תביעה שהגישה חברת דנון תקשורת תדמיתית בע"מ (המקומון "מודיעין ניוז") כנגד חברת הכנסת שלי רחל יחימוביץ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת רונית פינצ'וק אלט. ביום 3.7.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים. התובעת פרסמה במקומון "מודיעין ניוז" כתבתה של הגב' חנה שטרן. התובעת טוענת כי גילתה שהנתבעת העתיקה לאתר האינטרנט שלה (www.shelly.org.il) את הכתבה שפורסמה במקומון התובעת במהדורתו המודפסת והאינטרנטית.
התובעת טוענת כי הנתבעת העתיקה את היצירה המקורית ובכך הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בהתאם לאמור בסעיפים 11 ו- 34 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007. כמו כן, טוענת התובעת כי מעשיה של הנתבעת עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. לטענת התובעת, אין באפשרותה לכמת את הנזק שנגרם לה בעקבות הפרת זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות שלה והיא עותרת, בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים, לפסוק לה פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
הנתבעת טוענת כי הראיון נשוא התביעה פורסם באתרה, תחת מדור מיוחד בו מופיעות סקירות של ידיעות עיתונאיות הנוגעות לנתבעת, בכללן של אלו, מצויים מאמרים, כתבות, ידיעות וראיונות הלקוחים מכלי תקשורת שונים, להם נגיעה לנתבעת. נטען כי הראיון, הועלה לאתר האינטרנט של הנתבעת על ידי אחד ממתנדבי המטה ללא מעורבותה וידיעתה, כאשר בפרסום ניתן "קרדיט בולט הן לכתבת והן לתובעת עצמה". כמו כן, נטען כי משפנתה התובעת לנתבעת, ועל מנת להימנע מסכסוכים וממחלוקות, הוסר הראיון מן האתר באופן מיידי.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי השימוש בכתבה הוא בגדר סקירה עיתונאית החוסה תחת הגנת שימוש הוגן. לא ניתן צו להוצאות.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
היקף זכויות יוצרים בראיון
הצדדים חלוקים באשר לאופן סיווגו של הפרסום המקורי כפי שהובא במקומון. התובעת טוענת כי מדובר בכתבה עיתונאית או בכתבה הכוללת ראיון, ואילו הנתבעת, מבקשת לסווגו כראיון.
המחלוקת בדבר אופן סיווגו של הפרסום נובעת מהשפעתו של סיווג זה, לשיטתם של הצדדים, על אופי והיקף ההגנה שתינתן לזכות היוצרים. לפי ההיגיון האמור, באם נציב פרסום על גבי מנעד, שמצדו האחד, פרסומים החוסים תחת הגנת זכויות יוצרים ואילו מצדו השני, פרסומים שנעדרים מאפיינים אלו ושאינם מוגנים מכוח חוק זה, הרי שסיווגו של הפרסום ככתבה יביא למיקומו בצד בו מוענקת הגנה של זכות היוצרים, ואילו סיווגו כראיון, יביא להעדרה של הגנה זו.
נפסק כי לא ניתן לקבל את החלוקה הדיכוטומית האמורה בין כתבה לראיון, ולפיה הראשונה מובילה באופן אוטומטי לקיומה של זכות יוצרים בעוד שהשנייה אינה מקנה למראיין/כתב זכות יוצרים. בנסיבות המקרה, מהווה הפרסום במקומון ראיון וכתבה כאחד וזאת כתולדה ממכלול המאפיינים הכוללים קיומו של מפגש בין המראיינת למרואיין, במסגרתו השיב האחרון לשאלותיה תשובות שהובאו ופורסמו על ידי הכתבת כציטוטים.
נפסק כי מדובר בראיון הנכנס לגדר כתבה, כאשר הרף הנדרש לכך שראיון יחסה תחת הגדרה של כתבה הנו מינימאלי וכאשר לא ניתן לקבוע רף כמותי אותו נדרש פלוני לעבור על מנת שראיון אותו קיים יסווג ככתבה. משכך, לא ניתן לקבוע כי בנוסף לראיון אותו מקיים הכתב עם פלוני, נדרש הראשון להוסיף "רשימות" אותן הוא דולה מעצמו בשיעור ובהיקף מסוימים. קיומן של שאלות ותשובות, וכאשר לאלו נוספת עריכה בדמות כותרות ביניים ופסקאות נוספות, יש בהן בכדי למלא אחר היסוד הנוסף הנדרש לצורך קביעה כי מדובר בראיון מסוג כתבה.
