הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת הדס פלד. ביום 15.11.22 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: רונן וטורי; הנתבעים: 1. טבע הדברים – החברה לחקר האדם והסובב בע"מ 2. אודי רן
התובע הוא צלם טבע ובעלי חיים. הנתבעת היא המוציאה לאור של מגזין "טבע הדברים" ומגזין "ילדי טבע הדברים". הנתבע הוא הבעלים והעורך הראשי של הנתבעת.
העובדות: בשנים 1997-2009 פרסם התובע מאמרים הכוללים תמונות במגזינים של הנתבעת. התובע טען כי בשנת 2018 גילה שבכתבה שהתפרסמה במגזין ילדי טבע הדברים, עשו הנתבעים שימוש בצילומים מקוריים שצילם ובחלק ניכר מהטקסטים שכתב, תוך פגיעה בזכויות היוצרים שלו וזכויותיו המוסריות. כמו כן, הנתבעים עשו שימוש בטקסטים שכתב בכתבה שהתפרסמה באחד הגיליונות של אותו מגזין והועלתה לאתר האינטרנט של הנתבעת. ובנוסף עשו הנתבעים שימוש בשלוש תמונות שצילם התובע, בכתבה מודפסת במגזין טבע הדברים.
בחודש מאי 2018, שלחו באי כוח התובע מכתב התראה לנתבעים, בו דרשו מהם לחדול משימוש ביצירות אשר זכויות היוצרים בהן שייכות לתובע וכן דרשו פיצוי כספי.
הנתבעים טענו כי הנתבעת עובדת עם מאות צלמי טבע וכותבי מאמרים בישראל, המעבירים מאמרים ותמונות טבע שצולמו על ידם, לשם פרסומם. לפי שיטת העבודה של הנתבעת, היוצרים מעבירים את החומרים לנתבעת לשימוש בלתי מוגבל וללא כל תשלום כספי מכיוון שיוצר שאינו מפרסם את יצירותיו במגזיני הטבע המועטים הקיימים, אינו מקבל חשיפה ולמעשה "אינו קיים". כל היוצרים, לרבות התובע, מודעים היטב לכך, שבמקביל לפרסום החומרים במגזינים, מתפרסמים החומרים גם באתר האינטרנט של הנתבעת.
הנתבעים טענו כי התובע היה מודע היטב לשיטת העבודה המתוארת, העביר תמונות רבות ומאמרים שיצר בחינם, מבלי להגביל את השימוש ביצירות בכל דרך שהיא, למעט מתן קרדיט. התובע ידע כי אם היה מגביל את השימוש ביצירותיו, היה הדבר מקטין את סיכוין להתפרסם במגזינים.
כמו כן, הנתבעים טענו שהנתבעת נוהגת לבצע פרסומים חוזרים של מאמרים מעת לעת, בשינויים ו/או עדכונים מדעיים רלוונטיים, תוך שמירה על הקרדיט המוענק ליוצרים, דבר המשמר ואף מגדיל את מוניטין היוצרים. בנוסף, הנתבעים טענו כי המגזינים של הנתבעת מתקיימים על בסיס רווח נמוך ביותר וההצדקה לקיומם אינה כלכלית אלא נובעת בעיקר מטעמים של תרומה לחברה, וכי אילו היתה הנתבעת יודעת כי יום אחד ידרוש התובע תשלום כלשהו ולו מזערי, היתה נמנעת כליל מפרסום חומרים שהועברו על ידו.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 22,500 ₪. כמו כן, נאסר על הנתבעים לעשות שימוש ביצירות התובע, ללא רישיון כדין מהתובע. בנוסף, נפסק כי הנתבעים יישאו בשכ"ט עו"ד התובע בסך 4,000 ₪. בקביעת שכר הטרחה בית המשפט לקח בחשבון את הסכום שנפסק בפסק הדין ביחס לסכום התביעה אשר נדחה ברובו.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
רישיון שימוש בתמונה – רישיון שאינו ייחודי
בכתב התביעה התובע טען כי פרסם מאמרים הכוללים תמונות במגזינים בין השנים 1997-2005. בתצהיר העדות הראשית טען התובע כי היחסים העסקיים בין הצדדים הסתיימו בשנת 2007. עם זאת, בכתב התשובה טען התובע כי דרכיהם של הצדדים נפרדו בשנת 2009 ואף צרף העתקי חשבוניות וקבלות משנים 2008-2009.
