תביעה שהוגשה על ידי הצלם שמואל רחמני הבעלים של זכויות יוצרים בצילום עיתונאי כנגד חברת החדשות הישראלית, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בירושלים ונדונה בפני השופט ארנון דראל. ביום 9.10.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.
עניינה של התובענה הוא השימוש שנעשה על ידי הנתבעת בתמונות שונות שצולמו על ידי התובע וזאת במסגרת תוכניתה 'השבוע לפני' ובשתי הזדמנויות נוספות.
התובע, צלם, טוען בכתב התביעה כי הוא הצלם, בעל התשלילים ובעל זכות היוצרים באחד עשר צילומי חדשות המתעדים באופן ייחודי אירועים היסטוריים ומשמעותיים בתולדות המדינה ובהם צילומים המתעדים את פרשת קו 300, פרשת אוטובוס הדמים, פינוי אלון מורה, בריחת אסירים מכלא רמלה; צילומים המתעדים אישים שונים ואירועים אחרים.
התביעה היא לתשלום פיצוי בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בשל 11 הפרות בסכום של 20,000 ₪ לכל צילום. עבור עשר הפרות התביעה היא לפיצוי הסטטוטורי לפי פקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה") ועבור האחרון לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשנ"ח – 2007 (להלן: "החוק" או "החוק החדש"). עוד מבוקש פיצוי בסכום זה עבור הפרת הזכות המוסרית בשל 10 צילומים (לגבי אחד הצילומים ניתן לתובע הקרדיט על צילומו).
התביעה התקבלה, נפסק כי הנתבעת ביצעה 7 הפרות. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 105,000 ₪ (15,000 ₪ לכל הפרה) – בגין הפרת הזכות החומרית. בנוסף בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית. בנוסף נפסק כי הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪ ואת הוצאות המשפט.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
בעלות בזכות יוצרים בצילומים – נגטיב שאבד
הנתבעת לא חלקה על זכויותיו בכל התמונות למעט תמונה אחת, תמונת מחבלת אוטובוס הדמים, וזאת בטענה שלא הוצג ה'נגטיב' של אותה תמונה. בית המשפט קיבל את עמדת התובע כי התשליל אבד וכי יש לראותו כבעל זכות היוצרים בכל התמונות.
האם התמונות הן 'יצירה' הראויה להגנה
נפסק כי יש לראות בכל אחת מהתמונות יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים. המדובר ביצירות שהן פרי עמלו הרוחני של היוצר ותוצר של השקעה מינימאלית של משאב כלשהו.
בחינת הצילומים נשוא התביעה מעלה כי מדובר בצילומים יחודיים, שמתעדים אירועים היסטוריים שהושקע בצילומם מאמץ רב ונדרשו מחשבה, הכנה ותכנון בצילומם. התובע הצליח להיות נוכח מבחינת המקום והזמן באותם רגעים שאפשרו את הצילום; בחר את דרך הצילום הראויה מבחינתו וצילם את התמונות.
גם צילום עיתונאי דוקומנטארי הוא צילום העונה על דרישת המקוריות על אף שהצלם אינו מעורב בהכנת הדמות והעמדתה לצילום (התובע מפנה לת.א. (ת"א) 24478/87 עוזי קרן נ' יפתח שביט, פ"מ תשנ"א, 139 (1991)).
צילום בנאלי שלא יזכה בהגנה
בעניין ע"א (מר') 3437/06 וייסהוף אליעזר נ' ויינברג אמיר [פורסם בנבו] (להלן: "וייסהוף") דן בית המשפט בצילום אקראי של יצחק רבין במקום ציבורי ונקבע כי 'צילום בנאלי' שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אובייקטים ומסמכים אינו עונה על הקריטריון של מקוריות ואינו מוגן בזכויות יוצרים.
בית המשפט המחוזי בעניין וייסהוף מציין בפסק הדין את ההבחנה בין שני סוגי צילומים: הצילום האמנותי, שבו משקיע היוצר מכשרונו ביצירת היצירה ואשר עונה על קריטריון המקוריות והצילום הבנאלי שהוא לא יותר מהעתקה פשוטה של אוביקטים ומסמכים ואינו על קריטריון זה (פסקה 17).
עמדתו של כב' השופט שנלר בעניין וייסהוף באשר למידת ההגנה על זכויותיהם של צלמים דוקומנטריים וצלמי עיתונות פורטה על ידו באופן הבא:
"צלמים דוקומנטרים וצלמי עיתונאות משקיעים, ללא ספק, עבודה ביצירותיהם העשויות לשקף מידה כזו או אחרת של יצרתיות ומקוריות. מידת היצרתיות ומקוריות תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ועשויה להיות לה השלכה הן על שאלת עצם קיום זכות היוצרים ביצירה והן על שאלת הפרתה.
