ערעור שהגיש שמעון אלבז נגד משה דוד. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת בת.א 873/04 [פורסם בנבו] מיום 29.8.11, שניתן על ידי כב' השופטת נחמה נצר, אשר קיבל תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן- "החוק"), וחייב המערער בפיצוי של 75,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני השופטת שרה דברת, ביום 6.3.2012 ניתן פסק הדין בערעור.
הערעור נדחה, אומנם נפסק כי לא היה בפרסום בעתון משום לשון הרע ואולם נפסק כי באירוע הרמת הכוסית יש כדי לשון הרע. נפסק כי המערער ישלם הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח.
פסק הדין של בית המשפט השלום
המשיב הגיש תביעה בבית משפט השלום בגין הוצאת לשון הרע (תביעת לשון הרע), ובמסגרתה תבע פיצוי בסך של 100,000ש"ח ללא הוכחת נזק, בהסתמך על סעיף 7א(ג) לחוק אישוסר לשון הרע. תביעתו נשענה על שני פרסומים:
האחד, מקורו בשתי כתבות שפורסמו במקומון "זמן הדרום". בכתבות מסופר כי המשיב ושתי פקידות נוספות פוטרו עקב חשד למעילה בכספי העמותה.
השני, מקורו בשני אירועי 'הרמת כוסית', שהתקיימו בעמותה לאחר פיטורי המשיב, אחד בערב ראש השנה ואחד בערב פסח (להלן- "אירועי הרמת הכוסית"). בארועים אלה אמר המערער בפני כלל עובדי העמותה כי המשיב פוטר מכיוון שמעל בכספי העמותה בסכום של 120,000 ש"ח.
בית המשפט קמא קיבל את תביעתו של המשיב, וקבע כי מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע. בנוגע לפרסום בעיתון, קבע בית המשפט כי האדם הסביר הקורא את הכתבות יסיק מהן כי המשיב מעל בכספי העמותה, פוטר ואף הוגשה נגדו תלונה במשטרה, ועל כן שמו הטוב של המשיב נפגע מפרסום זה. המערער אינו יכול לטעון שפעל בתום לב כאשר פיטר את המשיב עוד בטרם בוררו החשדות נגדו, נמנע מלפרסם הודעת הבהרה לאחר שהמשיב נוקה מאשמה, וממשיך לאחוז עד היום בעמדתו כי המשיב מעל בכספי העמותה.
בנוגע להתבטאות המערער בארועי הרמת הכוסית, קבע בית משפט קמא, כי מדובר בהאשמות חמורות שללא ספק פגעו בשמו הטוב של המשיב. בית משפט הוסיף וקבע כי לא מתקיימות בנסיבות אלה ההגנות הקבועות בחוק. הגנת 'אמת דיברתי', המעוגנת בסעיף '14 אינה מתקיימת שכן הוכח כי הדברים שאמר המערער לא היו אמת. אף הגנת תום הלב, המעוגנת בסעיף 15 לא התקיימה, שכן הדברים נוסחו כעובדה ללא סייג ולא נאמר כי החשדות עדין מצויים בבירור.
בית המשפט חייב בפיצוי של 75,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, וקבע כי אופן השמעת הדברים כעובדות בפני עובדי העמותה מוכיחה כי היתה כוונת זדון בדברים. בית המשפט אף נתן משקל לכך שפרנסתו של המשיב נפגעה ולכך שהמערער אילץ את המשיב לנהל מערכות משפטיות ארוכות כדי לקבל את המגיע לו.
נקודות מרכזיות שנדונו בערעור:
חופש הביטוי כזכות יסוד חוקתית
לחופש הביטוי מעמד זכות יסוד במשפט הישראלי. כדברי השופט ריבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [פורסם בנבו] (2006) (להלן- "פ"ד בן גביר"): "…חירות הביטוי היא "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה – זכות יסוד שהיא גם עקרון-על בכל משטר דמוקרטי… חופש הביטוי נמנה עם חירויות היסוד של האדם בישראל. ניצב הוא בנדבך העליון של זכויות היסוד, שהרי, "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה" (ס' 10 לפסה"ד).
עם זאת, חופש הביטוי איננו מוחלט: "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר." (ס' 13 לפסה"ד).
הזכות לשם טוב כזכות יסוד חוקתית
חופש הביטוי מוגבל על ידי זכותו של האדם לשם טוב, אשר "הוכרה כזכות יסוד במשפטנו (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 74). "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865)… שמו הטוב של אדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם…" (ס' 14 לפסה"ד).
האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב
חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות יסוד אלה- חופש הביטוי והזכות לשם טוב (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו] עמ' 10-11 (2008), להלן- "פס"ד שרנסקי"). החוק קובע הנסיבות בהן תהווה התבטאות עוולה אזרחית, ולעיתים אף עבירה פלילית, והנסיבות בהן לא תוטל כל אחריות בשל התבטאות מסוימת על אף שיש בה משום פגיעה בשמו הטוב של אדם אחר.
המבחנים לקיומה של עוולת לשון הרע
בבוא בית המשפט לבחון את קיומה של עוולת לשון הרע, תעשה הבחינה בארבעה שלבים (ע"א 4354/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558)):
א. ראשית, יש לבחון מהי המשמעות האובייקטיבית של הדברים – השאלה איננה כיצד חווה הנפגע את הדברים, אלא כיצד האדם הסביר היה מתרשם מהם.
ב. שנית, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו בסעיפים 1-2 לחוק.
ג. שלישית, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בחוק.
ד. לבסוף, יש לבחון את שאלת הפיצוי. על כל שלבי הבירור לשמור על האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי.
האם הדברים שנאמרו הם לשון הרע כמשמעם בחוק?
כאמור, יש לבחון תחילה האם האדם הסביר היה רואה את הדברים כמבזים. לאחר מכן יש לבחון האם הדברים הם לשון הרע כמשמעם בסעיף 1 בחוק הקובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו";
יש להדגיש כי עצם קיומה של לשון הרע נבחן במנותק משאלת אמיתות תוכן הפרסום, שכן יתכן כי פרסום יהא אמת אך עדין יהיה בו בכדי להשפיל או לבזות. בשלב זה אף אין בוחנים את המניע שעמד מאחורי הפרסום (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין- אורבך, [פורסם בנבו] עמ' 49 (2012), להלן- "פס"ד אילנה דיין").
אחריות של מוסר המידע לעיתונאי
החוק בסעיף 11(א) מטיל אחריות לא רק על העיתונאי אלא גם על מוסר המידע – "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". עם זאת, היה על המשיב להוכיח כי המערער הוא אכן מוסר המידע, שפורסם בכתבות. מהכתבות עצמן לא עולה כי המערער מסר את המידע, שכן המערער מצוטט בהן פעם אחת בלבד, ובציטוט זה הוא מדגיש כי טרם נקבעו כל ממצאים בנוגע למעילה.
אין לשון הרע במסגרת הכתבות
בית המשפט פסק כי אין בכתבות משום לשון הרע.
המבחן הינו מבחן של האדם הסביר, האם כשהוא יקרה הכתבות, יסבור שהן פוגעות בשמו הטוב של המשיב. דא עקא, שמעיון בכתבות עולה בעיקר הרושם שהעמותה ניסתה לטפול על המערער מעילה שכלל לא בוצעה על ידו. בנוסף, בכתבה אף נמתחת ביקורת כנגד המערער שלא הגיש תלונה במשטרה.
פרסום אודות חקירה משטרתית כנגד אדם
נראה אמנם כי במצב רגיל פרסום אודות חקירה משטרתית כנגד אדם פוגע בשמו הטוב (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 855); אולם במקרה זה, בו הפרסום אודות החקירה המשטרתית לווה בתיאור נרחב לגבי הפגמים בהתנהלותה של העמותה והבסיס הרעוע של החשדות, אין לראות בכך פגיעה בשם הטוב שחורגת מגדר ההגנה הראויה על חופש הביטוי.
הימנעות עיתון מלפרסם כתבת המשך ביחס לסגירת תיק החקירה
בית המשפט קמא בקובעו כי יש להטיל חבות על המערער נתן משקל משמעותי לכך שהמערער לא פרסם הודעת הבהרה לאחר שהמשטרה סגרה את התיק כנגד המשיב מחוסר אשמה. ואולם בת המשפט שלערעור לא סבר כי יש לתת משקל משמעותי לעניין זה, שכן בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ"ד נב(3) 1 (1998) (להלן- "דנ"א קראוס") נקבע ברוב דעות כי בעובדה שהעיתון נמנע מלפרסם את סגירת תיק החקירה כנגד החשוד, אין כדי לקבוע כי הדברים שפורסמו בעבר היו בגדר לשון הרע. אמנם בתיקון מס' 7 לחוק, נוסף סעיף 25א, הקובע כי אי פרסום הודעת עדכון – כאשר הנפגע דורש זאת – היא עוולה אזרחית, עם זאת, הסעיף אינו משנה מהקביעה כי הפרסום בעבר אינו בגדר לשון הרע בשל אי פרסום הודעת העדכון, אלא הוא מסתפק בקביעת עוולה עצמאית של אי פרסום העדכון (ראה בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק, ה"ח תשס"ב מס' 3141 עמ' 695).