קיומה של זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון
בסעיף 4 לחוק זכות יוצרים קבע המחוקק ומנה את היצירות בהן קיימת זכות יוצרים והן: יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, דרמטית או מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי וכן בתקליט. לעניין מקוריותו של לקט נדרש כי זו תהא לעניין הבחירה והסידור של היצירות או של הנתונים.
נפסק כי כאשר בוחנים האם כתבת הראיון, נשוא הדיון כאן, עונה על דרישת המקוריות, אנו נדרשים לבחון שני מבחנים: מבחן ההשקעה ומבחן היצירתיות.
לעניין מבחן ההשקעה, נפסק כי יש לבחון האם היוצר השקיע עמל ביצירה כדי לזכות בזכות לפירותיה, וכאשר כל שנדרש להוכחתו, הוא השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו. בית המשפט פסק כי כתבה מסוג ראיון עיתונאי מקיימת את מבחן ההשקעה, בהתחשב בכך שהכתב המראיין נדרש לא אחת לקיים תחקיר מקדים לראיון שאופיו והיקפו גמישים, וזאת בין היתר, לנושא הראיון ולזהות המרואיין. כמו כן נדרש הכתב לתכנן את הנושאים או את השאלות והסוגיות שידונו במסגרת הראיות ולאחר מכן מבצע הכתב, לא אחת, עיבוד ועריכה מסויימים, הכוללים, הוספת מלל נלווה לקבוצת השאלות והתשובות, הוספת כותרות, ולא פעם, התייחסות ותגובות של גורמים אחרים. כל אלו, יש בהם בכדי לקיים את מבחן ההשקעה האמור, הדורש השקעה מינימאלית.
באשר למבחן היצירתיות, שמטרתו העשרת היצירה ומגוון הביטויים הזמין לציבור, נפסק כי בחינתה של ההשקעה צריכה להיעשות באופן מנותק מהכמות שלה, ובכדי להראות כי היא תורמת למטרה זו, אנו נדרשים לאיזון בין התמריץ הניתן ליוצר מונופול על השימוש והשליטה ביצירתו, לתועלת, הבאה לידי ביטוי בשמירה על נחלת הכלל, ולשם המשך יצירה עתידי. כמו כן, נפסק בהקשר זה כי מבחן היצירתיות אינו דורש מהיוצר רף גבוה במיוחד, ולא אחת יהיה די ביצירתיות מועטה וחסרת ערך.
בית המשפט פסק כי היצירתיות הנדרשת מהכתב, בכתבה מסוג ראיון, אינה צריכה להיות רבה במיוחד וכי הליך החשיבה, ארגון השאלות, שיבוצן ועריכת הכתבה יש בהן די בכדי לקיים את דרישת היצירתיות.
נפסק כי כתבה מסוג ראיון, בוודאי כשזו אינה מועתקת מיצירה אחרת, ומקורה בכתב המקיים את הראיון ומציב בפני המרואיין שאלות אשר עצבו את הראיון עד שנתגבש הוא לכדי תוצר בעל אופי מסוים, מקיימת את דרישת היצירתיות במובנה האמור. אכן, ראיון עיתונאי מעין זה לא היה בא לאוויר העולם ללא תרומתו של המרואיין, אך יצירה זו לא היתה מתקיימת ולחילופין לא היתה מקבלת את ביטויה הנוכחי לולא המפגש והאינטראקציה בין השניים. המסקנה המתבקשת לאור הפרשנות האמורה של יצירתיות היא כי זו מתקיימת במובן זה של היות מקורה ביוצרה ותיאורטית אף במקרה בו יוזם הראיון הוא המרואיין.
על כן נפסק כי הכתבה העומדת לדיון בענייננו חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים מכוח סעיף 1 לחוק זכות יוצרים.
העתקה של זכות יוצרים
סעיף 12 לחוק זכות יוצרים קובע כי:
"העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר;
[…]
(4) העתקה ארעית של היצירה".
המבחן שאומץ בפסיקה בשאלה האם בוצעה העתקה בהתבסס על סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים 1911 (החוק הישן) קובע כי העתקה של "חלק ניכר" נבחנת בהתבסס על בחינה איכותית וכמותית כאחד ואין היא נבחנת בהתבסס על בחינה כמותית בלבד של הקטעים העומדים להשוואה.