כעיקרון, מקובלת עלי, כאמור, הקביעה כי צלמים בז'אנר זה, שאינם מעורבים בהכנת הדמות והעמדתה לצילום, זכאים לזכויות יוצרים ביצירות הצילום. אך, מידת ההגנה והשאלה אם הופרה הזכות תלויות במידת היצירתיות והמקוריות שבא לידי ביטוי ביצירות העומדות לדיון.
החשש הוא כי הגנה רחבה מידי לצלם הלוכד בעדשת מצלמתו דמות ציבורית ידועה בפוזיציה מסויימת, תהיה בעלת השלכה מרחיקת לכת על כל יצירת אומנות עתידית הנבנית ומפותחת מתוך צילום זה ובהסתמך עליו, ותגביל מעבר לנדרש את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות.
האיזון הראוי לדעתי מחייב הבחנה ברורה בין הגנה לצילום עצמו, ובין הגנה לדמות המצולמת. הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום."
לאחר שהוא סוקר את המשפט המשווה מגיע השופט שנלר למסקנה הבאה:
"נראה לי, כי מידת ההגנה שראוי להעניק לצילום או תמונה של דמות מקורית שהיא יצירתו של היוצר, המוגנת היא עצמה בזכויות יוצרים, רחבה ממידת ההגנה שראוי להעניק לצילום דמותו של רבין ז"ל שהיא דמות ציבורית מוכרת וידועה שהייתה נתונה כל העת תחת עדשות המצלמה. הצילום העומד לדיון אינו צילום עיתונאי-דוקומנטרי של רגע יחודי ואין הוא מתעד "סקופ" עיתונאי או מצב נדיר או מיוחד. המשיב הגיע לאירוע כעיתונאי ומוקם יחד עם הצלמים האחרים שצלמו גם הם את רבין ז"ל באותו זמן בפוזיציות כאלה ואחרות.
אכן, אין להמעיט מהשקעתו המקצועית והיצרתית של המשיב, שבחר להגיע אל הטכס מצויד במצלמה מקצועית ובעדשה מיוחדת באורך מוקד של 300 מ"מ ובמפתח צמצם של 2.8 שאפשרו לו לצלם את רבין ז"ל ממרחק רב ובזווית ייחודית.
דא עקא, שכפי שנקבע בפסיקה, מבחן ההשקעה (עבודה) אינו מבחן אקסלוסיבי, ועדיין שאלה היא האם ראוי בנסיבות העניין לפרוס את ההגנה לא רק על הצילום עצמו אלא גם על תוכנו שעיקרו הוא מאיפייני דמותו ולבושו של רבין ז"ל והפוזיציה המיקרית בה נלכדה הדמות בעדשת מצלמתו של המשיב.
בצדק טען המערער כי אין המדובר בענייננו בצילום סטודיו שבו מכין הצלם את הדמות לצילום, מעמיד את הדמות והאלנמטים האחרים בו, קובע את הרקע ואת מידת התאורה, כמו גם מיקום המצלמה וזוויות הצילום. ההבדל בין צילום כזה ומידת ההשקעה ושיקול הדעת האומנותי העצמי של הצלם הכרוכים בו ובין הצילום העומד לדיון, צריך לבוא לידי ביטוי גם במידת ההגנה שראוי להעניק לזה מול האחר.
ההבדל במידת ההגנה משליך גם על המבחן שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלה האם הופרה זכותו של המשיב."
התוצאה אליה הגיע כב' השופט שנלר הייתה כי התמונות אינן ראויות להגנת זכות יוצרים.
בענייננו פסק בית המשפט כי הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט שנלר אינם מתאימים למקרה הנדון. כאן אין המדובר בשימוש בדמות המצולמת אלא בשימוש מובהק בתמונות עצמן. בנוסף, אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים.
התמונות נשוא התביעה מקימות גם את המבחן האחר שעלה מפסק הדין בעניין וייסהוף, שכן המדובר בצילומים של רגע יחודי ושל 'סקופ עיתונאי' או מצב נדיר או מיוחד.
שינוי בגודל התמונה
נפסק כי גם במצב בו התמונה שפורסמה בעיתון מעריב קטנה במעט מהתמונה שצורפה לכתב התביעה ולתצהיר אין הדבר הופך את התמונות לאחרות או משנה את אופיין ומכאן שאין בכך כדי לשלול את זכותו של התובע לזכות יוצרים על התמונה המקורית או כפי שפורסמה במעריב, כיצירה נגזרת שהוכנה על בסיס הצילום המקורי שצילם. בין שהמדובר באותה יצירה עצמה ובין שהמדובר ביצירה חדשה שהיא 'ורסיה' של היצירה המקורית – זכות היוצרים בשתיהן היא של התובע.
