ערעור שהוגש על ידי חברת סייפקום בע"מ ומנהלה דוד זילברברג כנגד עופר רביב. הערעור נדון בבית המשפט העליון, בפני הרכב השופטים השופט אליקים רובינשטיין, השופט יורם דנציגר והשופט צבי זילברטל. ביום 18.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.העובדות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.08.2011 בת"א 542-04-09 שניתן על ידי השופט ד"ר עדי זרנקין. במסגרתו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב בגין הפרת זכויות יוצרים בשרטוטים שבבעלותם.
סייפקום עוסקת בפיתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים. המשיב שיווק את מוצרי סייפקום בארה"ב ובמסגרת זו אף השתתף בעריכת שרטוטים טכניים של מוצרי סייפקום. בשנת 2008 התקבלה בקשת פטנט שהגיש המשיב בארה"ב שעניינו הוא מערכת לגיבוי מתח חשמלי עבור מערכות כבלים. סייפקום טענה כי השרטוטים שבבסיס בקשת הפטנט מפרים את זכויות היוצרים שלה בשרטוטי מוצריה.
סייפקום טענה כי המשיב העתיק 14 שרטוטים מקוריים שזילברברג הכין כחלק ממצגת עבור מוצרי סייפקום, אשר הועברה למשיב בשנת 2003 כאשר ההסכם עוד היה בתוקף. לטענתה, השרטוטים שהכין זילברברג מוגנים בזכויות יוצרים ונמצאים בבעלותה ואילו שרטוטי המשיב זהים להם באופן מוחלט והועתקו "אחד לאחד" באופן המגבש הפרה של זכות ההעתקה שלה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי: בית המשפט המחוזי קבע כי שרטוטי סייפקום אכן עולים כדי יצירה מוגנת הן לפי החוק הישן והן לפי החוק החדש. באשר לטענת ההעתקה, קבע בית המשפט המחוזי תחילה כי המשיב אינו בעלים משותף של הזכויות בשרטוטי סייפקום. בית המשפט קיבל את טענת המשיב באשר לשוני בכמות הרכיבים בין שרטוטי סייפקום לשרטוטים שבבקשת הפטנט ולכן נפסק כי לא הוכח דמיון ראייתי. בנוסף נפסק כי בשל הפונקציונאליות הרבה שבשרטוטי סייפקום הרי שמתחייב דמיון כלשהו בין שרטוטים שיבקשו להציג מוצר דומה ולכן לא הועתקו שרטוטי סייפקום או חלק מהותי מהם.
תוצאות ההליך: הערעור התקבל. נפסק כי רכיבים מסוימים משרטוטי סייפקום עולים כדי יצירה מוגנת, 13 משרטוטי המשיב עולים כדי העתקה מוחלטת או כמעט מוחלטת של שרטוטי סייפקום וכי השימוש שעשה המשיב בשרטוטים לא עולה כדי שימוש מותר.
בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בעניין הסעדים המתאימים בגין הפרות אלה וחייב את המשיב בהוצאות המערערים בסך 40,000 ש"ח.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
דרישת המקוריות
דרישת המקוריות היא דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה. דרישת המקוריות זכתה לעיגון במסגרת החוק החדש בהוראת סעיף 4(א), הקובע כי: "זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי ".
דרישת המקוריות נבחנת על פי שלשה מבחנים מצטברים– מבחן ההשקעה, מבחן היצירתיות ומבחן המקור.
במסגרת מבחן ההשקעה, יש לעמוד על כך שהיוצר השקיע עמל מסוים ביצירה כדי לזכות בזכות לפירותיה, בדומה לבסיס העיוני להכרה בזכות בקניין "גשמי". ביחס למבחן ההשקעה נקבע כי כל שנדרש להוכחתו הוא השקעה מינימאלית של משאב אנושי כלשהו.
במסגרת מבחן היצירתיות, המתבסס על הרציונאל לפיו מטרת דיני זכויות היוצרים היא להעשיר את עולם היצירה ואת מגוון הביטויים הזמין לציבור, יש לעמוד על אופייה של ההשקעה במנותק מהכמות שלה כדי להראות כי היא תורמת למטרה זו.
הגדרת היצירתיות הנדרשת להגנה על יצירה נתחמה בפסיקה על דרך השלילה. כך, נקבע כי מבחן היצירתיות אינו מציב רף גבוה במיוחד עבור היוצר וכי לעתים יהיה די ביצירתיות מועטת ואף חסרת ערך. עוד נקבע כי אין צורך שהיצירה תהיה חדשנית ביחס ליצירות קיימות באותו תחום.
