תביעה שהגישה חברת אי.אמ.איי.מיוזיק פאבלישינג ישראל ומספר תובעים אחרים נ' וואלה תקשורת. התביעה נדונה בית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופטת ד"ר דפנה אבניאלי. ביום 15.6.2011 ניתן פסק הדין בתיק.
התובעים: EMI, אי.אם.איי, MMG, תרצה אריאל (אלמנתו של מאיר אריאל ז"ל), Doors Music, ARC, Budde הם בעלי הזכויות ב 18 יצירות מוזיקליות.
הנתבעים: וואלה הפעילה בפורטל האינטרנט שלה אתר מוזיקה תחת השם "My Music" בעבור קוקה קולה, אתר בו נעשה שימוש ב 18 היצירות.
אקו"ם צורפה כצד ג' לתובענה, הוא תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים והוא בעל רישיון לעשות שימוש ביצירות ולתת רישיונות שמיכה ביחס להן.
ערעור על פסק דין זה התקבל – על פסק דין זה הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון במסגרת רע"א 6565/11, רע"א 6588/11 ורע"א 6604/11 – לפסק הדין בעליון ראו מאמר מקיף.
העובדות בקצרה
וואלה קיבלה רישיון מאקו"ם לביצוע פומבי של היצירות. בשנת 2003 התקשרה וואלה בהסכם עם קוקה קולה להפעלת אתר המוזיקה My Music, תחת הלוגו והצבעים של המותג "קוקה קולה". באתר שודרו יצירות מוזיקליות מז'אנרים שונים, בעברית ובאנגלית.
התובעות ואקו"ם טוענות, כי לא ידעו על השימוש שנעשה ביצירות המוזיקליות באתר של קוקה קולה, ואיש לא פנה לקבל את הסכמתן לכך.
עם היוודע הדבר, פנתה אקו"ם לוואלה, בטענה כי הפרה את ההסכם עמה, ודרשה פיצוי כספי, בגין השימוש הבלתי מורשה ביצירות המוזיקליות לקידום המותג קוקה קולה.
ביום 31.8.05 נחתם בין אקו"ם לבין וואלה הסכם פשרה, שבמסגרתו שילמה וואלה לאקו"ם פיצויים בסך 40,000 דולר, והצדדים ויתרו על טענותיהם ההדדיות, זה כלפי זה.
התובעות לא היו צד להסכם הפשרה ולא ידעו שאקו"ם הסכימה להסתפק בפיצוי כה נמוך.
התביעה התרכזה בשאלה "האם לאקו"ם היו זכויות ב- 18 היצירות נשוא התובענה, שהקנו לה גם את הזכות להתיר את השימוש בהן לוואלה, כפי שנעשה בפועל וללא צורך באישור התובעות, ולרבות הזכות להגיע להסדר פשרה בדיעבד עם וואלה".
התביעה התקבלה. נפסק כי נעשה שימוש בקניינן הרוחני של התובעות, ללא רשותן, לצורך פרסום מסחרי של המותג "קוקה קולה".
נפסק כי לאקו"ם לא היתה הזכות להתיר את השימוש ב- 18 היצירות המוזיקליות לצרכי פרסומת, כפי שנעשה בפועל, ללא אישור התובעות, ולא היתה הזכות להגיע להסדר פשרה בדיעבד עם וואלה.
בית המשפט המליץ כי הצדדים ינסו להסדיר את המחלוקת הכספית ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט, כדי לחסוך בהוצאות.
בנוסף קבע בית המשפט כי בשלב זה אין צו להוצאות והן תקבענה בסופו של יום.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
היקף הזכות שקיבלה אקו"ם לתת רישיונות ביצירות
אקו"ם היא בעלת הזכות להעניק רישיונות לביצוע פומבי של יצירות ישראליות, לרבות באינטרנט, מכוח כתבי העברת זכויות עליהם חתומים היוצרים והמו"לים החברים בה. אקו"ם היא גם בעלת זכויות להעניק רישיונות לביצוע בפומבי של יצירות זרות, מכוח הסכמי ייצוג הדדיים, שכרתה עם אגודות אחיות במדינות רבות בעולם. הרישיון שניתן חל על שימוש בזכויות הביצוע בפומבי, לרבות העתקת היצירות למאגר של בעל האתר לשם ביצוען בפומבי.
אולם, אקו"ם אינה מחזיקה בידיה עולם ומלואו. היא "איננה מחזיקה בהכרח במלוא הזכויות ביצירותיו של החבר והוא רשאי להותיר בידו זכויות מסוימות".
היקף רישיון שמיכה שהענק על ידי אקו"ם
בתאריך 1.5.03 העניקה אקו"ם לוואלה "רישיון שמיכה", לביצוע פומבי של יצירות מוזיקליות באתר האינטרנט שלה.
