הליך שנדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופט אלעד לנג. ביום 18.03.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעות: 1. המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) 2. אריק כהן ספרים בע"מ; הנתבע: עלי תמימי.
העובדות: התובעות הן מוציאות לאור של ספרי לימוד שונים, והן בעלות זכויות היוצרים בספרים אלה. הנתבע הינו בעל כריכייה ועוסק בכריכת ספרים.
בחודש מאי 2019, בעקבות תלונה שהוגשה מטעם התובעות למשטרת ישראל, בוצע הליך חיפוש ותפיסה בכריכייה של הנתבע, בו נתפסה כמות גדולה של ספרים, כאשר חלקם ספרי לימוד שהזכויות בהם בבעלות התובעות. עבודת הכריכה לא הוזמנה על ידי התובעות וממילא התובעות לא נתנו הרשאה לנתבע לבצע את עבודת הכריכה של הספרים.
התובעות טענו כי מעשי הנתבע מהווים הפרה "ישירה" של זכויות היוצרים בספרים משום שהם עולים כדי יצירת העתק של היצירות "בכל צורה מוחשית" כאמור בסעיף 12 לחוק זכות יוצרים. התובעות לא טענו כי הנתבע ביצע "הפרה עקיפה" של זכויות היוצרים שלהן.
הנתבע טען שהוא לא עוסק בהדפסה או בהפצה של ספרים אלא רק בכריכתם לפי הזמנת לקוחותיו. הוא טען כי הוא לא אמור לברר עם לקוחותיו האם יש להם הרשאה חוקית להדפיס את הספרים.
התובעת עתרה לפיצוי בסך של 200,000 ש"ח.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. בית המשפט חייב את התובעות בהוצאות הנתבע, ובכלל כך בשכר טרחת עו"ד, בסך של 3,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים
זכות יוצרים היא זכות בלתי מוחשית שביסודה היכולת למנוע מאדם אחר לקחת את פרי עמלו של היוצר. זכות זו מתקיימת, ככלל, בנפרד מהחפץ ה"מכיל" אותה או שעליו היא נרשמה. לדוגמה, אדם הרוכש ספר מחנות ספרים, לא הופך להיות בעל זכויות היוצרים בספר שרכש אלא אך ורק בעלים של הפץ הפיזי על דפיו הודפס הספר, בעוד זכויות היוצרים בספר נשארות בידי בעליו.
ישנן "יצירות מיוחדות" בהן מעניק הדין זכות נלוות לזכות היוצרים הבלתי מוחשית ובמסגרתה מוגן החפץ "המכיל" בנפרד מזכות הבעלים. למשל באשר לתקליטים, להן מוענקת הגנה עצמאית בנוסף ליצירה המוזיקלית המוטבעות עליהן (סעיף 4(2) לחוק זכות יוצרים וסעיף 1 לחוק זכות יוצרים לעניין הגדרת המונח "תקליט". עם זאת, היקף ההגנה המוענק ליצירות כאלה מוגבל ומצומצם בהשוואה לזכויות היוצרים המגינות על יצירות בלתי מוחשיות. כלומר, ביסוד ההגנה הנפרדת לחפץ עליו מוטבעת היצירה טמון הרצון להגן על ההשקעה הכלכלית הדרושה להפקתו של החפץ המכיל, וזאת במובחן מהרצון לתמרץ ולעודד יצירות לרווחת הציבור, העומד ביסוד ההגנה על דיני זכויות היוצרים.
אמנם, על מנת שניתן יהיה להכיר ביצירה כמוגנת בזכויות יוצרים, נדרש כי הי תעבור משלב הרעיון המופשט אל שלב הביטוי המוחשי, ובכך תלבש "חזות ממשית". עם זאת, אין בדרישה זו כדי לשנות מהיקף התחולה של זכות היוצרים המתקיימת בנפרד מהחפץ ה"מכיל" אותה.
הדרישה לקיבוע היצירה בחפץ "מכיל" כתנאי להכרה בה טמונה בצורך לקיים וודאות הן באשר לעצם קיום היצירה והן באשר לתוכנה והיא מבטיחה שהזכויות המונופוליסטיות של בעל זכויות היוצרים לא יורחבו יתר על המידה.
בספרות הובעה הדעה לפיה דרישת הקיבוע של היצירה היא דרישה ראייתית באופייה כך שניתן להוכיח את קיומה של היצירה באמצעות ראיות חלופיות, לרבות באמצעות עדות של מי שראה, קרא או שמע את היצירה או את ביצועה (גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה), בעמ' 102). דעה זו אמנם עומדת במתח עם הדרישה לקיבוע "בצורה כלשהי" הקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק זכות יוצרים, אך יש בה כדי להדגיש את האבחנה המקובלת בדין בין היצירה המוגנת – הבלתי מוחשית, לבין החפץ בו היא מקובעת – אשר אינו זכאי, ככלל, להגנת זכויות יוצרים.