אין די בהשקעה בלבד לצורך הגנה על יצירה באמצעות זכות יוצרים.
במסגרת מבחן המקור – בדיקה כי מקורהּ של היצירה יהיה ביוצר וכי זו לא תהיה מבוססת על יצירה אחרת.
בענייננו נפסק כי גם אם כל אחד מהרכיבים בשרטוטי סייפקום אינו עולה, בפני עצמו, כדי יצירה מקורית, אין בכך כדי לשלול את האפשרות ששילובם של הרכיבים לכדי יצירה ויזואלית אחת עולה כדי יצירת לקט המקנה הגנה על אופן סידור הרכיבים בשונה מהגנה על כל רכיב בנפרד. ואולם, גם מבלי לקבוע ששרטוטי סייפקום עולים כדי יצירת לקט מקורית ניתן לדעתי לקבוע שהם מהווים יצירה אמנותית מקורית דיה.
ההבחנה בין רעיון לבין ביטוי
עקרון בסיסי בדיני זכויות יוצרים הוא כי הרעיון העומד בבסיס יצירה לא יהיה מוגן על ידי הזכות וכי ההגנה תינתן רק על דרך ביטויו. כלל זה היה מעוגן בסעיף 7ב לפקודת זכות יוצרים החל על ענייננו ועוגן בהמשך בסעיף 5 לחוק החדש הקובע כך:
"זכות יוצרים ביצירה כאמור בסעיף 4 לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטוים תחול זכות היוצרים: (1) רעיון…".
הבחנה בין רעיון לבין ביטוי מבוססת על התפיסה לפיה מתן הגנה לרעיונות בלבד יסכל את אחת המטרות המרכזיות של דיני זכויות היוצרים – עידוד יצירה והותרת די "חומר גלם" בנחלת הכלל. ההבחנה בין רעיון לבין ביטוי, בהקשר של ספרי לימוד למשל, הביאה לעתים למסקנה לפיה הופרה זכותו של היוצר בשל כך שהועתק הביטוי של שיטת הלימוד אותה יצר (המהווה רעיון בלבד בפני עצמה), אך לעתים גם למסקנה ההפוכה לפיה כל ש"הועתק" הוא הרעיון עצמו העומד בבסיס היצירה.
דוקטרינת האיחוד ויצירות פונקציונליות
בשים לב להבחנה שבין רעיון לבין ביטוי, התפתחה התפיסה לפיה ככל שניתן לבטא רעיון מסוים בדרך אחת ויחידה, הרי שלא תינתן הגנה ליצירה המהווה את אותו ביטוי. תפיסה זו כונתה בשם "דוקטרינת האיחוד" (Merger Doctrine).
כאשר מדובר בהתמזגות מוחלטת בין הרעיון לבין הביטוי וכאשר קיימת רק דרך אחת לבטא את הרעיון, קיימת תמימות דעים כי היצירה המבטאת את אותו רעיון לא תזכה להגנת זכות יוצרים. ואולם, הדעות נחלקות בשאלה מה הדין כאשר קיימות אפשרויות ביטוי מועטות בלבד לרעיון, כאשר לפי גישה אחת, אין להעניק ליצירה הגנת זכות יוצרים, ולפי גישה אחרת, תוענק ליצירה זכות יוצרים אך הפרתה תתקיים רק כאשר יתקיים דמיון מוחלט או כמעט מוחלט בין היצירות.
נפסק כי "מבחן הבחירה" הוא המבחן המתאים לבדיקה האם ביטוי של יצירה נגזר אך ורק מהפונקציונליות שלה, אם לאו. המבחן הוגדר כך:
"מבחן הבחירה: אחד המאפיינים של אמנות הוא שהיא משקפת את היכולת לבטא רעיון במיגוון של דרכים. לענייננו זהו מבחן רחב מאוד, שכן הוא יתקיים כל עוד יש ליוצר המוצר הפונקציונלי יכולת לבחור בין מספר אופציות" (שם, בעמ' 179).