ההלכה שנפסקה על ידי כב' השופט י' כהן בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1), 825, (14.7.1970), מונה את המבחנים המסייעים להכריע בשאלה האם בוצעה העתקה בנסיבות המקרה, ובמיוחד במקרים בהם ההעתקה אינה מובהקת. בין היתר, נקבע כי התובע צריך להוכיח שהנתבע העתיק חלקים מהותיים מן היצירה, כאשר המבחן הוא איכותני ולא כמותי. הסקתה של העתקה אפשרית בנסיבות בהן לנתבע היתה גישה ליצירת התובע, וכאשר יש דמיון בין היצירות בהיקף כזה שאין זה סביר שמדובר בתולדה של מקריות. משקל רב יינתן לקיומן של "נקודות דמיון", והצטברותן של אלו תביא לכדי מסקנה כי מדובר בהעתקה. כמו כן, ההשוואה בין היצירות צריכה להתבצע על פי התרשמותו של בית המשפט מהיצירות בכללותן ולא בהתבסס על השוואה כמותית מכאנית.
נפסק כי הנתבעת העתיקה קטעים שלמים מתוך כתבתה של הגב' חנה שטרן, שפורסמה במקור במקומון הנמצא בבעלותה של התובעת. העובדה כי בחינה כמותית מעלה כי שיעור העתקה עומד על 20% אינו מפחית מהעובדה שההעתקה שבוצעה, נעשתה באופן מלא בצורה איכותנית, וביחס של אחד לאחד בין הכתבה המקורית לנוסח המועתק. השאלות והתשובות הועתקו בצורה מובהקת ובאופן שאינו מותיר ספק כי בוצעה העתקה. לאמור, יש להוסיף, כמובן, את העובדה שהנתבעת לא ניסתה לטשטש כי מדובר בהעתקה, ואף ציינה מפורשות את שם הכתבה, שם הכתבת והיכן פורסמה הכתבה במקור.
על כן נפסק כי העתקתה של קטעים מהכתבה, מהווים הפרה של זכויות אלו.
בעלות בזכויות יוצרים בכתבה מסוג ראיון
התובעת טוענת כי זכויות היוצרים בכתבה שפורסמה במקומון שייכות לה מכוח העסקתה של הגב' שטרן על ידה ככתבת במקומון "מודיעין ניוז", ובהתחשב בהוראת המחוקק לפיה המעסיק הוא הבעלים בזכויות היוצרים של עובדיו (סע' 34 לחוק זכות יוצרים). הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי במרכזו של הראיון העיתונאי עומד המרואיין, ותשובותיו הן הן לב הראיון העיתונאי, משכך, נטען כי הבעלות בזכויות היוצרים נתונה למרואיין.
עיון בפסיקה ובכתיבה האקדמית בשיטת המשפט האמריקאית מעלה כי ניתן למצוא בה ביטוי לכל אחד משלושת הזרמים: האחד, המראיין כמחבר, השני, המרואיין כמחבר, השלישי, המראיין והמרואיין כמחברים במשותף.
המראיין כמחבר, היא גישה לפיה הזכות מצויה באופן בלעדי אצל המראיין, ונובעת מן הרציונל לפיו דרך הבניית השיחה הנה הביטוי הספרותי של המראיין ולא של הדובר. בין יתר הקריטריונים שנבחנו על ידי בתי המשפט ניתן למנות, "יצירה מחדש" של השיחה בין הצדדים על ידי המראיין, הסכמת המרואיין והעדר תעתיק של הראיון.
המרואיין כמחבר, היא גישה אחרת, לפיה הזכות מצויה ושייכת באופן בלעדי למרואיין. הרציונלים העיקריים העומדים בבסיס גישה זו נובעים, בין היתר, מקיום אנלוגיה לנסיבות של הרצאות בהן, למרות שסטודנטים מורשים לרשום את הערותיהם במהלך הרצאה, אין הם מורשים להפיצם לאחר מכן תמורת רווח ולטעון לבעלות בזכויות היוצרים ביצירה. יצוין כי אנלוגיה זו אינה מסייעת במיוחד לאור ההבדל הקיים בין הרצאה פורמאלית, שניתנת על בסיס הערותיו של המחבר, לעומת, חילופי דברים ורעיונות ספונטאניים המתקיימים במהלך ראיון. הרציונל השני, יונק את כוחו מן הזכות לפרסום, לפיה בתי משפט העניקו למרואיינים חופש ביטוי ניכר ללא קבלת רשותו של המראיין. ראיונות שנערכים, בדרך כלל, מוקלטים מתוך תקווה כי תוצרם יופץ באופן כתוב, על כן, אופן ביטויו המבחין והשונה של המרואיין, אינו מקבל ביטוי ניכר, וחשיבותו פוחתת בהקשר זה וכנגזרת מכך, גם הזכות לפרסום מאבדת מכוחה ומתוקפה.
