הליך שנדון בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת ג'אדה בסול. ביום 25.01.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעת: איילת הוכהויזר; הנתבעת: 1 סוניגו אריזות הובלות ומשלוחים בינלאומיים בע"מ.
העובדות: התובעת הינה אומנית ויוצרת בוגרת "בצלאל", במגמת עיצוב קרמי וזכוכית, המפעילה גלריה ואתר אינטרנט, בהן מוצגות עבודותיה המקוריות. בין היצירות, מוצגת היצירה "דופק – pulse", היצירה נשוא תביעה זו, אותה יצרה התובעת במסגרת פרויקט הגמר שלה בבצלאל:
https://2015.bezalel.ac.il/wp-content/uploads/2015/07/ayelet-hochhauser1-271×507.jpg
לטענת התובעת מדובר ביצירה ייחודית ומקורית, בה הושקעו מאמציה, אשר הוצגה בתערוכה יוקרתית בשם "ארט יערות" במלון יערות הכרמל (מרשת ישרוטל), במשך שלוש שנים.
הנתבעת הינה חברה המתמחה בפתרונות אריזה, אחסנה ושילוח מקומי ובינלאומי, ובין היתר העברת חפצי אמנות.
התובעת טענה כי הנתבעת עשתה שימוש ביצירתה ללא רשות ושלא כדין, כאשר השתמשה בתמונה או צילום של היצירה, בשלושה פרסומים שונים במדיות שונות.
שני פרסומים הופיעו בשני עמודים שונים באתר האינטרנט של הנתבעת, בהם נעשה שימוש בתמונה של היצירה במסגרת פרסומת מסחרית של הנתבעת, כאשר על גבי תמונת היצירה, הוטבע כיתוב מסחרי והלוגו של הנתבעת. באחד מהפרסומים התמונה הופיעה לצד צילום של מכולה ומבנה הנושא את הלוגו של הנתבעת.
פרסום נוסף היה בפרסומת ממומנת בין היתר ברשת החברתית פייסבוק, בה הופיעה התמונה של היצירה ועליה הוטבעו הלוגו של הנתבעת והמילים FINE ו-MOVE IT, ומעל התמונה הופיע פירוט השירותים המסחריים שמציעה הנתבעת.
התובעת פנתה לנתבעת במכתב התראה בגין ההפרות הנ"ל, אך הנתבעת דחתה את טענותיה. עם זאת, הנתבעת הפסיקה את השימוש ביצירה.
התובעת טענה שהנתבעת העתיקה את היצירה, העמידה אותה לרשות הציבור וביצעה יצירה נגזרת. כמו כן, התובעת טענה כי הנתבעת פגעה בזכות המוסרית של התובעת, בין היתר בהטבעת הלוגו של הנתבעת והכיתוב המסחרי, שפגע בשמה ובכבודה של התובעת כיוצרת ואומנית.
התובעת עתרה לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק זכות יוצרים, עד לסך של 100,000 ₪, לצד סכום זהה בגין הפרת זכותה המוסרית. התובעת טענה כי היא זכאית לתבוע בגין כל הפרה בנפרד, אך מטעמים פרקטיים העמידה את תביעתה על סך 300,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת, הן בגין הפרת זכות היוצרים והן בגין הפרת הזכות המוסרית, סך של 70,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
קיומה של זכות יוצרים
סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים קובע כי "זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;"
סעיף 1 לחוק זכות יוצרים קובע כי יצירה מקורית היא "לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (Typeface);"
התנאים והדרישות לקיומה של זכות יוצרים ביצירה הם המקוריות והקיבוע. בפסיקה נקבע כי דרישת המקוריות נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים – מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות. במסגרת מבחן ההשקעה, יש לבחון האם היוצר השקיע עמל מסוים ביצירה. במסגרת מבחן היצירתיות, המתבסס על הרציונל לפיו מטרת זכויות היוצרים היא להעשיר את עולם היצירה ואת מגוון הביטויים הזמין לציבור, יש לבחון את אופייה של ההשקעה במנותק מהכמות שלה כדי להראות שהיא תורמת למטרה זו. במסגרת דרישת המקוריות יש לזהות שלושה רכיבי משנה, כאשר נוסף על מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות יש לבחון את מבחן המקור. כלומר, כי מקורה של היצירה יהיה ביוצר וכי היא לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת.