ובהמשך:
"נדמה שלאור המטרות של זכויות יוצרים כפי שהוצבע עליהן, ולאור העקרונות לפתרון כפי שגובשו, יש לראות במבחן הבחירה מבחן ראוי, בהקשר של בדיקת המוצר הסופי. כלומר, כל זמן שהצורה המתקבלת היא אחת מתוך מספר צורות אלטרנטיביות. האלטרנטיבות צריכות להיות אפקטיביות. אלטרנטיבה אפקטיבית היא זו שלא רק ממלאת את התפקיד הפונקציונלי של המוצר, אלא גם עונה על צמצום האופציות הצורניות הקיימות לגבי יצירות עתידיות הנובע מן הקשר הקיים בין פונקציה לצורה. צריכות להיות אלטרנטיבות אשר, בנוסף לתפקיד הפונקציונלי, עומדות במגבלה הצורנית הנובעת מתפקידו הפונקציונלי של המוצר, ובמילים אחרות, צריכות להיות מספר אלטרנטיבות אשר כולן עומדות במגבלות צורניות הנובעות מן התפקיד הפונקציונאלי" (שם, בעמ' 181).
שימוש במבחן הבחירה יכול לסייע בקביעת ההגנה הראויה ליצירה אשר נטען לגביה כי בשל הפונקציונליות הרבה שבה קיימות דרכים מצומצמות בלבד לביטוי הרעיון הגלום בה.
בהתאם למבחן הבחירה, יש להתחקות אחר הפונקציה או התכלית שלשמה מיועדת היצירה ולבחון האם צורת ההצגה של אותה תכלית – הביטוי – לוותה בבחירה של היוצר מבין כמה אפשרויות היכולות להגשים את אותה תכלית. ודוקו, ייתכן בהחלט כי שימוש במבחן זה יוביל למסקנות שונות באשר לרכיבים שונים של היצירה. ניתן לחשוב על יצירה פונקציונלית אשר חלק מרכיביה מהווים ביטוי הכרחי של התכלית שלשמה נוצרה, ולכן אינם מחייבים את היוצר לבחור בין חלופות בעת יצירתם, אך בה בעת חלק אחר מרכיביה כלל אינם מתבקשים לאור תכליתה ולגביהם ברור כי ליוצר היה מגוון רב של אפשרויות בחירה באשר לדרך הביטוי.
נפסק כי כאשר קיימת אפשרות אחת ויחידה לבטא רעיון מסוים, הרי שאין מקום לתת הגנה לדרך ביטוי יחידה זו. ואולם, כאשר קיימות מספר אפשרויות לביטויו של רעיון מסוים, אף אם מספר זה מצומצם ביותר, בשים לב למבחן הבחירה קיימת ליוצר בחירה בין אותן אפשרויות ביטוי ולכן אין מקום לשלול הגנה של זכות יוצרים לביטוי שנבחר. יחד עם זאת, במקרים כגון דא, כאשר מספר האפשרויות הוא מצומצם ביותר, הרי שכדי להוכיח הפרה של זכות יוצרים יהיה צורך להקשיח את מבחני ההעתקה ולדרוש כי היצירה שנטען לגביה כי היא "יצירה מפרה" תהיה דומה דמיון כמעט מוחלט ליצירה המוגנת.
בענייננו נפסק כי מטרתם של השרטוטים היא להמחיש את התהליך החשמלי ואת הפעולות שמבצע המוצר אותו היא מייצרת. יחד עם זאת, שרטוטי סייפקום כוללים גם קווים וחיצים הממחישים את תהליך הזרימה המתואר בשרטוט. ממבט בשרטוטים עולה כי המחשה זו, שלה תפקיד פונקציונלי, ניתנת לביטוי במספר רב של דרכים אשר יכולות להגשים תכלית זו ואילו סייפקום בחרה דרך ביטוי מסוימת לפיה הקווים והחיצים יהיו באורך מסוים, בעובי מסוים ובתוואי מתפתל המתאים לדרך שבה בחרה למקם את המוצר ואת ריבועי הטקסט על גבי השרטוט. על כן נפסק כי בחירה זו של סייפקום מעניקה לה הגנת זכות יוצרים על הרכיב הויזואלי המסוים המבקש "להתכתב" עם אותם רכיבים שאינם עולים כדי יצירה מוגנת.
העתקת יצירה פונקציונלית
המבחנים לקיומה של העתקה בדיני זכות יוצרים נקבעו שוב לאחרונה על ידי השופט י' עמית בעניין מוצפי:
"(-) יש להוכיח כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע, כאשר לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות.
(-) ניתן להסיק העתקה כאשר לנתבע היתה גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין היצירות הוא במידה כזו אשר לא סביר להניח כי הוא יד המקרה.
