תיק זכויות יוצרים מרתק נדון בבית המשפט העליון של ארה"ב, ובו התמודדו שני אמנים ידועים: אנדי וורהול, אמן פופ פורץ דרך, ולין גולדסמית', צלמת פורצת דרך בז'אנר הרוק אנד רול.
העובדות:
וורהול יצר דיוקן משי כתום של המוזיקאי פרינס, המכונה "תמונת ה-Orange Prince", כחלק מסדרת יצירות המבוססות על תצלום שצילמה גולדסמית' בשנת 1981.
מגזין Vanity Fair פרסם את תמונת ה-Orange Prince בשנת 1984, תוך מתן קרדיט לגולדסמית' עבור "תצלום המקור".
לאחר מותו של פרינס בשנת 2016, חברת Condé Nast (חברת האם של Vanity Fair) רכשה מ-AWF (מחזיקת זכויות היוצרים של וורהול) רישיון לפרסום תמונת ה-Orange Prince בשער מגזין מיוחד לזכרו.
גולדסמית' גילתה את סדרת פרינס וטענה ש-AWF הפרה את זכויות היוצרים שלה.
ההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי:
בית המשפט המחוזי קבע ש-AWF עשתה שימוש הוגן בתמונה. בית המשפט לערעורים הפך את ההחלטה וקבע שכל ארבעת יסודות השימוש ההוגן שוקלים לטובת גולדסמית'.
ההליך המשפטי בבית המשפט העליון:
AWF ערערה לבית המשפט העליון.
השאלה שעמדה בלב הדיון: האם השימוש של AWF בתמונת ה-Orange Prince מהווה שימוש הוגן?
בית המשפט העליון בארה"ב דן בשאלה זו, תוך בחינת ארבעת יסודות השימוש ההוגן:
1. מטרת השימוש וטיבו: האם השימוש היה מסחרי או חינוכי? האם הוא היה טרנספורמטיבי, כלומר, האם הוא העניק משמעות חדשה לתמונה?
2. אופי היצירה המוגנת: האם התמונה נחשבת יצירתית במיוחד?
3. היקף השימוש והשפעתו על שוק היצירה המוגנת: האם AWF השתמשה בכל התמונה או רק בחלק ממנה? האם השימוש פגע ביכולתה של גולדסמית' להרוויח מהתמונה?
4. גורמים נוספים: האם ישנם גורמים נוספים שיש לקחת בחשבון, כמו נוהג מקובל בתחום האמנות?
תוצאות ההליך: בית המשפט העליון קבע שהשימוש בתצלום של גולדסמית' על ידי AWF אינו עומד בתנאים של הגנת "השימוש ההוגן". נקבע שהשימוש חולק מטרה דומה לזו של התצלום המקורי, היה בעל אופי מסחרי, ולא היה טרנספורמטיבי באופן מספיק.
ההחלטה של בית המשפט העליון היא בעלת השפעה משמעותית על תחום זכויות היוצרים ועל עולם האמנות בארה"ב.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
AWF לא ערערה על החלטת בית המשפט לערעורים לפיה תצלומה של גולדסמית' וסדרת פרינס הינן דומות מאוד. השאלה שעמדה במרכז ההליך היא האם AWF עשתה "שימוש הוגן" בתצלום של גולדסמית' ועומדת לה הגנת השימוש ההוגן מפני תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים.
בית המשפט העליון הסביר כי למרות שבית המשפט לערעורים ניתח כל אחד מהיסודות של שימוש הוגן, השאלה היחידה שעומדת בפני בית המשפט העליון היא האם בית המשפט לערעורים קבע נכונה כי היסוד הראשון – מטרת השימוש ואופיו, לרבות האם השימוש הוא בעל אופי מסחרי או נועד למטרות חינוכיות ללא מטרות רווח (סעיף (1)107) שוקל לטובתה של גולדסמית'.