בכל השנים בהן פורסמו יצירות התובע במגזינים, לא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים. סעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים קובע כי חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב. בית המשפט הסביר כי הרישיון הנטען בעניין זה, אינו רישיון ייחודי ולא חלה עליו דרישת הכתב.
בית המשפט הסביר כי רישיון שאינו ייחודי, הוא הסכם בין בעל זכויות היוצרים לבין המשתמש וחלים עליו דיני החוזים. כאשר הצדדים לא הסדירו את היקף הרישיון באופן מפורש, יש להתחקות אחר אומד דעת הצדדים ונסיבות המקרה.
הפרת זכות יוצרים בצילומים – הנטל הוכחת קבלת רשות
על מנת להוכיח הפרת זכות יוצרים, יש להוכיח כי השימוש בזכות נעשה ללא רשות בעל זכות היוצרים. בית המשפט הסביר כי אין מחלוקת שהתובע הוא בעל זכויות היוצרים בתמונות שצולמו על ידו ובטקסטים שכתב. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים עשו שימוש ביצירות התובע. התובע טען כי הפרסומים נעשו ללא הרשאתו. לפיכך, על הנתבעים הנטל להוכיח את קיומו של הרישיון לו הם טוענים.
התובע טען כי הוא לא מעניק רישיון לשימוש בתמונות שצילם לגורם מסחרי בין באינטרנט ובין בכל מדיה ופלטפורמה אחרת ללא תמורה וכי הוא מעניק רישיונות לא בלעדיים בסכומים שנעים בין 750 ל-7,500 ₪, הכל תלוי בטיב התמונה, בהיקף השימוש, במספר התמונות, בתקופה ובפרמטרים נוספים. התובע לא צירף ראיות לסכומים הנטענים והשיב בחקירתו הנגדית כי עד לשנים האחרונות, התקשרויות שערך ורישיונות שנתן נעשו בעל פה.
התובע סתר את טענת הנתבעים לפי לא קיבל תשלום בגין פרסום יצירותיו במגזינים. התובע צירף שתי קבלות על סך 1,000 ₪ וארבעה ספחי המחאות.
בניגוד לטענת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה יצירות התובע הועברו לפרסום ללא תמורה, במסגרת ההליכים המקדמיים אישר הנתבע כי ייתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן תשלום. כמו כן, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי מהשיקים שהוצגו על ידי התובע עולה כי ניתן תשלום נפרד ממגזין "טבע הדברים" וממגזין "ילדי טבע הדברים".
התובע אף צירף תצהיר של רן לוי יממורי, אשר טען כי פורסמו מאמרים רבים שכתב וצילם במגזינים בין השנים 1994-1995 וכי הנתבעים שילמו לו בעד רישיון לשימוש חד פעמי. כאשר נשאל בחקירתו הנגדית האם הנתבעים ידעו כי מדובר בשימוש חד פעמי, השיב כי זאת היתה הנורמה וכי כאשר מישהו רצה לפרסם משהו נוסף, הוא ביקש רשות. כמו כן, הוא השיב כי הרישיון ניתן בעל פה.
כאשר הנתבע עומת עם גרסתו של העד רן לוי יממורי הוא השיב כי בשנת 1994 הוא עדיין חשב שמגזין יכול להביא הרבה כסף ותוך שנה הבין שהוא מפסיד את כל ההשקעות שלו והתחיל ליצור קשר עם צלמים שיתנו תמונות וכתבות. כאשר נשאל הנתבע כיצד מתיישבת טענתו לעניין השנים הראשונות עם שיקים מהשנים 1998 ו-1999 וקבלות מהשנים 2008 ו-2009, הוא השיב כי יש לכך הסבר.
