הליך שנדון בבית משפט השלום בבת ים, בפני השופטת רונית אופיר. ביום 10.05.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: אריק סולטן; הנתבעת: קו – עיתונות דתית בע"מ.
התובע הינו צלם מקצועי המתמחה, בין היתר, בצילומי פורטרטים, צילומי מגזין, צילום תיעודי וצילום עיתונות.
הנתבעת היא חברת חדשות אקטואליה ותוכן, המפעילה רשת מקומונים לציבור הדתי-חרדי וכן מספר אתרי אינטרנט.
העובדות: בהתאם להזמנת מערכת עיתון "מקור ראשון", התובע צילם תמונה של מר איליה דבורקין. תמונתו של דבורקין פורסמה בחודש יוני 2020 בגיליון "דיוקן" כחלק מראיון שנערך עמו.
בחודש פברואר 2021 במסגרת כתבה אודות דבורקין פרסמה הנתבעת את תמונת התובע באתר האינטרנט שלה. התמונה פורסמה מבלי שהנתבעת פנתה קודם לתובע לשם קבלת היתר לפרסום התמונה וללא פרסום שמו כיוצר.
התובע הגיש תביעה לפיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים שלו בתמונה.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על סך 35,000 ₪. כמו כן, נקבע כי הנתבעת תשלם את האגרה כפי ששולמה ושכ"א עו"ד בסך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).
בית המשפט הסביר כי בקביעת סכום שכ"ט עו"ד התובע הוא נתן דעתו לסכום התביעה למול הסכום שנפסק; לאופייה ולטענות שהופנו כלפי הנתבעת; כמו גם להתנהלותה הדיונית. בית המשפט נתן דעתו גם לכמות וסוג העדים שנחקרו בהליך ההוכחות ולסכום שנקבע כשכר מינימלי מומלץ בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ).
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכויות התובע בתמונה
התובע העיד כי הוא זה שצילם את התמונה ולכן יש לו זכות יוצרים בה (סעיפים 33 ו-35 לחוק זכות יוצרים). אמנם בכתב הגנתה הנתבעת הכחישה עובדה זו, אך טענה זו נזנחה בסיכומיה. בית המשפט קבע כי בכל מקרה, עדות התובע מרימה את הנטל להוכחת זכויותיו בה.
בסיכומיה הנתבעת טענה לראשונה כי לא הוכחה זכותו הבלעדית של התובע בתמונה בעת שפורסמה אצל הנתבעת. כמו כן, הנתבעת טענה כי ההסכם שבין התובע למערכת עיתון "מקור ראשון" לא הוצג על ידי התובע ולכן הדבר עומד לחובתו.
בית המשפט הסביר כי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה של התבעת ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בכל מקרה, הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי היא קיבלה זכות לשימוש בתמונה ממערכת "מקור ראשון" כך שאין בטענה זו כדי להועיל לנתבעת.
לפיכך, בית המשפט קבע כי לתובע יש זכות יוצרים וזכות מוסרית בתמונה. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שהנתבעת פרסמה את התמונה ללא הרשאתו של התובע וללא מתן קרדיט, ולכן זכויות היוצרים והזכות המוסרית של התובע בתמונה הופרו.
הגנת מפר תמים
הנתבעת טענה כי היא בבחינת "מפר תמים" כהגדרתו בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים.
סעיף 58 לחוק זכות יוצרים קובע הגנה למפר זכות יוצרים או זכות מוסרית שלא יחויב הפיצוי אם "לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה". הנתבעת טענה כי היא קיבלה את התמונה מדבורקין, יחד עם תמונות אחרות, תוך שדבורקין הבהיר לה כי הוא בעל זכויות היוצרים בתמונות. בדיעבד התברר לה כי בים התמונות שאושרו על ידי דבורקין לשימוש שורבבה התמונה. לכן טענה כי היא בבחינת מפר תמים שאינו מחויב בפיצוי.