AWF טענה שהיצירות בסדרת פרינס הינן "טרנספורמטיביות", וכי היסוד הראשון שוקל לטובת AWF, משום שהיצירות בסדרת פרינס מעבירות משמעות או מסר שונים מהתצלום של גולדסמית'. היא טענה שבית המשפט לערעורים טעה בכך שלא התחשב בביטוי החדש הזה.
עם זאת, בית המשפט העליון הסביר שהיסוד הראשון מתמקד דווקא בשאלה האם לשימוש המפר לכאורה יש מטרה נוספת או אופי שונה, כאשר מדובר בעניין של מידה, ויש לשקול את מידת השוני מול שיקולים אחרים, כמו מסחריות. על אף שביטוי חדש עשוי להיות רלוונטי לשאלה האם לשימוש בהעתקה יש מטרה או אופי מובחנים מספיק, הוא אינו דיספוזיטיבי מהיסוד הראשון.
השימוש הספציפי בתצלום של גולדסמית', שלכאורה מפר את זכויות היוצרים שלה, הוא הרישיון שהעניקה AWF ל- Condé Nast לשימוש בתמונת ה-Orange Prince. בית המשפט העליון הסביר שמאחר שהדיוקנים של פרינס נועדו להציג את פרינס בכתבות מגזינים אודות פרינס, התצלום המקורי, והשימוש בו בהעתקה על ידי AWF חולקים את אותה מטרה. כמו כן, השימוש בהעתקה הוא בעל אופי מסחרי. על אף שיצירת ה- Orange Prince מוסיפה ביטוי חדש לתצלום של גולדסמית', כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון הסכים עם עמדת בית המשפט לערעורים לפיה בהקשר של השימוש הרלוונטי, היסוד הראשון של הגנת השימוש ההוגן שוקל לטובת גולדסמית'.
חוק זכות היוצרים מעודד יצירתיות על ידי הענקת צרור של זכויות בלעדיות ליוצר של יצירה מקורית. זכויות אלה כוללות את הזכות להעתיק (לשכפל) את היצירה המוגנת בזכות יוצרים, ליצור יצירות נגזרות, ובמקרה של יצירות ציוריות או גרפיות, להציג בפומבי את היצירה המוגנת בזכויות יוצרים. החוק משקף את האיזון בין האינטרסים המנוגדים: עידוד ותגמול של יצירת יצירות למול קידום זמינות ציבורית רחבה של ספרות ואומנויות אחרות. כלומר, זכויות יוצרים מחליפות את היתרונות של תמריצים ליצור מול העלויות של הגבלות על העתקה. חוק זכות היוצרים, למשל, מגביל את תוקפה של זכות היוצרים; מחריג עובדות ורעיונות מהגנת זכויות היוצרים; ומגביל את היקף הזכויות הבלעדיות של בעלי זכויות היוצרים. איזון זה בין יצירתיות לבין זמינות בא לידי ביטוי בהגנה על "שימוש הוגן".
בשנת 1976 הקונגרס בארצות הברית חוקק את דוקטרינת השימוש ההוגן של המשפט המקובל בסעיף 107, אשר קובע:
“[T]he fair use of a copyrighted work… for purposes such as criticism, comment, news reporting, teaching…, scholarship, or research, is not an infringement of copyright.”
החוק קובע ארבעה יסודות שיש לבחון על מנת לבחון האם שימוש מסוים הינו "הוגן":
- המטרה והאופי של השימוש, כולל האם השימוש הינו בעל אופי מסחרי או למטרות חינוכיות ללא מטרות רווח;
- האופי של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים;
- הכמות והמהותיות של החלק שנעשה בו שימוש ביחס ליצירה המוגנת בזכויות יוצרים כולה;
- ההשפעה של השימוש על השוק הפוטנציאלי של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים או על הערך שלה.
דוקטרינת השימוש ההוגן מאפשרת לבתי המשפט להימנע מהיישום נוקשה של חוק זכות יוצרים, כאשר יישום כזה ימנע את היצירתיות שהחוק נועד להשיג.