כאשר הנתבע נשאל האם הוא יכול להציג הסכם כלשהו עם צלם, לפיו נמסרו תמונות ללא תמורה אלא רק כנגד קרדיט, הוא השיב "אין. אני לא סוגר הסכמים, אני מדבר עם חברים". הנתבע לא זימן לעדות צלם שיעיד על שיטת העבודה הנטענת.
כאשר נשאל הנתבע על היקף העובדים שהעסיקה הנתבעת, השיב כי בשנת 2008 הועסקו 150 עובדים ו-300 פרילנסרים וכי במגזין עבדו 15 עובדים. כאשר נשאל מדוע אף אחד מהעובדים של המגזינים הגיע לתמוך בגרסתו, לפיה, הפרסומים הועלו במקביל לאתר האינטרנט וכי לא שולמה תמורה, השיב כי עורך הדין שלו אמר לו לא להביא עדים ואם הוא היה אומר הוא היה מביא.
בית המשפט קבע כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם, כי לפי שיטת העבודה הקיימת בנתבעת, היוצרים מעבירים את החומרים לנתבעת לשימוש בלתי מוגבל וללא תמורה כספית. כמו כן, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם, לפיה התובע העניק להם רישיון בלתי מוגבל לעשות שימוש חוזר ביצירותיו, ללא רשות וללא תמורה.
הפרת זכות יוצרים בכתבה
בחודש ספטמבר 2017 פורסמה במגזין ילדי טבע הדברים כתבה בשם "האהבה אכלה אותה". התובע טען כי במסגרת כתבה זו הנתבעים עשו שימוש בצילומים שצילם ובחלק ניכר מטקסטים שכתב שפורסמו בכתבה שפורסמה בשנת 2003, בשם "הסעודה האחרונה".
הנתבע טען כי "הרווח" משכתוב של הכתבה המקורית הוא שולי ביותר וכי הנתבעים לא היו מסתכנים בכך, לו היו מעלים על דעתם כי התובע יתבע מהם פיצוי כלשהו. הנתבעת היא חברה קטנה ודלת אמצעים וניסיון לחייב את הנתבעים בשל טעות, בתשלום עקב הפרת זכויות יוצרים עליה לא ידעו, ולמצער נעשתה שלא מדעת ובתום לב מוחלט, תסב נזק כבד ביותר על לא עוול בכפם.
בחקירתו הנגדית הנתבע נשאל לגבי הדמיון והזהות בין הכתבות, והשיב כי יש קטעים דומים מדי פעם ושלל את הטענה כי יש יותר קטעים זהים מקטעים לא זהים.
התובע העיד כי הנתבע רצה שהמגזין יכתוב את הכתבה והתובע רצה לכתוב את הכתבה בעצמו, ולכן הוחלט בין הצדדים, כדי שהמגזין יוכל לשלם פחות, שהנתבע יוכל לתקן את הכתבה. כאשר התובע נשאל האם הוא יכול להצביע על הקטעים שהוא כתב הוא השיב שהוא לא יודע להצביע בדיוק על מה כתב אבל זכויות היוצרים הן שלו, וזה מה שנסגר ביניהם.
בשתי הכתבות צוין שם התובע כצלם וכותב. עם זאת, הנתבע טען כי הטקסט בכתבה החדשה שונה והותאם לילדים ולכן ציין את שמו ככותב יחד עם התובע. הוא טען כי לא מדובר בסילוף יצירתו של התובע, משום שמדובר ביצירה חדשה.
בית המשפט הסביר כי עיון בכתבה המקורית ובכתבה החדשה מלמד על דמיון המעיד על העתקה. ההשוואה אינה השוואה מכנית של מספר מילים או שורות. גם בעצם ציון שם התובע כמחבר הכתבה החדשה יש משום הודאה. הנתבע אף אישר בתצהירו כי הכתבה החדשה, מבוססת על הסיפור המקורי שסופר בכתבה המקורית שכתב התובע.
