תביעה שהוגשה על ידי מיכאל הרץ כנגד האוניברסיטה הפתוחה. התיק נדון בבית משפט השלום בירושלים, בפני הרשמת יהלום בלהה. ביום 7.6.2015 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה על סך 40,000 ₪ בטענה לשימוש שלא כדין בשמו כמרצה. התובע, לימד, בין השנים 2006-2009, קורס סמסטריאלי אצל הנתבעת. בשנת 2010 התובע לא הועסק עוד על ידי הנתבעת. ביום פתיחת סמסטר ב' הופיע התובע ברשימת המרצים בסגל הנתבעת המתפרסם באתר האינטרנט שלה, ומכאן תביעתו.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. נפסק כי יש בפרסום שמו משום טובת הנאה ולוּ דחוקה ביותר. בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט. בנוסף נפסק כי הנתבעת תפצה את התובע גם בגין שכ"ט עו"ד אך בסך 1,500 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
אחריות מוסד לתוכן אתר האינטרנט שבבעלותו
נפסק כי פנייתו הראשונה של התובע אל הנתבעת בעניין ההסרה הייתה ביום 4.4.2011 בלבד, וכתב התביעה הוגש בחודש אוגוסט 2013 למעלה משנתיים לאחר מכן.
האחריות על ניהול אתר האינטרנט של הנתבעת מוטל עליה ואין מחלוקת כי בפועל נוהל האתר על ידה וכי המנהלת קישון העבירה הוראות ומדור מחשבים ביצע אותן. עם קבלת ההחלטה על סיום העסקתו של התובע היה על המנהלת קישון, בתור הגורם מקבל ההחלטה, להורות באופן מיידי על הסרת שמו, בד בבד עם משלוח מכתב פיטורין בצורה מסודרת כראוי למוסד אוניברסיטאי מכובד.
בעניין מועד הסרת שמו של התובע מרשימת המרצים, טוען התובע, כאמור, כי המידע בדבר מועד ההסרה המדויק מצוי בידי הנתבעת ומעלה טענה בדבר חזקת הראייה הטובה ביותר, אולם נמצא כי זו פועלת לחובתו. כשם שצירף התובע את צילום המסך מיום 2.3.10 יכול היה לצרף צילומי מסך מתאריכים מאוחרים יותר והלא "המוציא מחברו עליו הראייה". אף אם בדיעבד טוען הוא כי הנטל להוכחת מועד הסרת השם מהרשימה מוטל על הנתבעת וודאי שלא יכול היה להניח זאת בחודש מרץ 2010. משלא צרף התובע צילומי מסך מאוחרים יותר למד בית המשפט אחת משתיים, או שלא היה פרסום מאוחר יותר ואין מה לצרף, או שלא היה בפרסום כדי לפגוע בו בעוצמה שגרמה לו לפנות אל הנתבעת בזמן אמת ולדרוש את הסרת שמו תוך מעקב אחר ההסרה בפועל. כך או כך יש בדבר כדי להשפיע בצורה משמעותית על הפיצוי שיקבע.
הפרת חוק הגנת הפרטיות
הפרת חוק הגנת הפרטיות – סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (6) "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או קולו לשם רווח".
נפסק כי אין הוכחה שהנתבעת הפיקה רווח קונקרטי דווקא מהשימוש בשמו של התובע. לא הובא ולו סטודנט אחד שבחר להירשם לבית הספר בהסתמך על היות התובע מרצה במקום ונראה כי רשימת שמות המרצים הינה אינפורמטיבית, דקלרטיבית בלבד.
תיאור כוזב
הפרת חוק עוולות מסחריות – לכאורה, הפרה הנתבעת את סעיף 2 לחוק זה הקובע:
"תיאור כוזב
2(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן – תיאור כוזב).
(ב) המפיץ פרסום של עוסק אחר או מטעמו הכולל תיאור כוזב, או מי שהחליט בפועל על פרסום תיאור כוזב כאמור, לא יישא באחריות לפי סעיף זה, אלא אם כן ידע שהתיאור כוזב, או שהתיאור כוזב על פניו".
אולם, מלשון סעיף 4 לחוק עוולות מסחריות עולה כי הוא נעדר תחולה כלפי התובע, שכן אינו עוסק:
"המעוול והנפגע החובות בפרק זה יחולו על עוסק, אשר עשה את המעשה האסור על פי פרק זה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו, כלפי עוסק אחר אשר נפגע או ניזוק מהפרת החובה, במהלך עסקו או בהקשר לעסקו".