המסקנה היא, כי אין לראות בפרסום הכתבות משום לשון הרע.
ארועי הרמת הכוסית
נפסק כי שונים פני הדברים בכל הנוגע לאירועי הרמת הכוסית. בית המשפט קבע כי, המערער הודיע לכלל עובדי העמותה בארוע 'הרמת כוסית' כי המשיב והפקידות פוטרו מעבודתם מכיוון שגנבו מכספי העמותה סך של 120,000 ש"ח. הצהרה זו בפני כלל עובדי העמותה, שהמשיב היה ממונה עליהם, הינה דבר המשפיל ומבזה אדם בעיני הבריות.
באיזון שבין זכותו של המשיב לשם טוב לבין זכותו של המערער לחופש הביטוי, גוברת זכותו של המשיב לשם טוב.
כבר בעת דברי המערער בהרמת הכוסית בראש השנה היה מדובר בחשדות שטרם הוכחו, ועל כן חופש הביטוי של המערער לא כלל את הזכות להכריז על המעילה כעובדה מוכחת. הפגם במעשיו של המערער אך התחזק בעת הרמת הכוסית בפסח, אשר התרחש לאחר שהתיק במשטרה כבר נסגר מחוסר אשמה, וחרף זאת המשיך המערער לחזור על האשמותיו.
על סמך הכרעה זו והתרשמות בית משפט קמא, מהעדים שהתייצבו בפניו, ועל סמך פסק הדין בביה"ד לעבודה, קבע בית המשפט כי"הוכח גם הוכח שהנתבע אמר את הדברים שיוחסו לו בפורום עובדי האגודה.
האם מתקיימות ההגנות המנויות בחוק?
המערער טען לקיומן של כמה הגנות. נדון בהן כסדרן, ככל שהן נוגעות לארועי הרמת הכוסית.
הגנת חובה על הפרסום לפי דין או לפי הוראה
ראשית, טען המערער כי התקיימה בעניינו ההגנה בסעיף 13(9) לחוק. הגנה זו מתייחסת לפרסום אשר "המפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
המערער מבקש להסתמך על ע"א (נצ') 57/09 אילנה חייט נ' אשל [פורסם בנבו] (2008), בו נקבע כי מבקר הפנים של העיריה חוסה תחת ההגנה המדוברת, גם אם הפרסום כוזב והונע ממניעים שלא ממין העניין, מאחר וחובתו היא לפרסם קלקולים אותם הוא מגלה. אליבא דמערער, חוסה הוא- כיו"ר העמותה למען הקשיש- תחת הגנה דומה.
נפסק כי אין יסוד לטענה זו. פסק הדין הנ"ל התייחס למבקר שתפקידו המוגדר בחוק הוא לבקר את פעילות העירייה. על המערער לא הוטל כל תפקיד מעין זה בחוק, ועל כן הוא אינו נכנס לגדרי סעיף 13(9) לחוק. קבלת טענתו של המערער תוביל לתוצאה אבסורדית, לפיה כל אדם הנושא בתפקיד רשמי כלשהו יוכל להאשים את הכפופים לו בהאשמות שלא הוכחו מתוך מניעים זרים, תוך שהוא חוסה תחת ההגנה בחוק.
הגנת אמת דיברתי
טען המערער כי התקיימה בעניינו הגנת 'אמת דיברתי' המעוגנת בסעיף 14, הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".
סעיף זה אף הוא חלק מהאיזון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי, ועל כן הוא קובע כי החוק מגן על דברי לשון הרע רק בתנאי שמדובר בדברים שהם אמת: חופש הביטוי פורש את כנפיו לא רק על הביטוי האמיתי, אלא גם על ביטוי שקרי (בג"צ316/03 מוחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פד"י נח(1), 249 (2003) (להלן: ענין בכרי)). עם זאת, נקודת האיזון הראויה בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, מבחינה בין הביטוי האמיתי, כאשר יש בו עניין ציבורי, לבין הביטוי השקרי. חשיבות הביטוי האמיתי, שיש בו ענין ציבורי, גוברת על חשיבות ההגנה על שמו הטוב של הפרט. לעומת זאת, הביטוי השיקרי אינו זוכה, כשלעצמו, להגנת "אמת הפרסום" גם אם יש בו ענין ציבורי.(פ"ד שרנסקי, עמ' 15)
בית המשפט קמא שלל מהנתבע את קיומה של הגנת 'אמת דיברתי', באומרו כי הוכח כי ההאשמות לא היו אמת. המערער יוצא כנגד קביעה זו וטוען, כי הדברים שנאמרו היו אמת בשעתם, בזמן הפרסום, אכן היו חשדות כנגד המשיב שבעקבותיהם הוא פוטר. העובדה כי החשדות הופרכו לאחר מכן, כך טוען המערער, אינה סותרת את העובדה כי החשדות היו קיימים בעת הפרסום.