לפיכך, בית המשפט קבע כי זכות היוצרים של התובע בכתבה המקורית הופרה, וכי שובצו בכתבה "האהבה אכלה אותה", תמונות שצילם התובע ופורסמו בכתבה המקורית ובגינן ניתן לו קרדיט כצלם, גם במסגרת הכתבה "האהבה אכלה אותה".
הזכות המוסרית
התובע טען כי השימוש נעשה תוך ייחוס קרדיט מוטעה וחסר כלפיו וכי הנתבעים החליטו על דעת עצמם "לחלוק" עמו את הקרדיט, אף שלא כתבו את הכתבה ולא צילמו את הצילומים.
הזכות המוסרית מורכבת משתי זכויות משנה – זכות ההורות (סעיף 46(1) לחוק זכות יוצרים) וזכות לשלמות היצירה (סעיף 46(2) לחוק זכות יוצרים). זוהי זכותו של היוצר כי יצירתו תיוחס לו וכי לא תסולף באופן הפוגע בכבודו. זכות הייחוס מופרת כאשר היצירה מתפרסמת ללא ציון שם היוצר. ציון שם היוצר מחויב באופן אוטומטי אך בהיקף ובמידה הראויים. למרות שחוק זכות יוצרים לא מציין זאת, זכות הייחוס חלה לגבי יצירות נגזרות, משום שהיצירה הנגזרת מבוססת באופן מהותי על היצירה המקורית.
בעמוד הראשון תחת כותרת הכתבה "האהבה אכלה אותה", צוין שם התובע ושם הנתבע ככותבי הכתבה. בכתבה נעשה שימוש בשלוש תמונות שצילם התובע ובגינן ניתן לו קרדיט.
לפיכך, בית המשפט קבע כי זכות הייחוס של התובע בצילומים לא נפגעה. חלוקת הקרדיט המהווה פגיעה בזכותו המוסרית, הינה חלק מהפרה שהתבצעה במסגרת מסכת אחת של מעשים.
התיישנות
התובע טען כי הנתבעים גם עשו שימוש בשלוש תמונות במסגרת כתבה בשם "על קין ועל הבל" במגזין טבע ודברים. הנתבעים טענו כי הכתבה פורסמה בחודש ספטמבר 2005 ובמקביל, הועלתה לאתר האינטרנט של המגזין. הנתבעים הסירו את הכתבה לאחר קבלת מכתב ההתראה מבאי כוח התובע.
התובע לא סתר את טענת הנתבעים לפיה הכתבה פורסמה בחודש ספטמבר 2005.
בניסיון להתגבר על טענת ההתיישנות, הפנה ב"כ התובע במסגרת הסיכומים, לפרסום התמונות במגזין ילדי טבע הדברים מחודש אוקטובר 2013, וטען כי כתבה זו נכללה בנספח 1 לתצהיר העדות הראשית של התובע.
בית המשפט הסביר כי נספח 1 לתצהיר העדות הראשית של התובע, הינו אסופה רחבת היקף של טקסטים וצילומים, שפורסמו במהלך השנים במגזינים, וצורפו כדוגמאות לשיתוף הפועלה שהיה בין הצדדים. ההפניה לכתבה זו עלתה רק במסגרת הסיכומים ומהווה הרחבת חזית. הכתבה לא נכללה בפירוט ההפרות שנטענו על ידי התובע ולא נכללה בנספחים 3 ו-4 לתצהיר התובע, הכוללים את הכתבות המקוריות והמפרות נשוא התביעה.
בכתב התביעה נטען להפרה בכתבה מודפסת בשם "על קין ועל הבל" במגזין טבע דברים. אף לא נטען להפרה בגין פרסום כתבה זו באתר האינטרנט של המגזין. לפיכך, בית המשפט קבע כי יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה העילה בגין הכתבה המודפסת שפורסמה בחודש ספטמבר 2005, התיישנה.
הנתבעים טענו כי הכתבה "שועלים בחולות מקמן" פורסמה בחודש אוגוסט 2008 והועלתה לאתר של המגזין באותו מועד.
