מי אחראי לשאת בנטל של מניעת הגישה לתוכן מפר זכויות יוצרים באינטרנט? בעל האתר המפר? הגורם המעמיד את התוכן לרשות הציבור? ציבור הגולשים? בשנים האחרונות שאלה זו עולה שוב ושוב, ללא תשובה מספקת, ומדינות שונות, ולעיתים אף בתי משפט שונים במדינה אחת, נותנים תשובות שונות ולעיתים סותרות.
בחודש הקודם בית המשפט האירופי לצדק (ECJ) נתן תשובה חלקית לסוגיה שנויה במחלוקת זו. התיק החל בבתי המשפט באוסטריה, וטיפס עד הגיעו לבית המשפט העליון של האוסטרי. התביעה הובאה בידי מספר בעלות זכויות יוצרים בסרטים שונים, אשר תוכנן הוצע לציבור ללא הרשאה באתר kino.to. אולם, במקום ללכת בדרך המקובלת ולתקוף את בעלי האתר המפר או מעלי התוכן המפר לאתר, בעלי הזכויות בסרטים בחרו לתקוף דווקא את ספקית האינטרנט UPC Telekabel Wien. במסגרת זו ביקשו בעלי הזכויות מבית המשפט להוציא צו מניעה שיחייב את הספקית לחסום באופן אקטיבי את גישת לקוחותיה לאתר.
למעשה, השאלה שהתעוררה היא האם ספקית האינטרנט צריכה ליטול אחריות מסוימת במלחמה בתוכן הפיראטי הנמצא באתרי האינטרנט השונים, זאת ללא כל קשר בין ספקית האינטרנט לבין האתר kino.to ואף ללא כל הוכחה שלקוחותיה של הספקית גלשו בכלל לאתר זה.
כידוע, לבתי המשפט של המדינות החברות באיחוד האירופאי נתונה האפשרות, תוך כדי בירור סוגיה מסוימת, להפנות שאלה משפטית ל-EJC, בדרך כלל על מנת לקבל את הפרשנות הנכונה לחוקי האיחוד. במקרה זה נשאל האם ספקית האינטרנט נחשבת "intermediary" (מתווכת) ע"פ דירקטיבת האיחוד Directive 2001/29/EC of the European Parliament and of the Council of 22 May 2001 on the harmonisation of certain aspects of copyright and related rights in the information society (OJ 2001 L 167, p. 10), אשר שירותיו נמצאים בשימוש על ידי צד שלישי בצורה הפוגעת בזכויות, ועל כן ניתן לחייבה לפעול למיגור התופעה? במידה והתשובה לשאלה זו היא חיובית, הרי שבעלי זכויות רשאים לבקש מבית המשפט צו מניעה כנגדה לצורך אכיפת זכויותיהם.
ספקית האינטרנט טענה כי חיובה להפעיל אמצעים לחסימת אתרים שכאלה תפגע בצורה אנושה בחופש העיסוק שלה, תעלה לה הון, וכלל לא תהיה יעילה (שכן, היא טוענת, החסימות ניתנות לעקיפה יחסית בקלות).
אולם, ה-ECJ בהחלטה תקדימית פסק שאכן הספקית יכולה להיחשב ל"מתווכת" על פי הדירקטיבה וכי ניתן לחייבה להכניס חסמים שיחסמו לקוחות מכניסה לאתרים שיש בהם תוכן המפר זכויות יוצרים. בית המשפט קבע כי אין צורך בקשר ממשי בין הגורם שנחשב "מתווך" (במקרה זה הספקית) לבין הגורם המעמיד את החומרים המפרים לרשות הציבור; וכן כי אין צורך להוכיח שלקוחות הספקית בכלל גלשו לאתר זה. זאת, מכיוון שהדירקטיבה נועדה לא להיות רק ענישתית בדיעבד אלא אף מניעתית מלכתחילה.
על פי החלטת בית המשפט, על בתי משפט השונים במדינות האיחוד, לאזן בין שלושה אינטרסים של שלוש קבוצות שונות: חופש העיסוק של הספקית; זכויות בעלי היצירות שתוכנן מועלה לציבור בצורה מפרה; וזכויותיהם של הגולשים באינטרנט לחופש מידע ולחופש תנועה ברשת עם כמה שפחות מגבלות.
לא ברור עד כמה החלטה זו תשפיע על המחוקק או על בתי המשפט בישראל ובתי המשפט השונים במדינתנו מתחבטים בסוגיה זו יום יום. אולם, ניתן לומר בבירור שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא.