בית המשפט הסביר כי לטעמו לא קיים צורך לבחון האם היצירה של התובעת עוברת את אותן משוכות, משום שמעיון בעדותה של התובעת, וכן בקטעים הרלוונטיים אודות היצירה בקטלוג התערוכה, יש כדי לעמוד במבחן המקוריות של היצירה, שהושקע בה עמל רב, כעבודת גמר של התובעת במסגרת לימודיה בבצלאל, דבר ששם את מבחני המקוריות, ההשקעה והיצירתיות כעניין שאינו שנוי במחלוקת, ולכן ניתן להגיע בקלות למסקנה כי היצירה היא יצירה המוגנת לפי חוק זכות יוצרים.
הפרת הזכות הכלכלית והזכות המוסרית
התובעת טענה כי הופרה זכותה הכלכלית וזכותה המוסרית ביצירה. הזכות הכלכלית, הקבועה בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, מקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע פעולות מסוימות ביצירה ולנצלה כנכס כלכלי. לעומת זאת, הזכות המוסרית, המעוגנת בפרק ז לחוק, היא ביטוי להכרת המחוקק בקשר האישי-תרבותי-רוחני שבין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו.
התובעת טענה כי הפגיעה בזכותה הכלכלית ביצירה התבטאה בכך שהנתבעת ביצעה העתקה של היצירה, פרסומה, העמדתה לציבור וביצוע יצירה נגזרת, פעולות אשר שמורות לבעל זכות היוצרים בלבד – התובעת. מנגד, הנתבעת טענה כי לא היתה כל הפרה מאחר שהיא רכשה את הזכויות בתמונה ו/או בצילום מהצלם שצילם את אותה.
בית המשפט הסביר כי יוצר היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה, כלומר התובעת. כך קובע סעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים, אלא אם נקבע אחרת, כגון על ידי המעסיק או מזמין היצירה, שגם במקרה האחרון, היוצר הינו הבעלים, ורק אם הוסכם אחרת הזכות עוברת לאחר. בעניין זה לא היתה הסכמה כזו, או לכל הפחות, לא הוכח כי היתה הסכמה להעברה או ויתור על זכות היוצרים.
בית המשפט קבע כי לצלם אין כל זכות ביצירת התובעת, ולא הוכח קיומה של זכות כאמור. אמנם סביר להניח שהתמונה שהצלם צילם היתה בגדר שימוש מותר, ואף בגדר מה שהוסכם בין התובעת לבין רשת ישרוטל, אבל בין שימוש מותר לבין השימוש שהנתבעת עשתה באותו צילום, המרחק הוא עצום.
בית המשפט ציין כי הנתבעת כלל לא זימנה למתן עדות את אותו צלם ממנו היא רכשה את הזכויות בתמונה, ואין מחלוקת כי מדובר בעדות רלוונטית וחשובה להכרעה בטיב והיקף הזכויות שהיא רכשה באותה תמונה.
מאחר שהנתבעת נמנעה מלזמן עד שהוא רלוונטי להוכחת טענותיה, קיימת החזקה של הימנעות בעל דין מזימון עד רלוונטי או הגשת ראיה רלוונטית, כאשר חזקה היא, שלו אותה ראיה או עדות היו מובאים בפני בית המשפט, הם היו פועלים לרעת אותו בעל דין, וכך גם במקרה זה.
בית המשפט הסביר כי העתקה מפרה יכולה להיות אגב שינוי ממד. משנמצא שיצירה מסוימת מוגנת מכוח דיני זכויות יוצרים, יש לבחון האם הופרה הזכות – האם היצירה המאוחרת העתיקה מהיצירה המוגנת. ההעתקה המפרה יכולה להתקיים גם אגב שינוי בממד או במדיה. ההפרה נבחנת ביחס ליצירה המקורית ולא ליצירת המפרה.