התובע לא סתר את טענת הנתבעים לפיה הכתבה המודפסת פורסמה בחודש אוגוסט 2008. לפיכך, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים לפיה עילה בגין הכתבה המודפסת, התיישנה.
הנתבעים טענו כי הכתבה הועלתה לאתר האינטרנט של המגזין באותו מועד. כאשר נשאל התובע האם ידע שלנתבעת יש אתר בו מתפרסמים המגזינים השיב "לא ידעתי שיש אתר, לא ידעתי מה הם מפרסמים, ברור שלעיתון יש אתר". התובע טען כי לא ידע שהנתבעת מעלה לאתר את המגזינים במקביל לפרסומם. הוא טען כי גילה שהנתבעת מפרסמת באתר רק בשנת 2017 ואז החליט להגיש את התביעה.
הנתבעים טענו כי עילות התביעה התיישנו וכי אין הבדל בין פרסום כתבה במגזין המודפס לפרסומו המקביל באתר האינטרנט. בנוסף, הם טענו כי הפרסום במגזין ובאתר האינטרנט הם מעשה אחד ולא מעשים נפרדים.
בית המשפט הסביר כי הנתבעים הסירו את הכתבה מהאתר סמוך להגשת התביעה. לפיכך, לא עומדת לנתבעים טענה לפיה העילה בגין הפרסום באינטרנט התיישנה. ככל שהפרסום לא הוסר, "מדובר בעוולה אשר מתחדשת בכל יום ויום". הנתבעים לא הוכיחו כי היו רשאים לפרסם את יצירות התובע באתר האינטרנט. כמו כן, הנתבעים לא הוכיחו כי הכתבות עלו לאתר האינטרנט במקביל לפרסומן במגזין. הנתבעים לא הציגו ראיה בנוגע למועד בו הוקם אתר האינטרנט והאם במועד בו שלח התובע את יצירותיו, היה למגזין אתר אינטרנט.
הפיצוי בגין ההפרה
מספר הפרות
ב"כ התובע טען כי מדובר בשמונה הפרות נפרדות של זכויות יוצרים ובשתי הפרות של הזכות המוסרית.
סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים קובע, כי יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת המצמיחה זכות לפיצוי אחד בלבד ללא הוכחת נזק.
לעניין סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, בית המשפט העליון קבע כי התיבה "כל הפרה" תכלול את כל ההפרות בגין אותה זכות יוצרים וכי סדרת הפרות ביצירה כלשהי יחשבו כהפרה אחת (ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"מ מו (2) 254 (1992), וכן בע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997)).
בית המשפט הסביר כי בעניין בר"ע 2855/20 פלונית נגד פלוני (פורסם בנבו, 6.10.2022) נקבעו שלושה מבחני עזר, על מנת לסייע בהכרעה האם קיימת הצדקה למתן פיצוי נפרד, במסגרת המסלול הסטטוטורי, כתלות במספר הפרסומים.
המבחן הראשון בוחן את תוכן הפרסומים, ובפרט אם קיים דמיון ביניהם. אם תוכן הפרסומים דומה, אך לא זהה, תיבדק התוספת לפרסום החדש לעומת קודמו. אם ימצא כי התוספת שבפרסום החדש היא משמעותית, אשר מחמירה את הפגיעה בניזוק, הנטייה תהיה לראות את הפרסום כפרסום נפרד, לגבי המסלול הסטטוטורי. לעומת זאת, אם יתברר כי הפרסום החדש לא מוסיף דבר מהותי על האמור בפרסום הקודם, הנטייה תהיה לראות בפרסם הראשון, ובזה שלאחריו, כפרסום אחד.
המבחן השני בוחן את הזמן שעבר מפרסום לפרסום. ככל שעבר זמן רב יותר בין פרסום לפרסום, הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים הללו כפרסום נפרד, לגבי המסלול הסטטוטורי, וכך גם להיפך. כאשר מעלים פרסום כלשהו שכבר נשכח, ואפילו אם תוכנו זהה לפרסום שקדם לו, הנזק שב ומתגבש אצל הניזוק מחדש, ולו רק משום שהוא נאלץ לעבור מסכת מזיקה נוספת, לאחר שהפרסום הקודם נדחק במידה מסוימת מן התודעה. לכך יש להוסיף את ההנחה המובנית לפיה חלוף הזמן בין הפרסומים, עשוי לחשוף את הפרסומים העדכניים לנמענים חדשים שלא נחשפו לפרסומים הקודמים.
