הליך שנדון בבית המשפט השלום בראשון לציון, בפני השופט רפי ארניה. ביום 9.5.21 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים: – התובעת: צ'רלטון בע"מ – הנתבעים: השניצליה מודיעין א.ר בע"מ ואח'
עובדות: תביעה שעילתה בהפרת זכויות יוצרים בגין שידור משחק כדורגל במסגרת טורניר הכדורגל "יורו 2016".
הנתבעת 1 הינה חברה שמפעילה בית עסק בשם "השניצליה". במועד המשדר, המשדר הוקרן על גבי מסך התלוי על קיר בית העסק. באותה עת נכחו בעסק 3 לקוחות, אשר איש מהם לא צפה במשדר. כמו כן, הסאונד של המשדר היה מושתק וברקע הושמעה מוזיקה.
בידי הנתבעים לא היה רישיון מאת התובעת להקרנת המשדר.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעת 18,000 ₪. בנוסף נפסק כי הנתבעים ישלמו לתובעת את אגרת המשפט, שכר העדים וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
האם לתובעת זכות יוצרים במשדר?
אופ"א נתנה לתובעת רישיון לשדר את משחקי הטורניר, לרבות המשחק הנידון, במדינת ישראל. התובעת שילמה לאופ"א סכומים עבור זכות זו.
השאלה היא האם המשדר הינו יצירה שלתובעת זכויות יוצרים בה בשים לב לרישיון שנתנה אופ"א לתובעת.
סעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים קובע:
"(א) זכות יוצרים תהא ביצירות אלה:
(1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי;"
נפסק כי המשדר עולה כדי יצירה דרמטית- המאפיין המרכזי של יצירה דרמטית הוא שיש בה התרחשות ויזואלית ומילולית על פני זמן. פסיקת בית המשפט העליון קבעה באופן מפורש כי שידור אירוע ספורט מהווה "יצירה דרמטית".
באשר לדרישת המקוריות– נפסק כי שידור משחק הינו תיעוד של התרחשות עובדתית אשר אינו זוכה להגנת דיני זכויות היוצרים. המשדר יוגן בזכויות יוצרים רק אם קיימים בו תכנים מקוריים שהוספו באופן המבדל אותם באופן מהותי משידור ההתרחשות העובדתית המתרחשת במגרש.
דרישת המקוריות הקבועה בחוק נבחנת על פי שני מבחנים עיקריים – מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות.
מבחן ההשקעה– האם היוצר השקיע עמל מסוים ביצירה. די בהשקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו – זמן, עבודה, כישרון, ידע וכו', כדי לעמוד בדרישת מבחן ההשקעה.
מבחן היצירתיות – האם היצירה תורמת למטרה החברתית שבבסיסן של זכויות היוצרים, כאשר הדגש הוא על איכות וטיב ההשקעה ולא על כמותה. היצירה לא חייבת להיות חדשנית ביחס ליצירות קיימות- די ביצירתיות מועטה ואף חסרת ערך כדי לספק את דרישת היצירתיות.
על שני מבחנים אלה הוסיפה הפסיקה מבחן שלישי- מבחן המקור– מקורה של היצירה הוא ביוצר והיא אינה מבוססת על יצירה אחרת.
נפסק כי התובעת הוסיפה לשידור המשחק אלמנטים משל עצמה – פרשנות בעברית, שיקופיות בעברית ואולפן הסיום. אלמנטים אלה עוברים את הסף הנדרש למידת ההשקעה והיצירתיות.
באשר לשאלת המקור, האלמנטים שהוסיפה התובעת למשדר- הפרשנות בעברית המלווה את המשחק, השיקופיות בעברית וכן אולפן הסיום – מקנים למשדר זהות מובחנת, השונה מהמשחק מושא הזכויות של אופ"א. בכך מתגבש גם ביסוד השלישי.
לפיכך נפסק כי לתובעת קיימת זכות יוצרים במשחק.
האם מבחינה עובדתית הנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובעת במשדר?