הגנת "מפר תמים" קמה כאשר קיים יסוד מהימן שעל בסיסו הניח המשתמש באופן מטעה כי לא קיימת זכות יוצרים ביצירה. טענה כללית וסתמית או עצימת עין אינה מספרת לעניין זה. נדרשת בדיקה הנעשית בשקידה ראויה כדי לבחון שאכן אין זכות יוצרים ביצירה.
דברים אלה נאמרים במשנה תוקף ביחס לגופי תקשורת. "מו"לים, מדפיסים וגופי תקשורת יתקשו במיוחד לטעון להפרה תמימה, שכן מתפקידם להיות ערים לזכויות יוצרים ביצירות" (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, מהדורה שנייה (התשס"ח- 2007) עמ' 804-805).
בית המשפט הסביר כי נטל ההוכחה להוכחת ההגנה מוטל על הנתבעת. לעניין זה העידו כתב הנתבעת ומנהל התוכן בנתבעת. כתב הנתבעת העיד כי דבורקין שלח לו עשרות תמונות בהודעת דוא"ל, ואמר לו בעל פה כי מדובר בתמונות שלו וכי הוא יכול לעשות בהן שימוש. הודעת הדוא"ל לא צורפה, וזאת משום שלטענת הכתב הוא מחק אותה. דבורקין לא הובא לעדות מטעם הנתבעת, ולכן מדובר בעדות יחידה על הרשאה שניתנה בעל פה.
הכתב גם הודה כי הוא לא בירר מול דבורקין אם מגיע קרדיט לגורם נוסף ולא זכר האם שאל אותו אם התמונות צולמו על ידי צלם. קיימת אפשרות כי דבורקין אינו יודע מהן החובות החוקיות הנוגעות לזכויות יוצרים. לכן הסתמכות הכתב על הרשאתו מבלי לברר מיהו יוצר התמונה וכיצד היא נוצרה אינה יכולה להיחשב כשקידה רואיה לבירור זכויות היוצרים בתמונה.
מנהל התוכן בנתבעת לא קיבל את התמונות מדבורקין. הוא הסתמך על אמירתו של כתב הנתבעת. בעדותו מנהל התוכן בנתבעת טענה כי הוא בירר ונאמר לו שיש לו הרשאה. בית המשפט הסביר כי מלבד העובדה כי הסתמכות על הכתב אינה יכולה לעמוד כאשר הכתב לא ביצע כל בדיקה ראויה, בית המשפט מצא כי עדותו של מנהל התוכן כללית ומתחמקת. הוא לא פירט מי אמר לו כי קיימת הרשאה ומהן הבדיקות שנערכו לשם כך. גם לא צורפה כל אסמכתא לעניין זה היכולה להעיד כי אכן ניתנה לנתבעת הרשאה לשימוש בתמונה. הנתבעת גם לא צירפה נהלים כלשהם הקיימים בה לבירור זכויות היוצרים בתמונות אותן היא מפרסמת. היא טענה כי מספיקה שאלה כללית בדבר הקרדיט שיש לתת לתמונה, בין היא מופנית לכתב או לדף פייסבוק כלשהו. הנתבעת אינה טורחת לערוך בדיקות בדבר זהות הגורם שצילם את התמונה ונוקטת בעצימת עין באשר לקיום זכויות יוצרים או זכות יוצר התמונה.
בית המשפט הסביר כי לא מדובר בנתבעת הדיוטה. הנתבעת היא גוף תקשורת ולכן מחובתה לברר את שאלת זהות יוצר התמונה וזכויות היוצרים בה באופן מעמיק ורציני. ההסתמכות על אמירתו של דבורקין (אשר גם לא הוכחה) אינה מספיקה. היה על הנתבעת לשאול ולדרוש בדבר זהות הצלם ומהות ההרשאה להשתמש בתמונה. שאלות אלו לא נשאלו
לאור האמור, בית המשפט לא מצא כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכחת הגנתה. הנתבעת אינה בגדר מפר תמים, אלא היה עליה לדעת כי התמונה זכאית להגנת זכות יוצרים.