המבחן השלישי בוחן את זהות הנמענים של כל אחד מהפרסומים. מבחן זה בוחן את ה"במה" שעל גביה נעשו הפרסומים. למשל, כאשר מדובר ברשתות חברתיות, יש לבחון באיזה עמוד או פורום פורסם כל אחד מהפרסומים, ומיהם הגורמים שנחשפו להם. ככל שניתן להוכיח קיומה של שונות בין זהות הנמענים, מפרסום לפרסום, הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים כפרסום נפרד לגבי המסלול הסטטוטורי ולהיפך.
לאור מבחנים אלה, בית המשפט קבע כי הפרת זכויות התובע בכתבה "האהבה אכלה אותה" ובכתבה "שועלים בחולות מקמן" באתר האינטרנט, הן הפרות שונות. אלא שהנתבע מבקש לייחס לנתבעים ארבע הפרות של זכויות יוצרים במסגרת הכתבה "האהבה אכלה אותה" ושתי הפרות של הזכות המוסרית (שש הפרות בגין אותה כתבה).
בית המשפט לא קיבל טענה זו. בית המשפט הסביר כי בנסיבות אלה, לאחר שנים של שיתוף פעולה בין הצדדים, ובהעדר התראה מפורשת מהתובע, יש לראות בשימוש שעשו הנתבעים בזכויות היוצרים של התובע בכתבה המקורית, במסגרת הכתבה "האהבה אכלה אותה", מסכת אחת של מעשים, הפרה אחת, המצמיחה זכות לפיצוי אחד בלבד ללא הוכחת נזק.
פיצויים ללא הוכחת נזק
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לתובע, בגין כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בקובעו את הפיצויים בית המשפט רשאי לשקול את השיקולים הבאים: "(1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע."
על אף שיקול הדעת של בית המשפט ובהתחשב בשיקולים המנויים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, הפיצויים לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים צריכים לעמוד בקשר עם אומדן הנזק המשוער של התובע ולא להוות סעיף באמצעותו מתעשר התובע שלא כדין על חשבון המפר.
בית המשפט קבע כי יש לפסוק פיצויים ברף הנמוך מטעמים הבאים:
שיתוף הפעולה בין הצדדים נמשך שנים רבות והסתיים בשנת 2009. בכתב התביעה התובע טען כי פנה לנתבע פניה טלפונית, כ-6 שנים לפני הגשת התביעה, כאשר נתקל בשימוש חוזר על ידי הנתבעת באחת התמונות שצילם.
בתצהיר העדות הראשית התובע טען לפניה טלפונית נוספת (בשנת 2009), קודמת לפניה שתוארה בכתב התביעה. התובע טען בתצהירו כי במועד כלשהו בשנת 2012, הוא נתקל בצילום שפורסם על ידי הנתבעים, התקשר לנתבע, העמיד אותו על זכויותיו וביקש שיחדל משימוש בתמונותיו ו/או ביצירותיו והנתבע הבטיח לעשות כן.
כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית, מדוע בכתב התביעה אין אזכור לשתי הפניות הנטענות אלא לפנייה אחת בלבד, הוא השיב "מה שכתוב כתוב".
הנתבע טען בתצהירו כי טענת התובע לפיה פנה אליו בעבר שקרית, וכי הפעם הראשונה בה פנה אליו התובע בעניין זכויות יוצרים, נעשתה במכתב באי כוחו מחודש מאי 2018. הנתבע טען כי אילו היה דורש התובע, הנתבעים היו מפסיקים את השימוש ומורידים את הפרסומים מהאתר. ואכן, עם קבלת מכתב ההתראה ועוד בטרם הגשת התביעה, הוסרו הכתבות מהאתר.