היסוד הראשון של דוקטרינת השימוש ההוגן הינו מטרת השימוש ואופיו, לרבות האם השימוש הוא בעל אופי מסחרי או נועד למטרות חינוכיות ללא מטרות רווח. בית המשפט העליון הסביר כי יסוד זה בוחן את הסיבות ואת האופי של השימוש ביצירה המקורית. השאלה המרכזית שנשאלת לגבי יסוד זה היא האם היצירה החדשה רק "מחליפה את האובייקטים" של היצירה המקורית, או במקום זאת מוסיפה משהו חדש, עם מטרה נוספת או אופי שונה. השימוש ביצירה המקורית למטרה זהה, או דומה מאוד, לזו של היצירה המקורית, סביר יותר שרק מחליף את היצירה המקורית.
ה"מטרות" המפורטת בפתיחה של סעיף 107 הינן ביקורת, תגובה, דיווח חדשותי, הוראה, למידה או מחקר. למרות שדוגמאות אלה הן ממחישות ולא מגבילות, הן משקפות את סוגי ההעתקות שבתי המשפט והקונגרס מצאו בדרך כלל כשימושים הוגנים, ולכן עשויות להנחות את בחינת היסוד הראשון. בית המשפט העליון הסביר שכפי שציין בית המשפט לערעורים, הדוגמאות הינו קלות להבנה, מכיוון שהן שוקלות את השימוש ביצירה המקורית כדי לשרת מטרה שונה בעליל מהיצירה עצמה. ביקורת על יצירה, לדוגמה, בדרך כלל לא מחליפה את האובייקטים של היצירה, או את היצירה עצמה. היא משתמשת ביצירה על מנת לשרת מטרה ברורה. עם זאת, לא כל מקרה יהיה ברור. השאלה האם השימוש חולק את אותה מטרה או אופי כמו של היצירה המקורית, או האם במקום זאת יש לשימוש מטרה נוספת או אופי שונה, הינה עניין של מידה. לרוב ההעתקות ישנה מטרה נוספת, במובן זה שההעתקה מועילה חברתית. יצירות משניות רבות מוסיפות משהו חדש. עובדה זו לבדה לא הופכת את השימוש להוגן. במקום זאת, היסוד הראשון (שהינו יסוד אחד מני רבים) שואל האם ועד כמה לשימוש הנדון יש מטרה או אופי שונים מאלה של היצירה המקורית. ככל שהשוני גדול יותר, סביר יותר שהיסוד הראשון ישקול לטובת השימוש ההוגן, ולהפך.
שימוש שיש לו מטרה נוספת או אופי שונה נקרא שימוש "טרנספורמטיבי". "טרנספורמטיביות" הינה עניין של מידה. המילה "transform", למרות שאינה כלולה בסעיף 107, מופיעה במקום אחר בחוק זכות היוצרים האמריקאי. החוק מגדיר יצירות נגזרות, אשר לבעל זכות היוצרים ישנה זכות בלעדית ליצור, ככוללות כל צורה אחרת שבה יצירה יכולה להיעשות מחדש, להפוך או להתאים. כלומר, לבעל זכות היוצרים יש זכות לטרנספורמציות נגזרות של היצירה שלו. טרנספורמציות אלה עשויות להיות מהותיות, כמו עיבוד של ספר לסרט. בכל מקרה, זכות זו כפופה לשימוש הוגן. השניים אינם סותרים זה את זה. אבל פירוש רחב מדי של שימוש טרנספורמטיבי, ככזה הכולל כל מטרה נוספת, או כל אופי שונה, יצמצם את זכותו הבלעדית של בעל זכויות היוצרים ליצור יצירות נגזרות. על מנת לשמר זכות זו, מידת הטרנספורמציה הנדרשת על מנת לעשות שימוש "טרנספורמטיבי" ביצירה המקורית חייבת להיות גדולה יותר מזו הנדרשת על מנת להיחשב כיצירה נגזרת.