הגנת השימוש ההוגן
אחד המעשים 'שלא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים' הוא 'כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית'.
בסעיף 19 לחוק החדש נקבע כי:
"(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה".
התובע טען כי בשל כך שלא ניתן קרדיט ליוצר כדי לשלול מהמפר את הגנת השימוש ההוגן.
בפסק הדין שניתן בע"א (ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 29.4.2007) (להלן: "זום") מצא בית המשפט המחוזי בתל אביב כי כדי שכלי התקשורת, באותו מקרה, הטלויזיה החינוכית, יוכל לחסות בצלה של הגנת הטיפול ההוגן עליו 'ליתן אשראי מתאים למערערת, היינו לאזכר את שמה ולציין את העובדה שהיא בעלת הזכויות'. אי מתן הקרדיט לצורך מתן הגנת השימוש ההוגן מצביעה על חוסר תום הלב מצד המפרסם.
עם זאת, בית המשפט פסק כי אין מדובר בכלל מוחלט אלא בכלל יחסי המחייב את האיזון המתבקש בין שני האינטרסים. הדעת נותנת כי באותם מקרים שבהם מרכז הכובד של הפרסום המפר הוא חינוכי – לימודי יהיה מקום למתן משקל נמוך יותר להיבט האחר של אי מתן הקרדיט ליוצר.
בענייננו נפסק כי ספק אם העתקת התמונה ושילובה במהדורות החדשות שערכה הנתבעת היא פעולה שערכה הוא כזה שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בזכות המוסרית ואת אי מתן הקרדיט.
שימוש אגבי
טענת ההגנה הנוספת שמעלה הנתבעת היא כי המדובר בשימוש אגבי ביצירה שאינו מהווה הפרה וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק.
סעיף 22 לחוק קובע כי:
"שימוש אגבי ביצירה בדרך של הכללתה ביצירת צילום, ביצירה קולנועית או בתקליט, וכן שימוש ביצירה שבה הוכללה היצירה כאמור, מותר; לעניין זה, הכללה במתכוון של יצירה מוסיקלית, לרבות המילים הנלוות אליה, או של תקליט שבו היא טבועה ביצירה אחרת, לא תיחשב לשימוש אגבי."
בית המשפט פסק כי לא ניתן לראות בנטילה מכוונת של תמונות לצורך כתבה שכל מטרתה להציג את התמונות כמתארות אירוע בעבר כ'שימוש אגבי' בתמונות וקבלת עמדתה של הנתבעת עומדת בסתירה לנוסחו של סעיף 22.
נפסק כי במקרה זה נטלה הנתבעת את התמונות מהעיתון ושילבה אותם במכוון בכתבה כאשר הן אחד מהמוטיבים המרכזיים של כל כתבה ולא מצולמות כבדרך אגב בעת צילום משהו אחר.
הפרת הזכות המוסרית – טעות בשם הצלם כהגנה
כעולה מהתאור שלעיל הפרה הנתבעת גם את הזכות המוסרית בעת שנמנעה מלציין את שמו של המחבר על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים (ר' סעיף 4א' לפקודה). זכות זו נלווית לזכות היוצרים ובעלת מעמד עצמאי המקנה ליוצר את הזכות לפיצוי מקום בו הופרה (ר' ע"א 2790/93 Eisenman נ' אלישע קימרון, פ"ד נד (3) 817, 841 (2004)).
לו הייתה הנתבעת מציינת את שם האחר (כטעות) יתכן והייתה עומדת לה הגנה מפני הטענה להפרה אך מקום בו הנתבעת לא נתנה קרדיט גם לצלם האחר, שזהותו הייתה ידועה, שוב לא עומדת לה הגנה מפני הפגיעה בזכות המוסרית של התובע. לפיכך נמצא כי הנתבעת הפרה את הזכות המוסרית של התובע ביחס לעשר התמונות (למעט תמונת קו 300).
מספר ההפרות
בית המשפט פסק כי אין מדובר במסכת אחת של הפרה. המדובר בתמונות שונות וביצירות שונות שנעשה בהן שימוש בכתבות שונות.
האמור לעיל יפה לתמונות שפורסמו למעט שלוש תמונות מר לוינסון ז"ל ושתי תמונות משפחת ירדן שאותן ניתן לראות (כל קבוצה) כפרסום שהוא מסכת אחת של תמונות והפרה אחת.