שאלה זו עלתה לאחרונה בבית המשפט העליון בפס"ד אילנה דיין, בעקבות פרסום כתבה אשר העלתה חשדות כבדים כנגד המשיב שם, חשדות מהם זוכה מאוחר יותר. בית המשפט העליון בהפנותו להלכה שנקבעה בדנ"א קראוס, קבע כי אמיתות הפרסום תבחן ביחס לתמונת הדברים שהשתקפה בשעת הפרסום בלבד, בהתאם ליכולות הבירור שעומדות בפני עיתונאי סביר; והעובדה כי הדברים התבררו אחר כך כמוטעים איננה שוללת את הגנת אמת הפרסום.
כמו כן, אכן יכול להינתן משקל לכך שהדברים פורסמו כחשדות בלבד. אם כי אף פרסום של חשדות יכול להוות לשון הרע, אולם יש בכך בכדי להשפיע על הרף הראייתי הנדרש להוכחת קיומה של ההגנה. כאשר האדם הסביר היה מבין מהפרסום שאכן מדובר בחשדות בלבד ואין כל ודאות בכך שהאדם המתואר אכן ביצע את העבירה, די בכך שהמפרסם יוכיח כי התקיים בסיס עובדתי סביר לחשדות (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997)).
נפסק כי אין באמור לעיל כדי להועיל למערער. הדברים שנאמרו בפורום הרמת הכוסית הוצגו כעובדה מוגמרת. מעבר לכך, המערער לא עמד בנטל להוכיח כי הוא בירר את שאלת המעילה כראוי בטרם פרסם זאת בפני העובדים. ההיפך הוא הנכון, הוכח כי לא היה בסיס עובדתי סביר לחשדותיו של המערער. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי העמותה לא הצליחה להוכיח, ולו ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, כי התקיימו אפילו אי סדרים, רשלנות או ניהול לא תקין; על אחת כמה וכמה שלא הוכחה מעילה. מסקנה זו עולה אף מהעובדה שהמשטרה סגרה את התיק בחוסר אשמה, עובדה שהיתה ידועה למערער בעת מפגש הרמת הכוסית בפסח עם עובדי העמותה, אך המערער בחר בכל זאת לחזור על דבריו, אפילו ביתר שאת.
בהתחשב בעובדה שהמערער מתוקף תפקידו כיו"ר עמותה היה ממונה על כספי ציבור, הרי שקיימת חשיבות רבה בכך שיחשוף קיום מעילה בכספים וימנע את המשכה. עם זאת, היתה חובה על המערער לבחון היטב שאכן מדובר בחשדות להם בסיס עובדתי כלשהו, בטרם הצהיר עליהן בנחרצות באוזני עובדי העמותה. המערער לא עשה דבר כדי לבדוק זאת ולכן גם אם היה המערער מציג את הדברים כחשדות לא היה בכך בכדי להועיל לו.
משנקבע כי הדברים שנאמרו לא היו אמת, אין חשיבות לשאלה אם היה בהם עניין לציבור, והגנת 'אמת דיברתי' אינה עומדת למערער.
הגנת תום הלב
טען המערער כי התקיימה בעניינו הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15, הקובע:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (…)
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות";
תנאי בסיסי להגנה זו קיומו של תום לב בהתנהגות המערער. בבחינת תום הלב, יבחן בית המשפט האם מאחורי הפרסום עמדה כוונת זדון; האם המפרסם האמין באופן כנה באמיתות הפרסום; האם הפרסום התייחס לדמויות ציבוריות אשר לציבור יש עניין בהן; האם אופן הפרסום היה מידתי; והאם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה (פס"ד בן גביר, עמ' 36). קריטריונים אלה מתחשבים גם בחזקות המנויות בסעיף 16(ב) לחוק – הקובע מקרים, בהם חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. בענייננו חשובה החזקה שבסעיף 16(ב)(2), העוסקת במקרה בו "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".