בית המשפט הסביר כי לדרך שבה השיגה הנתבעת את התמונה אין כל השפעה על כך שיש צורך לבחון את ההפרה המיוחסת לה, ביחס ליצירה המקורית ולא ביחס ליצירה המפרה או המאוחרת. אין שוני בין מצב שבו הנתבעת קיבלה לידיה העתק בדרך של צילום היצירה, לבין מצב שהתמונה הגיעה לידי הנתבעת בדרך של העתקת היצירה שהיא ביצעה בעצמה או בדרך של תיעוד מותר, גם במצב של תיעוד מותר, עובדה היא שהנתבעת התחילה או המשיכה בהפרה, והעמידה את התמונה המפרה לרשות הציבור, ללא רשות התובעת, תוך ביצוע שימוש מסחרי באותו צילום של היצירה.
בית המשפט הסביר כי העתקה של יצירה, דורשת שיהיה עותק, גם אם זה בממד אחר. בעניין זה העותק כבר קיים, לכאורה, דבר שלא הוכח עד תום, מהצלם שצילם את היצירה. גם אם ההעתקה בוצעה שלא במודע, בכל מקרה, ולפי החוק, העתקה אינה דורשת יסוד נפשי. התובעת לא נתנה את אישורה לשימוש שנעשה בפועל, ולכן הנתבעת הפרה את זכות התובעת.
בית המשפט קבע כי מהתבוננות במה שפרסמה הנתבעת, עולה בבירור כי נעשה שילוב של תמונה מצולמת של היצירה, בשלמותה, אגב העברת הממד שבו מוצגת התמונה. התמונה הותאמה לתוכן הפעילות המסחרית של הנתבעת, לצורך העברת מסר לקהל המשתמשים באתר שלה או בשירותיה. הוספת המילים על גבי התמונה של היצירה, יכול להיחשב, לכל היותר, יצירה נגזרת, שגם היא מחייבת אישור של היוצר או בעל הזכות, שלא נתבקש במקרה זה.
בהמשך להפרת זכות ההעתקה ועשיית יצירה נגזרת, הנתבעת אף העמידה את היצירה של התובעת לרשות הציבור, כאשר היא פרסמה את היצירה באינטרנט (בין היתר בפייסבוק), ובכך אפשרה לציבור גישה ליצירה ללא הגבלה מבחינת המקום והזמן.
באשר לפרסום, בית המשפט קבע כי זכות זו לא נפגעה, משום שהתובעת זכתה לבצע את "הפרסום הראשון" ליצירה, אך עם זאת, את מהות הפרסום ניתן דווקא לקשור לזכות המוסרית של התובעת שהופרה. בנוסף, ניתן לדלות מהפרסום המצומצם יחסית בו בחרה התובעת – פרסום בתערוכה ממוקדת, את חומרת הפגיעה בזכות הכלכלית שלה, כאשר החליטה הנתבעת להעמיד את היצירה לרשות הציבור.
בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת לפיה היא רכשה את זכות היוצרים מהצלם שצילם את התמונה, כך שלא הופרה כל זכות. בית המשפט גם לא התרשם מעדותו של סמנכ"ל הנתבעת לעניין זה, לפיה לא פנה לתובעת משום שהוא לא רכש ממנה את הזכות אלא מהצלם, כך שלא היה צורך לפנות לתובעת. בית המשפט הסביר שהנתבעת, כחברה גדולה עם מוניטין רב, שמתעסקת, בין היתר, בהובלה, שינוע ואחסון דברי אומנות, אמורה להיות מודעת לסוגיות של זכויות יוצרים והיתה צריכה לדעת כי זכויות היוצרים ביצירות הן של האמן המקורי ולא של אחר.
