוק וכן עתר לחייב את הנתבעות ליתן חשבונות באשר לסכומים ששולמו בגין פרסום המכונית 6 MAZDA . שווי התביעה הועמד על 4,000,000 ₪.
נפסק:
התביעה נדחית, נפסק כי בהעדר העתקה יש לדחות את התביעה בכל העילות.
נפסק כי ההגנה ניתנת ליצירה, לא לרעיון. על כן, רעיונותיו של התובע בדבר אופן הפרסום, הצבת נייד מול נייח, שתוף הקהל וכו' – כל אלו אין ענינם לכאן. אם בכלל אין הם מלמדים אלא על הכלל המשפטי החשוב, שאין להגן על הרעיון, שאם לא כן תצונן רוח היצירה החבויה ביוצרים אחרים, ותמצא החברה כולה ניזוקה.
הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.
נקודות מרכזיות
הגנה על פרסומת
טקסט שבפרסומת יכול להיחשב כיצירה ספרותית, אם הוא יצירה הראויה להגנה, בעוד שהחלק הציורי או הגראפי של אותה פרסומת יכול להיחשב כיצירה אמנותית.
כדי שהיצירה תהיה ראויה להגנה כ"יצירה ספרותית", צריכה היא לתת ביטוי בכתב לרעיון כלשהו, דל ככל שיהיה, וצריכה היא למקוריות ולמידת מה של מאמץ וכישרון.
הגנה על טקסט פרסומי קצר
דברי פרסומת ותעמולה יכולים להוות יצירות ספרותיות ובלבד שלא יהיו בבחינת סיסמאות.
על הביטוי הקצר לשאת עמו מידה מספקת של יצירתיות ומטען, מעבר למידה המינימלית הנדרשת של מקוריות ביצירה.
הגנה ליצירה ולא לרעיון
אין הגנה לרעיון, כי אם לדרך הביטוי שלו על ידי היוצר.
נפסק כי אין הגנת יצירה לפילוסופיית הפרסום והשווק של התובע, אלא אם קבלה ביטוי מוחשי קונקרטי ביצירה מסויימת.
ההוכחה בדבר העתקת יצירה
ההוכחה בדבר העתקת יצירה יכול שתעלה מתוך ראיות נסיבתיות, מבלי שתהיה הוכחה ישירה לכך שפלוני נטל יצירתו של פלמוני והפכה לשלו. ניתן להסיק, שבוצעה העתקה של היצירה המקורית, כאשר לנתבע הייתה גישה ליצירה המקורית, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שהוא פרי המקריות או של סיבה דומה, להוציא ההעתקה.
השאלה, אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מן היצירה המוגנת, היא שאלה שבעובדה ושל דרגה, והתשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מיכאנית של מספר מלים או שורות, הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מן היצירות בכללותן.
בית המשפט פסק כי הוא לא מצא במעשי הנתבעים העתקה של היצירה הנטענת.