זכות היוצרים הבסיסית המוענקת לבעל היצירה היא הזכות למנוע מאחרים להעתיק את היצירה – Copyright (סיף 11(1) לחוק זכות יוצרים). סעיף 12 לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות ההעתקה חלה לגבי כל סוגי היצירות ומוגדרת כ"עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית לרבות…". כלומר, העתקה של יצירה מתקיימת אם נוצר "עותק" של היצירה בכל דרך מוחשית. אין הכרח שעותק של היצירה ימצא את ביטויו באותו האופן בו מצאה היצירה את ביטויה הראשוני, ניתן למשל למנוע מאחרים לעשות עותק דיגיטלי של יצירה מוגנת שהודפסה על נייר – יהא זה באמצעות עותק זמני או קבוע. כלומר, העתקה תיחשב העתקה גם בשינוי מדיה. העתקה היא יצירת עותק בכל דרך שהיא ובלבד שנוצר עותק מוחשי של היצירה.
הפרת זכות יוצרים
הפרה ראשית של זכות יוצרים הינה ביצוע של פעולה מהפעולות שיוחדו לבעל זכות היוצרים בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, ללא קבלת רשות בעל זכות היוצרים, למעט אם הפעולה מותרת לביצוע לפי פרק ד' החוק. דרישת הדין היא כי המפר יעשה לפחות שימוש בחלק מהותי מהיצירה, על מנת שייחשב כמפר של היצירה – כאשר מהותיות החלק בה נעשה השימוש תיבחן לפי מבחן איכותי ולא כמותי.
בנוסף, הדין מעניק לבעל זכות היוצרים הגנה גם מפני הפרה "עקיפה" (משנית) של זכויות היוצרים שלו בתנאי שמבצע הפעולה האסורה עושה זאת ב"עותק מפר של היצירה" בנסיבות בהן הוא ידע או היה עליו לדעת כי עותק היצירה הוא עותק מפר (סעיף 48 לחוק זכות יוצרים). פעולות המשנה האסורות הן: מכירה או השכרה, לרבות הצעה או העמדה למכירה או השכרה; החזקה למטרה עסקית; הפצה בהיקף מסחרי; הצגה לציבור בדרך מסחרית וייבוא לישראל שלא לשימוש עצמי.
בית המשפט הסביר כי בעניין זה, אין מחלוקת שהנתבע ביצע עבודות כריכה של ספרים עליהם היו מוטבעות יצירות ספרותיות מוגנות שבבעלות התובעות ושדפי הספרים נמסרו לנתבע על ידי אחר לצורך כריכתם והנתבע לא עסק בהדפסה או בהפצה של הספרים, אלא רק בביצוע עבודת הכריכה של דפי הספרים ואיגודם לספרים.
התובעות טענו שהמעשים שביצע הנתבע מהווים "העתקה" של היצירות המוגנות, משום שהוא לקח חלק מהותי בתהליך ייצור של עותקים של הספרים. התובעות ביקשו למצוא תמיכה לדבריהן בעניין ע"פ 71763/02 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' שור וטוויג (פורסם בנבו, 12.1.04), שם, לטענתן, כרך בית המשפט את פעולת הכריכה עם תהליך ייצור הספר והסיק שפירוש המילה "מתקין" (כמובנה בסעיף 3(1)(א) לפקודת זכויות יוצרים שהוחלפה למילה "עושה" בסעיף 12 לחוק זכות יוצרים) כוללת גם את פעולת הכריכה.
הנתבע לא התמודד עם הטיעון המשפטי שהועלה על ידי התובעות וטען, בתמצית, כי אין זה תפקידו לברר האם הספרים אותם הוא כורך נמסרו לידיו על ידי מי שמחזיק בהרשאה חוקית להדפיסן או להפיצן, וכי התובעות נדרשות להפנות את טענותיהן לגורם שהדפיס את הדפים ומסר לו אותם לכריכה (צד ג' בהליך).
בית המשפט דחה את טענת התובעות וקבע כי המעשים שביצע הנתבע אינם מהווים "העתקה" של היצירות המוגנות, מבלי לגרוע מהאחריות שיכול שתחול עליו אם יוכח שבמעשיו ביצע "הפרה עקיפה" של זכויות יוצאים, בפרט אם היה נטען ומוכח שהוא החזיר את העותקים המפרים של היצירה למטרה מסחרית (סעיף 48(א)(2) לחוק זכות יוצרים (טענה שלא הועלתה וממילא לא הוכחה.