למשל, בעניין Campbell[1], בית המשפט בחן האם פרודיה עשויה להיות שימוש הוגן. בית המשפט קבע שפרודיה אכן עשויה להיות שימוש הוגן, והסביר שלפרודיה יש דרישה ברורה לערך טרנספורמטיבי, משום שהיא עשויה לספק תועלת חברתית, על ידי שפיכת אור על יצירה קודמת, תוך כדי יצירת יצירה חדשה. בעניין Campbell השימוש הנדון היה העתקה של מילים ואלמנטים מוזיקליים מסוימים מהשיר "Oh, Pretty Woman" של רוי אורביסון, על ידי להקת 2 Live Crew, כדי ליצור שיר ראפ שנקרא "Pretty Woman". ללא ספק, להקת 2 Live Crew ערכו טרנספורמציה בשיר של אורביסון בכך שהם הוסיפו מילים ואלמנטים מוזיקליים, כך שלשיר "Pretty Woman" היו מסר חדש ואסתטיקה שונה מאלה של השיר "Oh, Pretty Woman". ואכן, כל ז'אנר המוזיקה השתנה מבלדת רוק לראפ. עם זאת, זה לא היה מספיק כדי שהיסוד הראשון יישקל לטובת השימוש ההוגן. בית המשפט מצא שיש צורך לקבוע האם הטרנספורמציה שביצעו 2 Live Crew בשיר של אורביסון עלתה לרמה של פרודיה, במטרה ברורה להעיר הערה על היצירה המקורית או לבקר אותה.
באשר להבחנה בין פרודיה (המכוונת ליצירה או למחברה לשם הומור או לעג) לבין סאטירה (אשר לועגת לחברה אבל לא בהכרח מכוונת ליצירה או למחברה), בית המשפט הסביר כי פרודיה צריכה לחקות את המקור כדי להבהיר את הנקודה שלה, ולכן היא צריכה להשתמש ביצירה של "הקורבן" שלה, בעוד שסתירה יכולה לעמוד על רגליה ולכן דורשת הצדקה לעצם פעולת ההשאלה. באופן כללי יותר, כאשר לפרשנות אין השפעה קריטית על המהות או הסגנון של היצירה המקורית, הטענה לשימוש הוגן בהשאלה מיצירה של אחר פוחתת בהתאם (אם לא נעלמת), וגורמים אחרים, כמו מידת המסחריות שלה, מתחברים.
בית המשפט העליון הסביר שדיון זה ממחיש שתי נקודות חשובות: ראשית, העובדה שהשימוש הוא מסחרי בניגוד לשימוש ללא מטרת רווח הינו אלמנט נוסף של היסוד הראשון. האופי המסחרי של השימוש הוא לא דיספוזיטיבי. אבל הוא רלוונטי. כפי שבית המשפט הסביר בעניין Campbell, יש לשקול זאת מול המידה שבה לשימוש יש מטרה נוספת או אופי שונה. שנית, היסוד הראשון מתקשר גם להצדקה של השימוש. במובן הרחב, שימוש שיש לו מטרה שונה הוא מוצדק משום שהוא מקדם את מטרת זכויות היוצרים, כלומר, לקדם את המדע והאומנויות, מבלי להפחית את התמריץ ליצור.
שימוש בעל מטרה זהה לזו של היצירה המוגנת בזכות יוצרים, לעומת זאת, סביר יותר שיספק לציבור תחליף מהותי לעניין המוגן על ידי האינטרסים של בעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית, או הנגזרות שלה, מה שמערער את המטרה של זכות היוצרים.
