תביעה שהוגשה על ידי ישראל פוטרמן כנגד העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מירב קלמפנר נבון. ביום 26.6.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים. התובע, צלם טלוויזיה, מתעד בקביעות בוידאו נושאים שונים בתחום החדשות. התובע טוען כי הוא נוהג דרך קבע להעלות סרטונים שהוא מצלם לחשבונו באתר היוטיוב ומאפשר לציבור כולו לצפות בהם באופן חופשי. לטענת התובע, פורסם בידי הנתבעת, באתר של הנתבעת באינטרנט ובחשבונה באתר היוטיוב סרטון באורך של כ 2.5 דקות שצולם על ידו ללא כל הרשאה. התובע טוען כי מדובר בשימוש המפר את זכויות היוצרים שלו ואת הזכות המוסרית שלו. משכך, עתר התובע לפיצוי בלא הוכחת נזק על סך של 70,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה חלקית, נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית ביצירותיו סך של 16,000 ₪.
בנוסף נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 2000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 3500 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים בסרטונים
נפסק כי לתובע זכות יוצרים בסרטונים נשוא התובענה בהתאם להוראות ס. 11 לחוק זכות יוצרים התשס"ח 2007 (להלן:"החוק").
הזכות ליטול חלקים מתוך הסרטים המקוריים אשר צולמו על ידו ולעשות בחלקם שימוש לצורך הצגתם כסרט נוסף וחדש קנויה לתובע וזאת בהתאם להוראותיו של ס. 16 לחוק.
זכות מוסרית בסרטונים
נפסק כי לתובע קיימת אף זכות מוסרית – בהתאם להוראותיו של ס. 45 לחוק , שהרי התובע הינו היוצר של הסרטונים נשוא התובענה ובמסגרתה זכותו כי שמו יקרא על יצירתו וכי לא יוטל בה פגם או יעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר וכי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, אם יש באלו על מנת לפגוע בכבודו או בשמו של התובע.
הפרת זכות היוצרים
נפסק כי הנתבעת הודתה שאכן עשתה בסרטוני התובע שימוש בעת הצגתם כיצירה בת חמישה חלקים המורכבת ברובה מסרטוני התובע , באתר האינטרנט שלה ובחשבונה ביוטיוב. הנתבעת אף הודתה כי עשתה כן בלא נטילת רשות מעם התובע או יצירת כל קשר עימו בטרם עשיית השימוש בסרטונים שיצר.
נפסק כי בהתאם להוראותיו של ס. 47, הרי שבכך עברה על איסור הפעולות הנקובות בס. 11 לחוק והפרה את זכויות היוצרים של התובע. הנתבעת העתיקה קטעים מיצירתו של התובע, פרסמה אותם באתר שלה וטענתה כי שידור הסרט אותו יצרה והמורכב מסרטוני התובע באינטרנט אינו שידור כהגדרתו בסעיף 14 לחוק, אינה יכולה לעמוד לה.
על כן נפסק כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע.
הפרת זכות מוסרית: פגיעה בשלמות היצירה
נפסק כי הנתבעת נטלה מתוך הסרטים המלאים אותם יצר התובע, מספר דקות מכל סרט ויצרה ארבעה סרטונים קצרים, אליהם צורף סרטון נוסף אחר אשר מקורו אינו בתובע ואת הסרט המלא הציגה באתר האינטרנט שלה ובחשבונה באתר היוטיוב.
נפסק כי שונתה צורתה של היצירה המקורית וניטלו ממנה חלקים בלבד.
התובע טען כי יש בכך על מנת לפגוע בשמו כיוצר- עיתונאי המסקר אירועים חברתיים והפגנות שונות וכי אל נוכח ההכרות של אנשי המקום המכירים את אופן הסיקור העיתונאי שלו, המציג את מלוא אירוע ההפגנה ולא רק חלקים ממנו, ניתנת לו האפשרות לסקר במקום.
נפסק כי זכותו המוסרית של התובע כי יצירתו תוצג במלואה ואין לשנות הימנה, כאשר מאופן השינוי ניתן להסיק בדבר השתייכותו של התובע לצד כזה או אחר של המפה הפוליטית. כאשר מבוצע שינוי שכזה וכאמור, אין זה מעלה או מוריד איזה מסר פוליטי משדר הדבר, עשוי הדבר לפגוע בסיקור של התובע הנתפס כאובייקטיבי מאחר והתובע מצלם אירוע מתחילתו ועד סופו בלא עריכה מכוונת. נטילת קטעים מכוונת מתוך היצירה הכוללת, הינה הפרה של זכותו המוסרית של התובע ביצירה.
חזקות בדבר בעלות ביצירה: שם בדוי
הנתבעת טענה כי התובע העלה את הסרטים המקוריים אשר צילם לאתר היוטיוב , אך לא עשה זאת תחת שמו המלא ואף לא ציין באתר כי הוא בעל הזכויות בהם ומשכך הסרטים לא כללו כל אינדיקציה נראית לעין לזהות היוצר או בעל הזכויות.
בהתאם לחזקות המופיעות בסעיף 64 לחוק, כאשר מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה.
אם מופיע שם בדוי, חלה אותה החזקה ובתנאי שזהותו של בעל השם הבדוי ידועה בציבור.
נפסק כי הנתבעת לא סתרה את החזקה כי ניתן היה להבין שהזכויות בסרטונים מחשבון היוטיוב של התובע שייכות לו. על גבי הסרטונים הופיע כינויו של התובע ובין אם הופיעה אפשרות לשלוח לו דואר אלקטרוני ובין אם לאו הנתבעת כלל לא עשתה ניסיון לברר את זהותו, על מנת להיווכח מיהו בעל זכויות היוצרים בסרטונים. הנתבעת לא הפריכה איפוא את החזקה לפיה בהתאם לכינוי המופיע על גבי הסרטונים, הזכויות בסרטונים שייכות לתובע.