המראיין והמרואיין כבעלים במשותף בראיון, זוהי גישה אלטרנטיבית לגישות האמורות, ולגישת בית המשפט, יש בה משום ביטוי משפטי המשקף נאמנה את המציאות העובדתית וזאת באמצעות גישה פרשנית הרמונית המאזנת בין תפקידיהם השונים של המראיין והמרואיין. ראיון נכנס לגדר עבודה משותפת מאחר והמראיין והמרואיין נפגשים אחד עם השני לצורך מטרה מוגדרת של עריכת ראיון, ועל כן, מטרה זו היא ביטוי לכוונתם למזג את התרומה לכדי יצירה אחת ומשכך, מקימים הם יצירה שהבעלות בה משותפת.
בענייננו קבע בית המשפט כי התפיסה הרואה את המראיין והמרואיין כאוחזים בזכות במשותף, כל אחד מהשניים מחזיק בחלק שאינו ניתן לחלוקה ביצירה כולה, ומשכך, בעלים במשותף אינו יכול להפר את זכות היוצרים שלו עצמו. על כן, למראיין ולמרואיין עומדת זכות עצמאית, לעשות שימוש ביצירה, או להעניק בה רישיון לאחרים, ללא הסכמתו של הבעלים השני, בכפוף לזכות לטעון לרווחים שנבעו משימוש בלתי הוגן.
בית המשפט מזכיר כי המחוקק הישראלי בחר לצמצם את מילותיו בנושא הבעלות במשותף בזכויות יוצרים ובסעיף 1 לחוק זכות יוצרים הגדיר את התיבה "יצירה משותפת", כיצירה שנוצרה בידי כמה יוצרים במשותף וכי לא ניתן להבחין בחלקו של כל אחד מהם ביצירה. התייחסות נוספת ויחידה לנושא זה של יצירה משותפת ניתנה במסגרת פרק ו' לחוק, וזאת באשר לתקופת הזכאות בזכות יוצרים משותפת (סעיף 39 לחוק).
נפסק כי בתובענה שכאן, המרואיין אינו צד לסכסוך, והמחלוקת נתונה בין אחד הבעלים במשותף לפי המודל שהוצג לעיל, התובעת, לבין הנתבעת, שהעתיקה קטעים ממנו. נוכח האמור, סבר בית המשפט כי בנסיבות המקרה, הבעלות בזכויות היוצרים בכתבה מסוג ראיון, נתונה לתובעת ולמרואיין ועל כן, נתונה לראשונה הזכות, במקרה של הפרת זכויותיה, לתבוע באופן עצמאי.
שימוש הוגן
במסגרת פרק ד' לחוק זכות יוצרים בחר המחוקק לייחד את סעיף 19 לעניין שימוש הוגן וקבע:
"(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה, לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה;
(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן".
נפסק כי הנתבעת, באמצעות פעיליה, העתיקו קטעים שלמים מהכתבה שפורסמה במקומון ופרסמו אותם באתר של הנתבעת. אכן, כפי שנטען על ידי הנתבעת, בחינה כמותית מעלה כי החלק המועתק עומד על כ- 20% מתוך הכתבה שפורסמה במקומון. שיעור העתקה זה אינו גבוה מבחינה אבסולוטית, בהתחשב בכלל נסיבות כתבה – ראיון זה, אך מבחינה איכותית החלקים שהועתקו הועתקו במדויק וביחס של 1:1.
נפסק כי מבחינה איכותית, בענייננו אכן הועתקו הכותרות בקטעים הרלוונטיים וכן כותרת הכתבה, שם המקומון ושם הכתבת. לעניין זה, וכחלק מהשאיפה לבחון את הפרסום הכולל מבחינה איכותית, ניתן לראות כי העתקת הכותרות נעשתה לאור ניסיונה של הנתבעת לנהוג באופן הוגן בחלקים הרלוונטיים לפרסום, תוך מתן קרדיט.