בית המשפט הסביר כי נוכח שיתוף הפעולה ארוך השנים בין הצדדים, והעדר מסמך המסדיר את הזכויות, לא ניתן להמעיט מחשיבות טענת התובע לפניותיו לנתבעים. עם זאת, אין התאמה בין הטענות בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית לעניין מספר הפניות. טענות אלו גם לא נכללו במכתב ההתראה. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי במכתב ההתראה לא מאוזכרות פניותיו הטלפוניות הנטענות לנתבע וכי אין כל ראיה לקיום שיחות אלה. התובע גם אישר כי לא הגיב למכתב התשובה של הנתבע, ולא אזכר את פניותיו הקודמות.
התובע טען בתצהירו כי בתשובה לפנייתו משנת 2012, התובע הציע לשלם לו סך של 50 ₪ עבור הפרסום וכי סירב לתשלום "המביש והמביך" ודרש כי הנתבעים יחדלו לאלתר משימוש ביצירותיו ללא רשות וללא תשלום. עובדה זו לא צוינה בכתב התביעה אלא צוינה לראשונה בכתב התשובה. כאשר נשאל התובע מדוע לאחר שהוצע לו לטענתו, תשלום מעליב של 50 ₪, הוא לא הודיע לנתבעים כי נאסר עליהם לפרסם את יצירותיו, השיב "לא צריך להוציא כזה מסמך".
התובע לא הציג כל פניה לנתבע בכתב, לחדול בעתיד מפרסומים, ללא אישורו מראש ו/או דרישה לשלם בעבור רישיון.
הנתבע טען כי נדהם לקבל בחודש מאי 2018, מכתב בוטה ומשתלח מבאי כוח התובע וזאת מבלי שקדמה לכך פנייה מהתובע עצמו. הוא טען כי עד אותו מועד ראה בתובע חבר.
הנתבע שלח לתובע את תשובתו למכתב ההתראה, בטרם שלח את התשובה לבאי כוח התובע. הוא טען כי סבר בתמימותו שעורכי הדין מחפשים לנהל תיק על גבו וכי לא ייתכן שהתובע שהיה חברו, נתן אישור למכתב מתלהם ובוטה שכזה מבלי לפנות אליו קודם לכן. בית המשפט הסביר כי עיון בהודעת הדוא"ל ששלח הנתבע לתובע, תומך בגרסת הנתבע.
התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי בינו לבין הנתבע שררו יחסי חברות טובים ואישר כי לא שוחח עם הנתבע לאחר הודעת הדוא"ל שקיבל ממנו. בית המשפט הסביר כי זה תמוה, שהתובע שטען כי פנה כמה פעמים במהלך השנים, פניות טלפוניות לנתבע עמו היה ביחסי חברות טובים, לא הגיב להודעה זו בטענה כי פנה אליו בעבר.
בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו, יש לקבל את טענת הנתבעים לפיה הפרסומים נעשו בתום לב בשל אי הבנה ולא בכוונת מכוון. כמו כן, על אף שקבע שזכויות התובע בכתבה "האהבה אכלה אותה" הופרו, בית המשפט התחשב לעניין גובה הפיצוי בעדות התובע, לעניין התנהלותו מול הנתבע בכתבה המקורית ותרומתה האפשרית לאי ההבנה הנטענת (התובע והנתבע כתבו והעבירו אחד לשני תיקונים ורעיונות).
לפיכך, לאור טיב היחסים בין התובע לבין הנתבע, עת התובע לא הציג כל פניה לנתבע בכתב, לחדול בעתיד מפרסומים, ללא אישורו מראש ו/או דרישה לשלם בעבור רישיון, ומאחר שבית המשפט קיבל את טענת הנתבעים לפיה פעלו בתום לב, ומאחר שהסירו את הפרסומים עם קבלת מכתב ההתראה, בית המשפט קבע כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הכתבה "האהבה אכלה אותה" בסך 15,000 ₪ ובפיצוי בגין הכתבה "שועלים בחולות מקמן" באתר האינטרנט, בסך 7,500 ₪.