שימוש הוגן כאשר לא ניתן קרדיט
הנתבעת טענה כי עשתה ביצירותיו של התובע שימוש מינורי , הוגן ולא מהותי. אבחן טענותיה של הנתבעת בראי השימושים המותרים ובהתאם להוראותיו של חוק זכות יוצרים.
שימוש הוגן ביצירה, כהגדרתו בס. 19 לחוק מותר למטרות כגון לימוד עצמי, מחקר ביקורת, סקירה או דיווח עיתונאי. הפסיקה קובעת כי על מנת שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן קרדיט מתאים לבעל היצירה ובכלל זאת לאזכר את שמו ולציין כי הוא בעל הזכויות באותה היצירה. כאשר לא ניתן קרדיט, לא ניתן לאמר כי נעשה שימוש הוגן.
שימוש הוגן לצורך חינוכי לימודי
כאשר השימוש המפר נעשה לצורך חינוכי לימודי, יש מקום לשקול האם בכל זאת ניתן לאפשר לנתבע לחסות בהגנת השימוש ההוגן, על אף שלא ניתן לתובע הקרדיט המתאים.
נפסק כי על אף ניסיונה של הנתבעת לטעון כי השימוש ביצירותיו של התובע היה לצורך מתיחת ביקורת על ארגון מסוים ודרכי מימון פעילותו, הנתבעת אינה מציינת את שם התובע כבעל זכות היוצרים או הזכות המוסרית ביצירותיו. טענת הנתבעת הינה כי הדבר דומה לציטוט מתוך נאום בחירות של מפלגה מסוימת, בידי המפלגה המתחרה, אשר נועד לצורך ניגוח אותה מפלגה. אין בכך על מנת לקבוע כי הנתבעת חוסה בהגנת השימוש ההוגן. בית המשפט לא סבר אף כי צורך פוליטי כזה או אחר יכול להוות טעם לאי מתן קרדיט מתאים ליוצר בדבר יצירתו. יתרה מזו כפי שהוסבר לעיל, השימוש בחלקי היצירה השלמה של התובע, עשוי בהחלט ליצור רושם מוטעה ומשכך יתכן ויהא לשימוש זה השפעה על ערכה של אותה היצירה.
על כן נפסק כי לא נעשה ביצירותיו של התובע שימוש הוגן.
הגנת שימוש אגבי
בסעיף 22 לחוק נקבע "שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר".
הפסיקה קבעה כי נטילה מכוונת של תמונות למשל, לצורך הכנת כתבה, שכל מטרתה להציגן כמתארות אירוע בעבר, אינה בבחינת שימוש אגבי.
כך אף באשר לנטילתם המכוונת של קטעים מתוך הסרטים אשר צילם התובע. לא ניתן איפוא לאמר כי השימוש אשר עשתה הנתבעת בסרטוני התובע הינו שימוש אגבי. אף לא היה זה שימוש מינורי כשם שטוענת הנתבעת. הנתבעת יצרה סרט המורכב מחמישה מקטעי סרטים – ארבעה מתוכם נלקחו מתוך סרטים שצילם התובע. לזאת לא ניתן לקרוא שימוש מינורי.
הגנת מפר תמים
סעיף 58 קובע כי "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה , כי קיימת זכות יוצרים ביצירה , לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
הנסיבות שבהן תהא תחולה להגנת המפר התמים נקבעו בפסק הדין בעניין קרן נ. שביט, פ"מ התשנ"א (א) 139.
נפסק כי הגנה זו הינה מצומצמת ביותר ורק בהתקיימם של שלושת התנאים, ניתן לראות במפר זכות היוצרים כמי שלא היה לו יסוד לחשוד או שלא היה צריך לדעת שקיימת זכות יוצרים ביצירה. התנאים הינם כי תקופת הגנת זכות היוצרים חלפה, טבעה של היצירה הוא כזה שאינה צריכה להיות מושא לזכות יוצרים או שהיצירה היא יצירה זרה ואינה מוגנת בהתאם לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי הנתבעת לא טענה ואף לא הוכיחה את התקיימות שלושת התנאים ולפיכך לא ניתן לראות בה כמי שלא ידעה ולא אמורה הייתה לדעת אודות זכות היוצרים של התובע ביצירותיו, מה גם שכינויו של התובע התנוסס על גבי הסרטים המקוריים ומשכך הייתה הנתבעת צריכה לדעת כי לתובע זכויות בסרטים.
פיצויים בלא הוכחת נזק
סעיף 56 קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר את היקף ההפרה ומשך הזמן בו בוצעה , את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט , את הרווח אשר צמח לנתבע מההפרה להערכת בית המשפט, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לתובע ואת תום ליבו של הנתבע.
בית המשפט אני ייחס חשיבות לכך שלא הנתבעת היא זו אשר פנתה לאתר היוטיוב על מנת להסיר את הסרטון שיצרה הנתבעת מסרטי התובע, אלא דווקא התובע הוא זה אשר פנה להסרתו. הנתבעת לא עמדה על השבתו לאתר.
התובע אישר בעדותו שיתכן והסרטים אותם צילם מופיעים באתרים נוספים ואף זאת מבלי שינתן לו הקרדיט המתאים על יצירתו.
בשים לב לכלל שיקולים אלו נפסק כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי לתובע עבור ההפרות בארבעה סרטונים ובשני אתרים בסכום כולל של 16,000 ₪.