סמנכ"ל הנתבעת גם לא ידע להסביר מדוע דווקא יצירתה של הנתבעת היא זו שנבחרה מבין עשרות היצירות שהיו בתערוכה, אם לא בגלל הייחודיות שלה. בית המשפט הסביר כי ניתן לראות שדווקא בבחירת יצירת התובעת, שהינה ייחודית ועדינה, יש כדי לתרום למוניטין החיובי של החברה בענף ההובלה של דברי אומנות.
כמו כן, בהמשך חקירת הסמנכ"ל התגלה כי יצירת התובעת כלל לא הובלה על ידי הנתבעת. גם לא הובהר מי אחראי להעלאת התוכן לאתר האינטרנט של הנתבעת ועריכת התמונות ומי אחראי להעלות תוכן לרשת לצורך פרסום. בית המשפט קבע כי בכל מקרה, פרסום היצירה באתרי הנתבעת, מטיל עליה את האחריות, כך שלא משנה מיהו הגורם המטפל בפרסום והעלאת תכנים, והאחריות היא בכל מקרה של הנתבעת.
בית המשפט קבע כי הנתבעת לא הוכיחה קיומה של הגנה כלשהי, והיא לא יכולה לטעון למצב בו מדובר ב"מפר תמים", על אף שטענה זו כלל לא נטענה על ידה.
בעניין השימוש המסחרי, בית המשפט הסביר כי לא די בקביעה שנעשה שימוש מסחרי ביצירה כדי לקבוע שמדובר בשימוש לא הוגן, אך בעניין זה השימוש שבוצע הינו מסחרי גרידא, משום שלא בוצע כל שינוי טרנספורמטיבי ביצירה וכל השיקולים היו מסחריים בלבד. כאשר השימוש מנותק לגמרי מרווח כלכלי, משקף יצירתיות עצמאית ומקדם ערכים אחרים מאלה שהיצירה המקורית נועדה לקדם, שיקול מטרת השימוש יפעל לטובת הנתבע. אך כשהמעתיק יוצר עותקים זהים ליצירה המקורית, ללא שמץ של יצירתיות משל עצמו וללא מטרות חדשות אלא משיקולים מסחריים בלבד, יפעל השיקול לטובת התובע (רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 (1993)).
הנתבעת העלתה את תמונת היצירה לאינטרנט, כשעליה מוטבע כיתוב מסחרי, תוך התעלמות מזכויות התובעת, מהרשאתה ומזכותו של בעל זכות היוצרים לשלוט ביצירתו, ובכך הפרה הנתבעת את אותה זכות.
בית המשפט קבע כי לצד הפרת הזכות הכלכלית, היתה גם פגיעה בזכותה המוסרית של התובעת. זכות זו הוגדרה בסעיף 46 לחוק זכות יוצרים, לעניין שמה של התובעת שייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה הראויים, וכי לא יוטל פגם ביצירתה ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, שיש בו כדי לפגוע בכבודה של היוצרת.
הכוונה בזכות המוסרית, היא לזכות הייחוס ולזכות שלמות היצירה. עם זאת, למרות שהחוק אינו מציין זאת, הזכות לייחוס חלה לגבי יצירות נגזרות, משום שהיצירה הנגזרת מבוססת באופן מהותי על היצירה המקורית. לצד זכות הייחוס, יוצר זכאי שלא יעשה כל סילוף ביצירתו.
בית המשפט הסביר כי זכות הייחוס אינה מוחלטת, היא תלויה "בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין", אך הנתבעת לא הצביעה, ואף לא הניחה תשתית ראייתית לגבי ההיקף והמידה של הפרסום בנסיבות העניין. שמה של התובעת לא יוחס ליצירתה, לא ניתן לתובעת "קרדיט" על היצירה שלה, ונראה שהנתבעת כלל לא התכוונה לתת לתובעת קרדיט על היצירה, תוך קבלת החלטה חד צדדית, בתירוץ שהשימוש לא קשור ליצירה עצמה אלא לתמונה של היצירה ולמטרות אחרות.