גם בחינת הספרות בעניין זה מביאה למסקנה זהה: "העוולות המיוחדת בפרק א לחוק עוולות מסחריות מטילות חובות על עוסק שפעל במהלך עסקו בהקשר לעסקו, כלפי מי שנפגע במהלך עסקו או בהקשר לו" (מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר, הוצאת נבו, תשס"ב, עמ' 55 פסקה שניה).
עוולת הרשלנות
הפרת סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין – עוולת הרשלנות מחייבת התקיימותם של שלושה תנאים: קיומה של חובת זהירות על המזיק כלפי הניזוק, התרשלותו של המזיק ונזק הנובע מהרשלנות (קשר סיבתי) משלא הוכח נזק ולמצער אף לא נטען לנזק, לא נמצא כי הנתבעת התרשלה בהתאם לפקודה זו.
עשיית עושר ולא במשפט
חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע:
1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.
בין אם בתום לב ובין אם לזמן קצר בלבד, אין מחלוקת כי הנתבעת עשתה שימוש בשמו של התובע וכי לשמו של אדם נודעת חשיבות מיוחדת:
"על זכותו זו של האדם בשמו אמר הנשיא ברק בבג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים [פורסם בנבו] [6], בעמ' 770:
"שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. הוא האני החברתי שלו. הוא המפתח שבאמצעותו הוא צועד בשבילי החברה. אין הוא קוד זיהוי בלבד. הוא ביטוי לאישיות, לרגש, לחובה, למסורת ולייעוד".
ביטוי חשוב לזכותו של האדם בשמו ניתן במקום עבודתו. האדם מבקש כי הישגיו, פרי עמל כפיו, יזוהו בציבור עמו. הוא מבקש לנצל זיהוי זה על-מנת שיוכל ליהנות מהכרה ומיוקרה מקצועית, ועתים גם על-מנת שיוכל להפיק לעצמו רווחים כספיים המבטאים את תשואת המאמצים שהשקיע במקום עבודתו. על-כן כחלק מזכות האדם לשם יש להתיר לאדם ליצור זיקה בין הטובין או השירותים שהוא מספק לבין שמו". (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ ואח' נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 337).
נפסק כי אין זה ראוי שהנתבעת תמשיך ותפרסם את שמו של התובע כאיש סגל כאשר היא עצמה הביאה לסיום ההתקשרות ביניהם ועוד בדרך בה בחרה לעשות זאת. אכן, כטענת הנתבעת, יש להיזהר מפני הטלת אחריות חריגה ובלתי מידתית וסביר בעיניי כי הסרת השם תעשה סמוך ככל הניתן גם אם לא בו ביום. בענייננו נמצא כי אין מדובר בעיכוב של שבוע – שבועיים, אלא בסדר גודל של חודשיים, ואין ידוע לנו במדויק מתי התקבלה ההחלטה על סיום העסקתו ואין בנמצא הודעה מסודרת על סיום העסקה כאמור. הנתבעת עצמה לא ידעה להגיד לי מתי בדיוק הסתיימה ההעסקה, על אף שמידע זה מצוי בידיה, משכך נפסק כי נגמרה לנתבעת טובת הנאה, כלשהי, מהותרת שמו של הנתבע ברשימת סגל מרציה באתר האינטרנט שלה, ויש מקום להורות על פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
הפיצוי בגין שימוש בשם התובע
התובע הפנה את בית המשפט לפסק הדין בת.א. (שלום פ"ת) 3309/03 ד"ר פרייברג נ' קיבוץ נחשונים, [פורסם בנבו] שם נדונה תביעתו של רופא שהנתבע המשיך להשתמש בשמו 20 חודשים לאחר סיום העסקתו. בדומה לכאן מצא בית המשפט (כב' הש' אהרן מקובר) כי אין התובע זכאי לסעד בהתאם לחוקים הנ"ל, אך מצא בסופו של יום כי ישנה טובת הנאה מסוימת בשימוש בשם ופסק, על דרך האומדנא פיצוי בסך 5,000 ₪.
בזיקה לפסק הדין הנ"ל ובשים לב לתוצאת ניתוח החקיקה שהעלה כי למעשה על אף שהנתבעת פרסמה מידע שגוי ביודעין, הנתבע, נשוא הפרסום, הוא הגורם היחיד שאינו נהנה מהגנה משפטית מחד גיסא ולאחר שנשקל מועד הגשת התביעה, העובדה שהתובע לא עקב אחר הפרסום באתר האינטרנט של הנתבעת וכי הנתבעת הסירה את שמו של התובע מיוזמתה, נפסק לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט.