הנתבעת הפנתה בסיכומיה ל תאד"מ 38237-12-21 סולטן נ' ג'ייקוב (פורסם בנבו, 11.10.22). בית המשפט לא מצא כי עניין זה דומה לעניין הנדון. בית המשפט הסביר כי גם מבלי להתייחס לעובדה שמדובר בפסק דין שניתן על יסוד הסכם דיוני ומבלי שנשמעו בו עדים, הרי שעניין זה עוסק בתמונה יחידה לגביה הובהר כי ניתנה זכות להשתמש בה. בשונה מהעניין הנדון בו לא נעשתה בדיקה פרטנית ביחס לתמונות שהועברו על ידי דבורקין (ככל שנעשתה כלל). בנוסף, באותו עניין הנתבע היה אדם פרטי ולא גוף תקשורת ממנו נדרשת רמת בדיקה גבוהה יותר כמו בעניין הנדון.
שימוש הוגן
בכתב הגנתה הנתבעת טענה בחצי פה להגנת השימוש ההוגן. גם בסיכומיה טענה הנתבעת טענה זו מבלי לבססה. בית המשפט הסביר כי בכל מקרה אין לקבל טענה לשימוש הוגן כאשר לא ניתן קרדיט לתובע.
הפיצוי
התובע עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת זוכות היוצרים וזכותו המוסרית בתמונה בהתאם לסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים אותו העמיד לצרכי אגרה על סך של 40,000 ₪.
סעיף 56(ב) מפרט את השיקולים לקביעת שיעור הפיצויים ובין היתר, היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה, חומרת ההפרה, הנזק לתובע, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, היחסים בין הצדדים ותום ליבו של הנתבע.
בית המשפט מצא כי בעניין הנדון מכלול השיקולים מטים את פסיקת הפיצוי לצד הגבוה. מדובר בתמונה שניכר שהושקעה בה מחשבה ועין מקצועית, הן מבחירת זוויות הצילום ומיקומו של דבורקין בתמונה. מבחינת הצדדים, התובע הוא צלם מקצועי כך שהפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית שלו בתמונה פוגעת בפרנסתו. מנגד, הנתבעת היא גוף תקשורת פעיל ובעל תפוצה רחבה, כך שהיה עליה להקפיד בזכויות יוצרים של אחרים. יש בהתנהלות המזלזלת בנושא זה כדי להחמיר הפיצוי. גם בהיקף ההפרה יש כדי לפסוק פיצוי על הצד הגבוה. התובע טען בסיכומיו כי מעבר לפרסום התמונה באתר העסקי של הנתבעת, התמונה פורסמה גם בתפוצה ארצית במוסף החג של ראש השנה באינטרנט ובמהדורה מודפסת. טענה זו לא עלתה בכתב התביעה ולכן בית המשפט לא מצא להידרש לה. עם זאת, פרסום התמונה באתר הנתבעת כאשר מדובר בגוף תקשורת בעל תפוצה רחבה הינו כשלעצמו בעל היקף לא מבוטל.
מעדויות עדות הנתבעת עלתה אדישות בקשר למקורה של התמונה וזכויות היוצרים בה. הנתבעת לא הציגה כל ראיה המלמדת אודות ניסיונותיה לברר את זכויות היוצרים בתמונה. גם לאחר שהתובע פנה לנתבעת, הנתבעת כפרה באחריותה להפרת זכויות התובע באופן שחייב אותו להידרש להליך זה. על כך בית המשפט הוסיף התנהלותה הדיונית של הנתבעת בהליך זה אשר סירבה לקחת אחריות ולעכב את ההליך ולנהלו תוך התעלמות מסדרי דין ומועדים.
בשקלול מכלול הנתונים, ובשים לב לסכומיה הפיצוי הנפסקים במקרים דומים, בית המשפט מצא להעמיד אץ הפיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים של התובע בתמונה והזכות המוסרית שלו בה על סך של 35,000 ₪.