בית המשפט הסביר כי סריקת מאגרי הפסיקה בחיפוש אחר מקרים בהם נדונה אחריותם של כורכים לביצוע מעשה הפרת זכויות יוצרים לא העלתה תוצאות של ממש, משלא נמצא כי הוגשו תביעות בטענה להפרת זכויות יוצרים על ידי נתבעים שביצעו כריכה בלבד. תחת זאת, נמצאו בפסיקה מקרים בהם נדונה ונקבעה אחריותם של מוציאים לאור למעשי הפרה של זכויות היוצרים, וכן, במובחן, אחריות מפיצים של ספרים מוגנים להפרה משנית של זכויות יוצרים. העדר פסיקה בנושא אחריות כורכים וקיומה של פסיקה רבה בעניים מוציאים לאור ומפיצים מחזקת את עמדת בית המשפט.
בית המשפט הסביר כי ביצוע פעולה כריכת ספרים אינה מהווה העתקה של היצירה המוגנת, משזו נעדרת יסוד ההעתקה של היצירה הבלתי מוחשית – היצירה המוגנת המקובעת בספר הפיזי. פעולת הכריכה, אשר מתמצית בביצוע פעולות של חיתוך והדבקה של דפי הספר ואיגודם לכדי ספר שלם, נסבה רק אודות ביצוע פעולות בהיבט הפיזי בו היצירה כבר קובעה לאחר שהועתקה והודפסה על ידי אחר, ואין בה כל אלמנט של העתקת התוכן המוגן ביצירה. בכך שונה פעולת הכריכה באופן מהותי מפעולות אותן מבצע המוציא לאור של ספרים, הפועל, בהכרח, ליצירת עותקים של היצירה המוגנת, ובכך מפר את זכות ההעתקה הראשית של בעליה. מכאן, שפעולת הכורך נעדרת את רכיב ה"העתקה" של היצירה המוגנת – רכיב חיוני בלעדיו לא ניתן לקבוע כי המבצע הפר את זכויות היוצרים ביצירה.
בית המשפט הסביר כי יש לקרוא את האמור בסעיף 12 לחוק זכות יוצרים, לפיו "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית…" כמחייבת "עשיית עותק" של היצירה וקיבועה "בכל צורה מוחשית", כאשר פעולתו של כורך הספרים בנסיבות עניין זה נעדרת מעצמה את פעולת "עשיית עותק של היצירה", ולכן אינה מהווה הפרה ראשית של זכות יוצרים.
באשר לפסק הדין בעניין טוויג, בית המשפט הסביר כי אינו סבור שיש בו כדי לתמוך בטענות התובעות, וכי יש בו כדי לתמוך בעמדה שבית המשפט הציג לעיל. בפסק הדין בעניין טוויג נדון ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום במסגרתו הורשעו הנאשמים בעבירה של התקנה לצרכי מכירה של עותק מפר של יצירה המוכנת בזכויות יוצרים, לפי סעיף 13 לפקודת זכות יוצרים. הנאשמים הורשעו בכך ששור ביצע הדפסה של עותרים מספר מפר והעבירם לטוויג לצורך כריכתם. עם זאת, סעיף 13(א) לפקודת זכות יוצרים בוטל וכיום ניתן למצוא את מחליפו בסעיף 61(א) לחוק זכות יוצרים הקובע כי "לא ייצר אדם ולא יחזיק חפץ שייעודו עשיית עותקים של יצירה, כדי לעבור עבירה לפי סעיף קטן (א)". ס"ק (א) קובע כי "לא יעשה אדם עותק מפר של יצירה לשם מסחר בו". כלומר, העבירה בה הורשע טוויג בבית משפט השלום אינה עוסקת בהפרה של זכויות יוצרים בכך שבמלאכת כריכת הספרים בוצעה "העתקה" של יצירה מוגנת, אלא ב"התקנה" (וכיום "ייצור") של עותק מפר של יצירה מוגנת לשם מסחר בו.
בנוסף, בפסק הדין בערעור, עסק בית המשפט המחוזי בבחינת היסוד הנפשי של טוויג ובשאלה האם היה מודע לעובדה שעשה שימוש ביצירות מפרות, או שפעל מתוך "עצימת עיניים". בית המשפט המחוזי הבהיר כי הצדדים לא היו חלוקים על עצם קיומם של היסודות העובדתיים של העבירה, אלא רק על שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי המופיע בביטוי ביודעין (בסעיף 13(1)(א) לפקודת זכויות יוצרים). לפיכך, לא נערכה בפסק הדין בחינה ולא התקיים כל דיון בשאלה האם טוויג ביצע מעשה הפרה של זכות יוצרים, אלא נבחנה רק שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי ומודעותו למעשה ה"התקנה לצרכי מכירה…שלעותק מפר". גם בהכרעת הדין שניתנה בבית משפט השלום בעניינו של טוויג נסבה המחלוקת אך ורק על התקיימותו של היסוד הנפשי של טוויג בעניין ביצוע עבירת ה"התקנה", למרות שבמסגרת הבחינה שנערכה בעניין זה ראה בית המשפט את פעולת הכריכה בגדר שלב הכרחי שאין בלתו הנלווה והמשים את פעולת ההדפסה.