נוכח האמור, אני סבר בית המשפט כי בנסיבות אלו, ניתן לראות את החלק שהועתק ככזה שנכנס לחריג אותו קבע המחוקק בסעיף 19(א) כשימוש הוגן לצורך סקירה, וכאשר הנתבעת הציגה באתרה גם פרסומים אחרים שפורסמו בעניינה שאינם חלק מן המחלוקת בין הצדדים לתובענה. משכך, נפסק כי החלק שהועתק ופורסם באתר של הנתבעת הוא תיאור כולל של עניינה של הנתבעת, כפי שפורסם במקומון התובעת, וכאשר בנסיבות ספציפיות אלו, הוא מהווה העתקה של חלק מוגבל ומצומצם ולא העתקתו של עמוד שלם ככתבו וכלשונו.
סעיף 19(ב) לחוק זכות יוצרים מונה את השיקולים אותם נדרש בית המשפט לקחת בחשבון עת מועלית בפניו טענת שימוש הוגן. לעניין שיקולים אלו נפסק על ידי כב' המשנה לנשיא א' ריבלין ב- ע"א 9183/03 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני, [פורסם בנבו] (13.05.2012), כי:
"אין מדובר בשיקולים הכרחיים או מצטברים, אלא ברשימה בלתי ממצה של פרמטרים שעשויים להצביע על הוגנותו של שימוש מסוים שנעשה ביצירה מוגנת".
בית המשפט מיישם את השיקולים השונים תוך יישומם לנסיבות המקרה:
א. מטרת השימוש ואופיו: הנתבעת טוענת כי השימוש שנעשה בראיון באתר האינטרנט אינו שימוש מסחרי, ולא נעשה לשם והפקת רווח כלכלי. אכן, הנתבעת לא עשתה שימוש מסחרי ולא הפיקה רווח כלכלי מהצגת הפרסומים העוסקים בה ובפעילותה באתר, ואף נפסק כי עצם קיומו של שימוש מסחרי אינו שולל את תחולתה של הגנת השימוש ההוגן. משכך, יש לקבוע כי מטרת השימוש ואופיו מעידים כי השימוש האמור נכנס לגדר שימוש הוגן.
ב. אופי היצירה שבה נעשה השימוש: היצירה בה נעשה שימוש בענייננו הנה כתבה שפורסמה במקומון ובמרכזה עמד ראיון עם מר יצחקי. אין באופייה של היצירה בה נעשה שימוש כדי להיכנס לגדר אחת מהתיבות הקלאסיות שבגדרן האינטרס ראוי לקידום באופן מובהק כמו "מחקר" ו"חינוך", אך משבחר המחוקק להכניס לגדר תכליות אלו גם "סקירה", אופייה לגיטימי באופן זהה לתכליות האחרות.
ג. היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה: כפי שצוין בהרחבה לעיל, היקף השימוש שנעשה ביצירה הנו מוגבל. מבחינה כמותית, עסקינן בהעתקה בשיעור נמוך יחסית, בנסיבות, העומדת על כ- 20% וכאשר מבחינה איכותית, מדובר בהעתקה מדויקת ביחס של 1:1. כתבת הראיון המקורית פורסמה, הן במהדורה הכתובה, והן במהדורה האינטרנטית של המקומון, והפרסום המועתק/המפר פורסם באתר של הנתבעת. כמו כן, יש לציין בהקשר זה כי עם פנייתה של התובעת לנתבעת במכתב, הסירה הנתבעת את הפרסום המועתק מאתר האינטרנט, באופן מיידי, כך שבפועל, הופיע הפרסום נשוא התובענה באתר של הנתבעת, ימים בודדים בלבד.
ד. השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה: הפרסום באתר של הנתבעת אינו פוגע בערכה של היצירה ולא בשוק הפוטנציאלי שלה, מאחר ואין מדובר בפרסום שהוא יצירה תחליפית ליצירה המקורית בשוק הצרכני, והביקוש ליצירה המקורית לא ירד בשל הפרסום באתר של הנתבעת. נפסק כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה, יש לראות בעובדה שהתובעת אפשרה "לשתף" ("share") קוראים נוספים בכתבת הראיון בגרסתה האינטרנטית, הזמנה של הגולשים לשתף את הפרסום עם קוראים אחרים ואינדיקציה לכך שהתובעת אפשרה את הפצת התכנים. עובדה זו אף מכרסמת בטענת התובעת כנגד ההעתקה לאתר הנתבעת, ומהווה יסוד נוסף ומצטבר להוגנות השימוש שנעשה על ידי הנתבעת.
נוכח האמור לעיל, נסיבות העניין מובילות למסקנה כי לנתבעת עומדת הגנת השימוש ההוגן לפי סעיף 19 לחוק זכות יוצרים.
