תביעה שהוגשה על ידי מגזין זכרון יעקב עיתונות ותקשורת בע"מ ומר יואב איתיאל כנגד כל אלערב בע"מ, התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה בפני השופטת רויטל באום, ביום 8.2.2013 ניתן פסק הדין בתובענה.
עובדות: התובעת 1 הינה בעלת מקומון, התובע 2 הינו מבעליה של התובעת 1, מו"ל, כתב וצלם במקצועו. הנתבעת הינה בעלת מגזין ארצי, המופץ בשפה הערבית, הן באינטרנט והן בגיליון מודפס.
התובע צילם שתי תמונות של חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, אותן העלה לעמוד הפייסבוק שלו באינטרנט. הנתבעת ביקשה לתובע וביקשה ממנו רשות להשתמש באחת התמונות שצילם, התובע אישר השימוש בתמונה, בחפץ לב וללא תמורה.
התובע גילה כי הנתבעת עשתה שימוש בתמונה נוספת שצילם, לגביה לא התבקש לטענתו, אף לא ניתן לטענתו, כל אישור. השימוש בתמונה המפרה נעשה הן באתר האינטרנט של הנתבעת והן בעיתון המודפס שלה.
הנתבעת הסירה את התמונה המפרה מאתר האינטרנט שלה מיידית לאחר שהתובע פנה אליה. התובעים פנו בדרישה כספית לנתבעת, אשר דחתה הדרישה, ועל כן הוגשה התביעה דנן.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע בתמונה אחת וגם לא נתנה כל קרדיט לתובע.
נפסק פיצוי לתובעים בסך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בתמונה בעיתון
סע' 56(ב) לחוק זכות יוצרים קובע, כי בקביעת פיצוי לפי הוראות ס"ק א' –
"רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע"
נפסק כי מבין שמונת השיקולים שמונה סע' 56(ב) לעיל, השיקול של תום הלב, ובמקרה דנן: חוסר תום הלב של הנתבעת, הוא החמור ביותר, בנסיבותיו של מקרה זה, ואליו מצטרף אף השיקול של מאפייני פעילות הנתבעת.
מבחינת היקף ההפרה (סעיף משנה 1) המדובר כאמור בתמונה אחת בלבד;
זמן ההפרה (סעיף משנה 2) ארך יממה אחת בלבד לתמונה באינטרנט, ולכאורה ללא הגבלת זמן בעיתון המודפס. אך בשים לב לכך שעיתון מודפס נקרא, עפ"י רוב, בעיקר באותו יום בו הוא מופץ, ובהיותו עיתון של סוף שבוע – גם ביום שלמחרת, ולא מעבר לכך, המדובר לכן, לכל היותר, בתקופת הפרה של יומיים או שלושה ימים בלבד;
חומרת ההפרה (סעיף משנה 3) הינה במידה נמוכה לגבי הפרסום באינטרנט, שבו זכו התובעים לקרדיט מלא, ובמידה בינונית לגבי הפרסום בעיתון המודפס, שבו לא זכו התובעים לכל קרדיט בדף הראשי, אך פרטי הצלם צוינו בדף הפנימי, הגם שבאופן שגוי.
הנזק הממשי שנגרם לתובעים (סעיף משנה 4) לטעמי נמוך, וזאת נוכח העובדה שהתובע אישר לנתבעת להשתמש בתמונה אחרת ללא כל תמורה.
על הרווח שצמח לנתבעת מהפרסום (סעיף משנה 5) לא הובאה כל ראיה מטעם מי מהצדדים; הנטל בעניין זה, למצער לבקש מהנתבעת למסור דין וחשבון בהתאם להוראות סע' 57 לחוק זכות יוצרים, מוטל על התובעים, והם לא הרימו אותו.
מאפייני פעילותה של הנתבעת (סעיף משנה 6) מלמדים על דרגת פגיעה גבוה בזכות היוצרים, באשר הנתבעת היא עיתון המופץ בשפה הערבית, ופונה לציבור דובר ערבית.
אשר טיב היחסים בין התובעים לנתבע (סעיף משנה 7) להבנתי, כל אחד מהם (התובעת 1 והנתבעת) פונה לציבור מסוים, ואין ממש תחרות בין השניים; הציבור היהודי, עפ"י רוב, אינו מתעניין בנכתב בעיתונות הערבית, אף הציבור הערבי אינו מתעניין בנכתב בעיתונות המקומית היהודית.
אשר לתום הלב (סעיף משנה 8): בנסיבות הכוללות של המקרה דנן, חוסר תום לבה של הנתבעת לא בא לידי ביטוי רק בעצם הפרסום, אלא גם בחוסר לקיחת אחריות על הדברים לאחר מעשה, לרבות במסגרתו של הליך זה.
הנתבעת הסירה את התמונה באינטרנט. נפסק הסרת התמונה מהאינטרנט בהחלט לא הייתה לפנים משורת הדין (כטענת הנתבעת), אלא נעשתה כצעד מחושב, שקול והגיוני בנסיבות, משהובהר שלא ניתן אישור לפרסומה, וטוב עשתה הנתבעת כשפעלה כפי שפעלה.
במכלול השיקולים והנסיבות, נפסק כי בית המשפט היה יכול לקבל את טענתה של הנתבעת כי הפרסום של התמונה המפרה נעשה בתום לב, לו הייתה הנתבעת ממשיכה לפעול באותו תום לב נטען על ידה, ולמצער – מתנצלת על ההפרה.
נפסק כי לקיחת אחריות מלאה, התנצלות כנה ואמיתית (לרבות על גבי דפי העיתון המודפס) הייתה פועלת לטובתה של הנתבעת ואולם לא כך היה בענייננו.
לאור השיקולים הקבועים בסע' 56 לחוק זכות יוצרים כמפורט לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה, בפרט ההתנהלות הנורמטיבית המצופה ממפר זכויות יוצרים, יש לפסוק לתובעים פיצוי בסך של 25,000 ש"ח.
וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ש"ח.