כמו כן, בבחינת שאלת התקיימו של היסוד הנפשי בעניינו של טוויג, עמד בית המשפט המחוזי על ההבחנה שיש לערוך בין מידת החשד המצופה ממדפיס ספרים לעומת כורך ספרים, תוך הפנייה לפסק הדין בעניין ע"פ 559/93 יפים מסג נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 543, בו נקבע כי מידת ה"היתממות" ו"עצימת העיניים" תיקבע תוך התחשבות בנסיבות ושילוב של שיקולי מדיניות וכן נקבע כי לגבי מדפיס רמת החשד הנדרשת כדי שתיוחס למדפיס ידיעה נמוכה למדי. זאת בשל רישיון העסק הנדרש מבעלי דפוס, כבעלי עיסוק מיוחד, ובשל כך שבעל דפוס יכול לגרום לנזק רב באמצעות הדפסת פרסומים שיש בהם, בין היתר, הפרה של זכויות יוצרים. בהמשך נקבע כי במובחן מעניינו של המדפיס, אין חקיקה המתייחסת ספציפית לעניינו של הכורך ולכן המסקנה היא שהמחוקק לא גזר גזירה שווה בין מדפיס לבין כורך. בהעדר הוראת חוק המטילה חובת זהירות מיוחסת על כורך, אין לדרוש ממנו, כבעניין של מדיניות, את אותה דרגת חשד הנדרשת ממדפיס.
על יסוד קביעות אלה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של טוויג וקבע כי לא ניתן לייחס לו חשד מספק לצורך ביצוע עבירה של התקנה לצרכי מכירה של יצירה מפרה.
בית המשפט הסביר כי מאחר שבעניין טוויג כלל לא נבחנה השאלה האם פעולת הכריכה של הספרים מהווה הפרה של זכויות יוצרים, לא ניתן לראות בפסק דין זה ככזה שקובע כי ביצוע פעולה של כריכת ספרים מהווה הפרה של זכויות יוצרים. מפסק הדין בעניין טוויד דווקא ניתן ללמוד כי יש לייחס למעשה כריכת הספרים משקל נמוך יותר מזה שיש לייחס לתפקיד המדפיס, לכל הפחות בשאלת החשד הנדרש להוכחת היסוד הנפשי לביצוע עבירה של התקנת/ייצור עותקים של יצירה מפרה.
בית המשפט הסביר עי אמנם כורך ספרים הנו חלק משרשרת הייצור וההפצה של ספרים ואין באמור לעיל כדי להוביל בהכרח למסקנה כי הוא פטור מאחריות למעשיו במקרים בהם סייע לתהליך הייצור וההפצה של יצירות מפרות. אך האחריות של כורך ספרים צריכה להיבחן המישור האחריות הפלילית הקבועה בסעיף 61(ו) לחוק זכות יוצרים, בהיותו חלק מתהליך ה"ייצור… של חפץ שייעודו עשיית עותקים של יצירה מפירה".
לכל הפחות, במקרית המתאימים, יש לבחון האם ניתן לייחס למבצע כריכה של עותקים מפרים אחריות מכוח היותר מבצע "הפרה עקיפה" (משנית) של זכויות יוצרים בהתאם לסעיף 48 לחוק זכות יוצרים העוסק בשורה של "בעלי תפקידים" האחראים לחלקים שונים בשרשרת המסחר וההפצה של ספרים. בעלי תפקידים אלה מבצעים בהכרח פעולות אסורות בעותרים מפרים של יצירות, אשר פוגעות בזכויות הכלכליות של בעל זכות היוצרים. עם זאת, ביחס אליהם, נדרש בעל זכות היוצרים להוכיח התקיימותם של תנאים מסוימים לשם הוכחת אחריותם כמפרים עקיפים של זכויות היוצרים ובכך כי ביצעו פעולות ב"עותק של היצירה" כאשר ידעו או היה עליהם לדעת כי היצירה היא עותק מפר וכי בוצעה על ידם אחת הפעולות המנויות בסעיף, שיסודה בביצוע פעולות למטרה עסקית או בהיקפים מסחריים בעותק המפר.
בעניין זה התובעות לא טענו כי הנתבע ביצע "הפרה עקיפה" של זכויות היוצרים שלהן. בבחינת מעבר לנדרש ציין בית המשפט כי התובעות גם לא הביאו ראיות להוכחת התנאים הספציפיים של סעיף 48 לחוק זכות יוצרים.
לפיכך, בית המשפט קבע כי לא הוכחה אחריות הנתבע למעשים המיוחסים לו בכתבי התביעה שהוגשו נגדו.
