בהחלטה תקדימית קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי בעידן האינטרנט בו הפרת זכות יוצרים או פרסום לשון הרע על גבי ובאמצעות רשת האינטרנט מתרחשים בכל מקום ובכל זמן, לתובע יש זכות ויכולת לתבוע את המפר בכל מקום, גם אם הוא תושב זר.ההחלטה מבהירה את יסודות המשפט הבינלאומי הפרטי ביחס לפעולות שבוצעו באינטרנט הן בנוגע ל"מקום ביצוע העוולה" והן בנוגע לפורום הנאות לדון בסכסוך בו התובע והנתבע הם תושבי מדינות שונות.
השופטת שלומית יעקובוביץ (בתפקידה כרשמת) קבעה, כי לאור הפסיקה הקיימת במישור המקומי בישראל לפיה פרסומים ברשת האינטרנט חשופים לעיני כל ולכן מעשה הפרסום מתבצע בכל מקום, "על דרך ההיקש וההקבלה מתחייבת החלתה אף ביחס לחלופות הרלוונטיות שבתקנה 500 לתקנות" העוסקת בהמצאת כתב תביעה אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל.
יסודה של התביעה נעוץ בטענות המאייר הנודע שאול דדון, הידוע בעולם בשם הבמה "דייויד קאוונה" כנגד מי שייצג את האינטרסים שלו בצרפת, אוליבייה סיאפה. בתביעה ובבקשה להמצאה אל מחוץ לתחומי מדינת ישראל, טען דדון, כי סיאפה הפר את זכויות היוצרים שלו, את זכותו המוסרית ופרסם אודותיו לשון הרע באתרי אינטרנט שונים ובראיונות לכלי תקשורת מקוונים. לפיכך טען קאוונה באמצעות משרד דרורי-וירז'נסקי-אורלנד, כי משום שלהפרות ולפרסומים יש גישה גם במדינת ישראל לאור הפרסום באינטרנט ופרסום זה אף גרר אחריו פרסומים בישראל במהדורות המודפסות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", הוא יכול לנהל את התביעה גם מישראל.
סיאפה כמובן התנגד לניהול התביעה בישראל ובהחלטת בית המשפט התקדימית, דחה בית המשפט את טענותיו תוך מתן נימוקים ה"מנערים" מספר עקרונות מפתח בסדרי הדין האזרחיים, הן במישור הפרשנות של המונח "בתחום המדינה" הקבוע בתקנות המשנה של תקנה 500, הן בתחום קביעת "הפורום הנאות" לדון בסכסוך שמקורו בהפרה שנעשתה על גבי רשת האינטרנט והן במישור של העיקרון לפיו "הולך התובע אחר הנתבע".
בית המשפט קבע, כי משום שרשת האינטרנט פורצת מטבעה גבולות טריטוריאליים והפרסומים בה חשופים לעיני כל משתמש ברחבי העולם ובכל זמן, אין מקום לצמצם את מקום ניהול ההליך המשפטי רק למקום מושבו של המפר. ואם פרסום באינטרנט מפורסם בכל מקום, הרי שהוא מפורסם גם בישראל ומשכך תביעה המבוססת על פרסום מפר זכויות באינטרנט פורסם גם "בתחום המדינה" כהגדרת תקנות משנה 6 ו- 7 לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
בית המשפט המשיך וקבע, כי "בעידן הגלובלי, אשר רשת האינטרנט הינה אחד מביטויו הבולטים, סבורה אני כי אין עוד מקום לגישה לפיה 'הולך התובע אחר הנתבע'…וכי "בעולם של 'כפר אחד גדול' ציפייתו הסבירה של צד המצוי בקשר עסקי או אחר עם אדם המתגורר בארץ זרה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות שייתבע לדין על ידי אותו אחר במקום מושבו של האחר, קל וחומר בכל הנוגע לשימוש ברשת האינטרנט."
קביעה זו מהווה למעשה את לב ליבו של התקדים, אשר מציב בפני צדדים להתקשרות עסקית הנטועה בתקשורת מקוונת בלבד אפשרות של התדיינות משפטית במדינת המקור של הטוען להפרת זכויותיו וזאת בניגוד לעיקרון הנהוג לפיו "הולך התובע אחר הנתבע".
ואם לא די בכך, קבע בית המשפט, כי "מדיניות משפטית וחברתית ראויה מחייבת, לדידי קביעה כי כל משתמש ברשת האינטרנט צריך לצפות, בגדר אותה 'ציפייה סבירה', כי יתבע לדין בכל אחת מארצות העולם בהן קיימת נגישות לרשת בגין שימוש הנעשה בה העולה כדי מעשה עוולה, לרבות ובמיוחד במקום מושבו של הנפגע, כאשר זהותו ברורה וידועה לו."
חשוב לציין, כי פסיקת בית המשפט, אינה הסנונית הראשונה הקובעת כי כשמדובר בעוולות "Cross Border" המתבצעות באמצעות רשת האינטרנט, לנפגע קמה הזכות להגיש את התביעה דווקא במדינתו ולא "ללכת אחר הנתבע".
כך, בארצות הברית נקבע בעניין בעניין Yahoo! v. LICRA, כי לבית המשפט במדינת קליפורניה יש סמכות לדון בתביעה כנגד נתבעים שמקום מושבם הוא בצרפת, משום שמדובר בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, שלה אין גבולות.
באותו אופן, נקבע בעניין Penguin Group (USA) Inc. v. American Buddha, העלתה הנתבעת הממוקמת במדינת אורגון לאתר האינטרנט שלה עותקים מלאים של ספרים ויצירות נוספות שבבעלות התובעת ונתנה גישה חופשית ליצירות אלה לגולשי האתר שלה ללא כל תמורה ומסתמא גם ללא כל אישור מאת התובעת.
התובעת, הממוקמת במדינת ניו-יורק, הגישה תביעה בבית המשפט במדינת ניו-יורק, שבה התפתח דיון ער בעניין סמכותו של בית משפט במדינת ניו-יורק לגבי נתבע שאינו תושב המדינה והוא תושב מדינה אחרת. עניין זה התברר במספר ערכאות ולבסוף הכריע בית המשפט לערעורים, כי במקרי הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, אמת המידה לבחינת סמכות השיפוט היא המקום הפיזי שממנו מנהל בעל זכויות היוצרים את עיקר ענייניו ועיסוקיו.
בית המשפט העליון בשבדיה קבע בשנת בעניין Kicki danielsson, כי מי שטוען שזכויות היוצרים שלו הופרו, יכול להגיש תביעה בבית המשפט של מדינה חברה באיחוד האירופי שבה המפר ממוקם או בבית המשפט במדינה שבה מרכז חייו ועיסוקיו.
ביום 3.10.2013, קבע בית המשפט האירופי לצדק בעניין Pinckney v. Mediatech, , כי לבית משפט בצרפת יש סמכות שיפוט בנוגע להפרת זכויות יוצרים שנגרמה על ידי נתבעים באוסטריה ובבריטניה שהעלו את יצירות התובע לרשת האינטרנט, זאת אם ההפרה עשויה להתרחש (may occur) גם במדינה שבה הוגשה התביעה, היינו מקום מושבו של התובע.