במובן הצר, שימוש עשוי להיות מוצדק כאשר ההעתקה נחוצה באופן סביר על מנת להשיג את המטרה החדשה של המשתמש. פרודיה, לדוגמה, צריכה לחקות את המקור על מנת להבהיר את הנקודה שלה. באופן דומה, גם להערות או ביקורות אחרות המכוונות ליצירה מקורית עשויה להיות סיבה טובה "להעלות באוב" את היצירה המקורית באמצעות השאלה ממנה. הצדקה עצמאית כזו רלוונטית במיוחד לצורך הערכת שימוש הוגן כאשר יצירה מקורית ושימוש באמצעות העתקה חולקים מטרות זהות או דומות מאוד, או כאשר הפצה רחבה של יצירה משנית תסתכן בהחלפת הנגזרות המקוריות או המורשות שלה. שוב, שאלת ההצדקה היא עניין של מידה. לסיכום, היסוד הראשון של השימוש ההוגן בוחן האם לשימוש ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים יש מטרה נוספת או אופי שונה, כאשר מדובר בעניין של מידה, ויש לאזן את מידת השוני מול האופי המסחרי של השימוש. אם היצירה המקורית והשימוש המשני חולקים את אותה מטרה או מטרה דומה מאוד, ולשימוש המשני יש אופי מסחרי, סביר שהיסוד הראשון ישקול נגד השימוש ההוגן, בהעדר הצדקה אחרת להעתקה.
דוקטרינת השימוש ההוגן, ובעיקר היסוד הראשון, דורשים ניתוח של השימוש הספציפי ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים, שנטען כ"מפר". אותה העתקה עשויה להיות הוגנת כאשר היא משמשת למטרה מסוימת אך לא למטרה אחרת.
בית המשפט העליון הסביר כי בעניין זה, נעשה שימוש בתצלום המוגן בזכויות יוצרים של גולדסמית' במספר דרכים: לאחר שגולדסמית' העניקה לוניטי פייר רישיון לשימוש בתצלום שלה על מנת שישמש כרפרנס, וורהול השתמש בתצלום על מנת ליצור את האילוסטרציה ואת היצירות האחרות בסדרת פרינס. לאחר מכן, וניטי פייר השתמשה בתצלום, בהתאם לרישיון, כאשר פרסמה את האילוסטרציה של וורהול בשנת 1984. לבסוף, AWF השתמשה בתמונה כאשר העניקה ל-Condé Nast רישיון לשימוש בתמונת ה-Orange Prince של וורהול בשנת 2016. אך שימוש זה, שבו AWF העניקה רישיון מסחרי לשימוש בתמונת ה-Orange Prince ל-Condé Nast, נטען כשימוש מפר.
שימוש טיפוסי בתמונה של מפורסם הינו כדי שיופיע לצד כתבות אודות אותו מפורסם, בדרך כלל במגזינים. לדוגמה, גולדסמית' העניקה רישיון לשימוש בתצלום שלה של פרינס על מנת לעטר כתבות אודות פרינס במגזינים כמו Newsweek, וניטי פייר ו-People. היא גם העניקה רישיון לשימוש בתצלומיה לאותה מטרה לאחר שפרינס מת בשנת 2016. צלם יכול גם להעניק רישיון לשימוש ביצירה שלו כך שתשמש כרפרנס לאמן, כפי שעשתה גולדסמית' בשנת 1984 כשוניטי פייר רצתה תמונה של פרינס שיצר וורהול כדי לעטר מאמר על פרינס. כפי שציין בית המשפט לערעורים, גולדסמית' הציגה ראיות שאינן שנויות במחלוקת לפיהן צלמים בדרך כלל מעניקים רישיונות על מנת ליצור יצירות נגזרות מעוצבות של היצירות שלהם ברוח סדרת פרינס. למעשה, גם וורהול עצמו שילם על רישיון לשימוש בתצלומים עבור חלק מהביצועים האמנותיים שלו. הענקת רישיונות כאלה, לשימוש בתצלומים או ביצירות נגזרות שלהם, הינה הדרך בה מתפרנסים צלמים כמו גולדסמית'. הם מייצרים תמריץ כלכלי ליצור יצירות מקוריות, וזוהי המטרה של דיני זכויות היוצרים.