הנתבעים טענו כי לא היתה הפרה של זכות היוצרים של התובעת במשדר משום שלא התקיים שידור פומבי שלה. בעת המשדר נכחו 3 לקוחות בבית העסק, איש מהם לא צפה במשדר והשמע היה במצב השתק.
סעיף 13 לחוק זכות יוצרים מגדיר ביצוע פומבי של יצירה כ-"השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר".
המבחן שנקבע בפסיקה לעניין זה הוא הנסיבות שבהן מבוצעת היצירה, קהל היעד אליו מופנה הביצוע, ומטרת הביצוע. המשדר שודר על מסך גדול המותקן על קיר בית העסק, המופנה לאזור בו יושבים הלקוחות. העובדה כי השמע היה על מצב השתק אינה רלוונטית. כך גם מספר הנוכחים בבית העסק. לא נדרשת צפיה בפועל של הקהל במשדר. שילוב מיקום המסכים עם משך זמן השידור מלמד כי מדובר היה בשידור פומבי של המשדר.
הגנת מפר תמים
הנתבעים טענו להגנה הקבוע בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים- הגנת "מפר תמים":
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
הגנה זו כוללת שני מבחנים מצטברים- מבחן סובייקטיבי (לא ידע) ומבחן אובייקטיבי (לא היה עליו לדעת). הנטל להוכיח הגנה זו מוטל על המפר.
המבחן האובייקטיבי מצומצם וקפדני והנחת המוצא היא, כי בכל יצירה קיימת זכות יוצרים.
לביסוס הגנתם טענו הנתבעים כי העובד שהפעיל את השידור היה נער בן 16 ומאחר שהיו מעט לקוחות, הוא פתח את הטלוויזיה כדי להעביר את זמן המשמרת בצפייה במשחק.
נקבע כי הנתבע 4 ידע היטב ששידורים פומביים של יצירות מוסיקליות מוגנים בזכויות יוצרים, ולכן שילם לגופים המוסמכים בתחום המוסיקה. כמו כן, ידע שבתי עסק אחרים ששידרו משחקים מטורניר יורו 2012, נתבעו על ידי התובעת. עובדות אלה היו חייבות להדליק אצל הנתבע 4 אור אדום בכל הנוגע להתנהלותו בבית העסק שלו.
בהתאם לפרשנות הנהוגה של סעיף 58 לחוק, חזקה כי כל יצירה מוגנת בזכויות יוצרים, וכי תחולת הגנה זו הינה מצומצמת. המשדר מהווה יצירה דרמטית, ולכן היה צריך להיות ברור לנתבעים 3-4, כי המשדר מוגן בזכות יוצרים. כמו כן, היה על הנתבעים 3-4 להנחות את עובדי בית העסק לא להקרין את המשדר, גם אם הוא משודר בערוץ פתוח. הנתבעים 3-4 לא פעלו כך. על כן הגנה זו אינה חלה עליהם או על הנתבעת 1.
האם שידור המשחק בבית העסק בערוץ פתוח מהווה הפרה של זכויות היוצרים של התובעת?
נפסק כי כל ביצוע של היצירה בפומבי מהווה הפרה של זכות היוצרים. החוק אינו מבחין בין האמצעים השונים בהם מבוצעת היצירה בפומבי. שידור יכול להתקיים במגוון אמצעים, והשידור אינו מותנה או מוגבל באמצעי הטכני המשמש להעברתו.
מהו הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפרת זכות היוצרים?
נפסק כי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע את השיקולים המנחים את בית המשפט לצורך קביעת הפיצוי הראוי בגין הפרת זכות יוצרים.
בענייננו קבע בית המשפט כי השיקול לחומרא הינו מודעותו של הנתבע 3 לזכויות היוצרים בשידורי ספורט ובכלל, ואי מסירת הנחיה מפורשת האוסרת על עובדיו לשדר משחקים אלה.
השיקול לקולא הינה העובדה שהקרנת המשדר היתה ביוזמתו של קטין בן 16 בעת שהנתבעים 3-4 לא נכחו במקום.