בית המשפט הסביר שככל שהנתבעת מאמינה בגרסתה, לכל הפחות היה מצופה שהיא תיתן קרדיט לתובעת על התמונה שהיא השיגה של היצירה, תיתן קרדיט לצלם שצילם את התמונה, אשר לו היא רוחשת כבוד לטענתה, אך עצם העובדה שהנתבעת כלל לא הזכירה מי צילם את התמונה בה עשתה שימוש, מוכיח עוד יותר שהעניין של הנתבעת היה ביצירה ולא בתמונה, ושהיא מודעת לכך שמאחורי יצירה זו עומד אמן מסוים ושהיא הפרה את זכות היוצרים הכלכלית והמוסרית שלו.
פיצוי ללא הוכחת נזק
בהתאם להוראות 56 לחוק זכות יוצרים, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לפי שיקולים של היקף ההפרה; משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; חומרת ההפרה; הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט; הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; מאפייני פעילותו של הנתבע; טיב היחסים בין הנתבע לתובע; תום ליבו של הנתבע (לא מדובר ברשימה סגורה).
מספר ההפרות
התובעת טענה כי מדובר בשלוש הפרות שונות, משום שהיצירה הועלתה לאתר האינטרנט בשני דפים וברשת החברתית פייסבוק.
באשר למספר ההפרת, סעיף 56(ג) לחוק קובע כי "יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". במסגרת "מסכת" אחת יכללו, באופן עקרוני, גם הפרות של זכויות שונות באותה יצירה וגם הפרות של זכויות בכמה יצירות. עם זאת, יש להראות זיקה בין המעשים השונים הן בזמן והן במקום (עמית אשכנזי "פיצויים ללא הוכחת נזק" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 573, 597-596 (2009)).
במקרה זה, נעשה שימוש ביצירה של התובעת בשלוש גרסאות שונות, כאשר הפרסום היה הן באתר של התובעת והן ברשת החברתית. בשני פרסומים היה דמיון מבחינת הכיתוב, אשר פעם הוטבע מתחת לתמונה ובפעם אחרת הוטבע על גבי התמונה של היצירה, והפרסום היה באתר האינטרנט של הנתבעת, ולתמונה האחרונה הוסף כיתוב חדש והפרסום היה בפייסבוק.
בית המשפט הסביר כי בשל הדמיון בין שני הפרסומים באתר הנתבעת, ניתן לראות בהם כהפרה אחת, בעוד שהפרסום שנעשה בפייסבוק, מהווה הפרה בפני עצמה, לא רק בשל השוני החזותי, אלא, בין היתר, בשל החשיפה לקהלי יעד נרחבים ושונים מאלה שנכנסים לאתר הנתבעת.
סכום הפיצוי
באשר לסכום הפיצוי, בית המשפט הסביר כי במסגרת השיקולים יש להביא את העובדה שהתמונות הוסרו באופן מידי על ידי הנתבעת, לאחר מכתב הדרישה של התובעת, אך יחד עם זאת, הנתבעת לא הצליחה להוכיח שהשימוש שנעשה בתמונות המפרות היה לפרק זמן קצר.
בית המשפט הסביר כי למרות שאין בידי התובעת הוכחה ממשית או מספרית לרווח שהנתבעת השיגה בעקבות פרסום היצירה באופן מסחרי, עדיין אין ספק שהיה בבחירת התמונה של יצירת התובעת כדי לתרום למוניטין החיובי של הנתבעת בענף ההובלה לדברי אומנות "עדינים".
בשים לב למאפייני הנתבעת, בהיותה חברה שעוסקת בשינוע והובלה של יצירות אומנות, ולהתנהלותה עד לגילוי ההפרות ולאחריהן, בשים לב לערך היצירה של התובעת , לאי מתן קרדיט, לחשיפת היצירה תוך כדי פרסום שיווקי, ללא הרשאה ובשים לב להפרות שבוצעו, הן הכלכלית והן המוסרית, בית המשפט קבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 70,000 ₪.