בשנת 2016 AWF העניקה -Condé Nast רישיון לשימוש בתמונת ה-Orange Prince כך שתופיע על השער של המגזין במהדורה לזכרו של פרינס. כותרת המהדורה היתה "“The Genius of Prince. אין מחלוקת על כך שהמהדורה היתה מוקדשת לפרינס. בנוסף לתמונה של AWF על השער, המגזין הכיל מספר רב של תצלומים של פרינס מהופעות ומהסטודיו. במובן זה, המטרה של התמונה הינה זהה באופן מהותי למטרה של התצלום של גולדסמית'. שניהם דיוקנים של פרינס ששימשו על מנת לעטר כתבות של פרינס במגזינים.
הרישיון שהעניקה AWF לשימוש בתמונת ה-Orange Prince החליפה את האובייקטים וחלקה את אותן המטרות של התצלום של גולדסמית', גם אם השניים לא היו תחליפים מושלמים. בדיוק כפי שגולדסמית' העניקה רישיון לשימוש בתצלום שלה לוניטי פייר בתמורה ל-400 דולר, AWF העניקה רישיון לשימוש בתמונת ה-Orange Prince ל-Condé Nast בתמורה ל-10,000 דולר. האופי המסחרי המובהק של השימוש של AWF, שוקל כנגד קביעה לשימוש הוגן.
בית המשפט הסביר כי שקלול שני האלמנטים – שהתצלום של גולדסמית' והענקת הרישיון לשימוש בתמונת ה-Orange Prince על ידי AWFבשנת 2016 חלקו את אותה מטרה באופן מהותי, ושהשימוש של AWF בתצלום של גולדסמית' היה בעל אופי מסחרי – שוקל נגד שימוש הוגן, בהעדר הצדקה אחרת להעתקה. על אף שהטרנספורמטיביות של השימוש עשויה לגבור על האופי המסחרי שלו, כאן, שני האלמנטים מצביעים על אותה תוצאה.
בית המשפט הבהיר כי האמור לעיל, אין משמעותו שיצירות נגזרות המשאילות באופן מהותי מהיצירה המקורית אינן יכולות להיות שימוש הוגן. בעניין Google[2], בית המשפט הסביר שציור אומנותי עשוי, למשל, ליפול בגדר שימוש הוגן למרות שהוא מעתיק באופן מדויק את "לוגו הפרסום" המוגן בזכויות יוצרים כדי להעיר הערה לגבי צרכנות. זה מתקשר לעבודותיו של וורהול המשלבות סמלי לוגו פרסומיים, כמו סדרת פחיות המרק.
עם זאת, לא כל העבודות של וורהול, וגם לא השימוש בהן, מובילים לאותו ניתוח של שימוש הוגן. למעשה, פחיות המרק ממחישות היטב את ההבחנה כאן. המטרה של הלוגו של Campbell הינה לפרסם מרק. הקנבסים של וורהול לא חולקים את אותה מטרה. סדרת פחיות המרק של וורהול משתמשת ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים של Campbell על מנת להעיר הערה אמנותית על צרכנות, מטרה שהינה אורתוגונלית לפרסום מרק. לפיכך, הפרסום אינו מחליף את האובייקטים של לוגו הפרסום.
כמו כן, קיימת הצדקה נוספת לשימוש של וורהול בלוגו של Campbell. סדרת פחיות המרק שלו מכוונת ללוגו. לכן, היצירה המקורית המוגנת בזכויות יוצרים, הינה, לכל הפחות, האובייקט עליו וורהול העיר את ההערה שלו. עצם טבעו של הלוגו המוגן בזכויות יוצרים של Campbell – אשר הינו מוכר היטב לציבור, עוצב על מנת להיות משוחזר, וסמל של פריט יומיומי לצריכה המונית – הוא שמאפשר פרשנות זו. לפיכך, השימוש ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים לא רק שמשרת מטרה שונה לחלוטין – הערה לגבי צרכנות לעומת פרסום מרק – הוא גם "מעלה באוב" את היצירה המקורית על מנת לשפוך אור על היצירה עצמה, ולא רק על נושא היצירה. בעניין הנדון, לעומת זאת, השימוש של AWF בתצלום של גולדסמית' אינו מכוון לתצלום, ו-AWF גם לא הציעה הצדקה משכנעת נוספת לשימוש.