בהתחשב בכך שכל קבוצת תמונות פורסמה יחד באותה הכתבה ניתן לראות שני המקבצים כשתי הפרות אף שהמדובר בחמש תמונות (ר' באשר להבחנה זו ת.א. (שלום י"ם) 10322/07 הארגון היציג של המבצעים בישראל נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 14.3.2010)
המדובר אפוא בשש הפרות של זכות היוצרים של התובע במסגרת התוכנית 'השבוע לפני' ובהפרה אחת במסגרת מהדורת החדשות.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים והזכות המוסרית
סעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים – 1924, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;…"
כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק הדין בע"א 592/88 שמשון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו, פ"ד מו (2) 254, 273 (1992) את השיקולים שהביאו לקביעת סכום הפיצוי הסטטוטורי ובהם המטרה לפצות את בעל הזכות ומולה הרצון להרתעת מפר או מפרים בפוטנציאליים אחרים. מכאן נקבע שיש לשקול את 'עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר'. עם זאת, עדיין ככל שלא הוכח נזק יש לפסוק את הפיצוי המינימאלי וזאת בשל שיקולי ההרתעה שהינה תכליתה המרכזית של קביעת הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי (השווה רע"א 1108/04 קידמה נ' גדי אבקסיס, (פורסם במאגרים, [פורסם בנבו], 20.12.2004)).
נפסק כי יש להעמיד את הפיצוי בסכום של 105,000 ₪ (15,000 ₪ לכל אחת מההפרות) בכל הנוגע להפרות זכות היוצרים.
ובסכום נוסף של 20,000 ₪ עבור הפרת הזכות המוסרית בכל התמונות.
בקביעת סכום הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון את השיקולים הבאים:
- המדובר במספר רב של הפרות שנעשו באופן שיטתי ומצטבר על ידי הנתבעת. ההפרות בוצעו על ידי מי שעיסוקו תקשורת וחזקה עליו כי הוא מודע היטב לזכויות אחרים ולחובה להקפיד עליהם ובוודאי על חובתו לתת קרדיט ליוצר היצירה.
- לא ניתן כל הסבר על ידי הנתבעת לכך שלא נבדק מי צלם התמונות ולא נתבקשה הסכמתו לשימוש בהן ולא ניתן לו קרדיט ובמקרה זה המשקל שיש לתת לקושי האפשרי באיתור הצלם אינו רב. על חלק מהתמונות הופיע שמו של התובע ובירור קל יחסית בעיתון מעריב היה מפנה את הנתבעת אל התובע.
- חומרת ההפרות רק מתגברת מקום בו התובע עצמו אינו חולק כי הנתבעת הייתה נהנית מהגנת השימוש ההוגן אם הייתה משדרת את התמונות כאשר ניתן לו קרדיט. מכאן שיש מקום גם לשיקולי הרתעה, העומדים גם הם בבסיס הפיצוי הסטטוטורי לפי הפקודה ומחייבים מתן מסר ברור לנתבעת ולאמצעי תקשורת אלקטרונית וכתובה אחרים לבל יטלו את יצירותיהם של האחרים, גם אם ניתן לעשות בהן שימוש הוגן, ללא הסכמתם וללא הסדרת התשלום עבור זכויותיהם ולמצער ללא מתן הקרדיט המתאים מקום בו חלה ההגנה.
- בית המשפט לא שותף לעמדת הנתבעת כי לא נגרם לצלם כל נזק כאשר נוטלים את תמונותיו. היכולת של צלם להנות מפרי יצירתו מותנה בחשיפתה ובכך שהנחשפים ליצירה מודעים לכך שהוא היוצר. מטעם זה מקום בו היה הפרסום נעשה תוך מתן הקרדיט היו צופי התוכניות השונות נחשפים לשמו של התובע ולכך שהוא הצלם ויתכן שמכאן הייתה צומחת לו טובת הנאה כלשהי, בין בפניית לקוחות אחרים ובין בהכרת פועלו וטיב עבודתו.
- מנגד אף שיתכן והיה מקום לפסוק את הסכום המקסימאלי – מצא בית המשפט להביא בחשבון כי השימוש שנעשה היה למטרת שירות לציבור בפרסום כתבות על אירועים הסטוריים. אין המדובר בשימוש למטרת רווח מיידי אלא במילוי תפקידה של הנתבעת על פי דין.
- מאחר ולא הוכח קיומו של נזק ואין אפשרות לכמת את הנזק בראיות שהובאו נכון שלא להסתפק ברף התחתון של הפיצוי הסטטוטורי אך לא לפסוק את הרף התחתון. החיל בית המשפט את אותם קריטריונים גם על התמונה שלגביה חל הדין החדש.