(-) יש חשיבות להצטברות נקודות דמיון. ככל שהן רבות יותר, גובר החשש כי מדובר בהעתקה.
(-) השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק על מנת לקבוע כי מדובר בהעתקה של חלק ממשי ומהותי היא שאלה של עובדה ושל דרגה. תשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי התרשמות של השופט מהיצירות בכללותן" (שם, בפסקה 26).
נפסק כי אמות מידה אלה אינן משתנות כאשר היצירה המוגנת היא יצירה פונקציונלית. יצירות פונקציונליות מעלות קשיים שונים בשלב בחינת המקוריות הנדרשת לצורך ההכרה בהן כיצירות מוגנות בזכות יוצרים. ואולם, משצלחה יצירה פונקציונלית את שלב דרישת המקוריות ואת מבחן הבחירה, הרי שמדובר ביצירה מוגנת לכל דבר ועניין שלא ניתן להעתיק חלקים מהותיים ממנה. לעניין זה, גם אם רק חלק מהרכיבים המרכיבים את היצירה הפונקציונלית עברו את "מסננת הבחירה" אין בכך כדי לפגוע בהיותם יצירה מוגנת מפני העתקה.
הנפקות היחידה לעניין אמות המידה לבחינת העתקה הנובעת מהיותה של היצירה פונקציונלית היא ככל שהרכיבים המוגנים מהווים ביטוי של רעיון שיש מספר מצומצם של דרכים לבטאו. או אז, יידרש רף גבוה יותר כדי להוכיח העתקה, ויש מקום לדרוש כי יהיה מדובר בדמיון כמעט מוחלט בין הרכיבים המוגנים לבין הרכיבים שלגביהם נטענת ההעתקה כדי לבסס את אותו דמיון מהותי.
בענייננו נפסק כי שרטוטי המשיב מהווים העתקה של שרטוטיה.
שימוש הוגן
סעיף 19(א) לחוק החדש מונה רשימה פתוחה של סוגי שימושים ביצירות מוגנות אשר יהיו מותרים והוגנים. סעיף 19(ב) לחוק החדש מונה ארבעה שיקולים לא בלעדיים אשר יש לשקול לצורך הקביעה האם שימוש מסוים עולה כדי שימוש הוגן, וביניהם:
"(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה."
בית משפט זה קבע כי "אין מדובר בשיקולים הכרחיים או מצטברים, אלא ברשימה בלתי ממצה של פרמטרים שעשויים להצביע על הוגנותו של שימוש מסוים שנעשה ביצירה מוגנת".
בית המשפט ציין כי במחקרים אמפיריים שנערכו מעידים על כך שעל אף שמבחן המשנה הרביעי – השפעה על השוק הפוטנציאלי – זוכה לאזכור הרב ביותר כגורם המכריע את שאלת הוגנות השימוש, בפועל דווקא מבחן המשנה הראשון – מטרת השימוש ואופיו – משפיע בצורה הניכרת ביותר על ההכרעה, כאשר הגורמים המשפיעים ביותר הם שאלת מסחריות השימוש והטרנספורמטיביות (Transformative) שלו. ניכר כי גורמים אלו היו גם המשפיעים ביותר על פסיקת בית משפט זה בעניין פלוני.
נפסק כי השימוש אותו עשה המשיב בשרטוטי סייפקום לא עומד באמות המידה לקיומו של שימוש הוגן.
במסגרת מבחן המשנה הראשון, ברור כי השימוש שעשה המשיב הינו שימוש מסחרי שהרי כל מטרתו הייתה להביא לרישום פטנט על מוצרו המתחרה במוצרה של סייפקום.
במסגרת מבחן המשנה השני, נפסק כי שימושו של המשיב בשרטוטי סייפקום לא מביא ליצירת ביטוי חדש ושונה מהביטוי המקורי הגלום בהם.
באשר למבחן המשנה השלישי – היקף השימוש – נפסק כי המשיב עשה עותק מדויק או כמעט מדויק של שרטוטי סייפקום ולכן מדובר בהיקף שימוש מלא.
ולבסוף, בשים לב למבחן המשנה הרביעי, ברור כי בהיותו של המוצר שמשווק המשיב מתחרה ישיר למוצרה של סייפקום אין ספק כי השימוש משפיע על השוק הפוטנציאלי של שרטוטי סייפקום.