רישיון שמיכה – blanket license, או רישיון גורף, מתיר לבעל הרישיון להשתמש במשך תקופת הרישיון, בכל היצירות הרשומות ברפרטואר של התאגיד, תמורת תמלוגים, כקבוע ברישיון.
רישיון שמיכה אין פירושו נטילת הזכויות מאת היוצר עצמו, ואולם אין להיענות לדרישה, לפיה יוכל כל בעל זכות ביצירה להחריג את זכותו בה, או להחריג חלקי שימוש נלווים, כדי למנוע מצב שהמשתמש ייאלץ לחזר על פתחיהם של כל יתר בעל הזכויות ביצירה, ולהעמיד אותו בפני סיכון של תביעות, על אף שרכש רישיון כנדרש.
אקו"ם לא היתה רשאית להתיר שימוש למטרות פרסום
אומנם בכתבי ההעברה לא נכלל סייג או תנאי, המחייב את אקו"ם לקבל מראש את אישורו של היוצר/בעל הזכויות, לשימוש ביצירתו למטרות פרסומת.
כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2). נקבע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונה."
הקביעה כי כוונת הצדדים משתמעת מתוך החוזה היא בעצמה קביעה פרשנית, ומשאירה פתח למקרים שבהם תידרש התייחסות גם לנסיבות הענין. במקום בו לשון המסמך היא ברורה וחד משמעית, יש לפרש את המסמך על פי לשונו. ואילו במקום בו לשונו של החוזה אינה ברורה וחד משמעית, יש לפנות לנסיבות החיצוניות בניסיון ללמוד על אומד דעתם המשותף של הצדדים.
בית המשפט דחה את הטענה, כי אקו"ם היתה חופשית לפעול בתחום הפרסום על פי שיקול דעתה, ללא קבלת הסכמתם של היוצרים והמחברים. ופסק כי למרות שהאיסור על שימוש למטרות פרסומת אינו מופיע בהסכמים, כוונת הצדדים – כפי שהיא נלמדת מהמסמכים והעדויות – היתה שלא לאפשר זאת. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בלשונו של ההסכם בין אקו"ם לוואלה, הכולל איסור מפורש על שימוש במוזיקה למטרות פרסומת; בעובדה שאקו"ם טענה כי וואלה הפרה את ההסכם עמה; בחילופי המכתבים בין הצדדים; ובעובדה שוואלה הסכימה לשלם לאקו"ם פיצויים וחתמה על הסכם פשרה. כל אלה הם בגדר נסיבות חיצוניות, שניתן להסתמך עליהן והן מחזקות את המסקנה, כי לאקו"ם אמנם היו זכויות ב- 18 היצירות, אך הן לא כללו את הזכות להתיר את השימוש בהן לוואלה למטרות פרסומת, ללא צורך באישור התובעות.
אקו"ם לא היתה רשאית להתפשר ללא הסכמת התובעות
בית המשפט דחה את טענתה אקו"ם, כי הפרת ההסכם היתה במישור החוזי בין אקו"ם לבין וואלה, ואינה מעניינן של התובעות. אם נכון הדבר, מדוע טרח מר רצון להדגיש בעדותו, כי אקו"ם שילמה לכל התובעות את חלקן בפיצוי, יחד עם התשלומים השנתיים?
ודוק: אקו"ם יצאה מגדרה כדי להוכיח שלא קיפחה את התובעות ואף הפנתה לדוחו"ת כספיים, בהם מופיעה בכתב יד המילה "פיצוי", כדי להוכיח שחילקה את כספי הפיצויים בין חבריה. עיון בדוחו"ת מעלה, כי מדובר בסכומים זעומים – 65 ₪ לשיר לכל היותר. ספק אם הדבר מהווה פיצוי הולם לשימוש בלתי מורשה ב- 18 יצירות לצרכי פרסומת למותג- על כדוגמת קוקה קולה.
נפסק כי אקו"ם מילאה פיה מים ולא פירטה את השיקולים שהניעוה להסכים לפיצוי בסך של 40,000 דולר בלבד, או את האופן בו חושב הפיצוי. לו היתה מתבקשת הסכמתן של התובעות לפשרה המוצעת, הדעת נותנן כי גם אופן החישוב מוצג בפניהן, והתובעות היו יכולות לשקול ולהחליט, אם מדובר בפיצוי ראוי, אם לאו.
לאור המסקנה זו, כי לאקו"ם לא היתה זכות להתיר את השימוש ביצירות המוזיקליות לוואלה, ללא אישורן של התובעות, קבע בית המשפט כי לא היתה לאקו"ם גם סמכות להתפשר ללא הסכמתן המפורשת של התובעות ולהסתפק בפיצוי בסך 40,000 דולר.