יתכן כי המערער האמין בכנות בכך שהמשיב מעל בכספים או יותר נכון רצה להאמין בכך; אולם הראיות שהובאו מצביעות על כך שחשדו לא היה מבוסס, וכי הוא לא נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת אם לאו. אדם הפועל בתום לב, אינו מפטר אחר בטרם הבירור בעניינו מסתיים, אינו מכריז בנחרצות בפני כל העובדים כי מדובר באדם שמעל בכספי העמותה, ודאי שאינו ממשיך להצהיר על כך בפומבי גם לאחר שהמשטרה סגרה התיק מחוסר אשמה. על כן, אין המשיב יכול לחסות תחת הגנת תום הלב.
מטרת הפיצוי בגין דברי לשון הרע
בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489, 494-493 (1991), עמד השופט ד' לוין על תכליתו של הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע: "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת':'טוב שם משמן טוב'… הווה אומר:פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד."
גובה הפיצוי בגין דברי לשון הרע
בבוא בית המשפט לדון בנזק יתן משקל נכבד לנזק שנגרם לנפגע מהפרסום, ובמסגרת זו אף לעוגמת הנפש שנגרמה לו. לשם כך יבחן את התנהגות הצדדים לאחר הפרסום ובמהלך ההליכים המשפטיים, שכן זו משליכה על הנזק. כך למשל יתחשב בית המשפט בשאלה האם הנתבע עמד על כך שהדברים שפורסמו הם אמת ובכך העמיק את הפגיעה בשמו הטוב של התובע. כמו כן, בית המשפט ישקול את תפוצת הפרסום ואת הקשר בין הנפגע לבין קהל היעד אליו היה מיועד הפרסום, מכיוון שהפיצוי הוא גם אמצעי להענשת המפרסם וחינוך הציבור. בית המשפט ישקול אף את התנהגות המפרסם ויבחן האם המפרסם פעל מתוך מניעים טהורים ותום לב ועד כמה וידא היטב – בטרם הפרסום – כי הדברים הם אמת. אין נוסחה מדויקת המאפשרת את תרגום השיקולים הרלבנטיים לסכום כספי, ועל כן ההכרעה בעניין זה נעשית בסופו של דבר בדרך של אומדן (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 370-403 (1997); וראה גם ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510).
פסיקת כפל פיצוי ללא הוכחת נזק: לשון הרע בכוונה לפגוע
בענייננו, בית המשפט קמא פסק למשיב פיצוי של 75,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. פיצוי זה מוסדר בסעיף 7א לחוק:
"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."
מלשון החוק נלמד כי על מנת לזכות בפיצוי הגבוה מ- 50,000 ש"ח, על המשיב היה להוכיח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע. בית המשפט קמא קיבל את הטענה כי היתה בפרסום כוונה לפגוע, בהסתמכו על כך כי המערער בחר להשמיע את דבריו בפני עובדי העמותה, אשר עד לא מכבר היו כפופים למשיב, תוך ניסוח ההאשמות כעובדה מוכחת על אף שידע כי הדבר איננו כך, ובפרט בשל העובדה כי העלה טענות אלה שנית גם כשידע שהתלונה במשטרה נסגרה מחוסר אשמה.
המערער גרם למשיב נזק משמעותי בכך שפרסם את החשדות שייחס למשיב מבלי שנמצא להן בסיס, ובחשד כשלעצמו לא די. המערער סרב לחזור בו מן הדברים, ואף עומד מאחורי האשמותיו גם היום, למרות שנדחו זה מכבר הן על ידי המשטרה והן על ידי ערכאות שיפוטיות. המערער פעל בחוסר תום לב ולא טרח לוודא, טרם הפרסום, כי יש אמת בחשדותיו. במעשיו אלה עשה המערער את שמו הטוב של המשיב הפקר, וגרם לו לעוגמת נפש רבה. האופן בו נהג המערער אכן מעיד כי פעל מתוך כוונה לפגוע במשיב, שכן היינו מצפים כי אדם שאיננו מכוון לפגוע באחר, לא יצהיר על דברים כאמת מוגמרת גם לאחר שהוכחו כמוטעים. בנסיבות אלה אין לומר כי סכום הפיצויים שנקבע איננו סביר.
אמנם, בית המשפט הגיע למסקנה כי בפרסום הכתבות לא היה משום לשון הרע, ועל כן המשיב זכאי לפיצוי בגין ההתבטאויות בארועי הרמת הכוסית בלבד. עם זאת, לאור התנהלות המערער, ולאור הכוונה לפגוע בדבריו בהרמת הכוסית, לא מצא בית המשפט להתערב בגובה הפיצוי שנפסק.