AWF טענה שהמטרה והאופי של השימוש שעשתה בתצלום של גולדסמית' שוקלים לטובת שימוש הוגן משום שלתמונת המשי שיצר וורהול מהתצלום, בדיוק כמו סדרת פחיות המרק של Campbell, יש משמעות או מסר חדשים. בית המשפט המחוזי, למשל, הבין את יצירות סדרת פרינס ככאלה שנועדו להציג את פרינס כדמות אייקונית וגדולה מהחיים. AWF טענה גם שהיצירות הינן הערה על מפורסם וכי סדרת הפרינס של וורהול מעבירה את האופי הלא-אנושי של מפרסמים. AWF טענה שהמשמעות או המסר החדשים, שמהם התעלם בית המשפט לערעורים, הופכים את השימוש ל"טרנספורמטיבי" במשמעות של השימוש ההוגן. בית המשפט העליון לא קיבל את טענותיה של AWF.
בית המשפט העליון הסביר כי עניין Campbell אינו מתאר את השימוש הטרנספורמטיבי ככזה שמשנה את היצירה המקורית עם ביטוי, משמעות או מסר חדשים. לא ניתן לפרש את עניין Campbell כמתכוון לכך שסעיף (1)107 שוקל לטובת כל שימש שמוסיף איזשהו ביטוי, משמעות או מסר חדשים.
אחרת, "שימוש טרנספורמטיבי" יבלע את הזכות הבלעדית של בעל זכות היוצרים ליצור יצירות נגזרות. יצירות נגזרות רבות, כולל עיבודים מוזיקליים, עיבודים לסרטי קולנוע ולבמה, סרטי המשך, ספין-אופים ועוד, מעצבות מחדש, משנות או מתאימות את היצירה המקורית, מוסיפות ביטוי, משמעות או מסר חדשים, או מספקות מידע חדש, אסתטיקה חדשה, או תובנות והבנות חדשות. זו בעיה בלתי פתירה עבור הפרשנות של AWF. כך למשל, היסוד הראשון של השימוש ההוגן לא ישקול לטובת רמיקס מסחרי לשיר " Purple Rai" של פרינס רק בגלל שהרמיקס הוסיף ביטוי חדש או בעל אסתטיקה שונה.
בעניין Campbell, הגרסה של להקת 2 Live Crew לשיר של אורביסון העבירה בקלות משמעות או מסר חדשים. גם היתה לה אסתטיקה שונה. ועדיין, בית המשפט הלך רחוק יותר ובחן האם ובאיזה היקף לשיר של להקת 2 Live Crew היתה מטרה פרודית של להגיב על היצירה המקורית או לבקר אותה. פרודיה הינה סוג של מסר. בית המשפט בחן גם את משמעות המילים של השירים על מנת לקבוע האם ניתן לתפוס אותן באופן סביר כפרודיה. אבל משמעות או מסר חדשים לא הספיקו. משמעות או מסר חדשים היו בסך הכל רלוונטיים לשאלה האם השימוש החדש משמש למטרה שונה מזו של היצירה המקורית, או מחליף את האובייקטים שלה. זוהי השאלה המרכזית תחת היסוד הראשון.
בית המשפט המחוזי קבע שניתן לתפוס באופן סביר את היצירות של סדרת פרינס ככאלה שהפכו את פרינס מאדם פגיע ולא נוח לדמות אייקונית גדולה מהחיים. על מנת לקבוע קביעה זו, בית המשפט המחוזי נשען, באופן חלקי, על תצהירה של גולדסמית' לפיו התצלום שלה של פרינס מראה שהוא לא בן אדם נוח ושהוא בן אדם פגיע. לעומת זאת, מומחה בעניין וורהול, הצהיר כי סדרת פרינס מתארת את פרינס כסוג של אייקון או טוטם של משהו, מעין מסכה של קיומו בפועל. בית המשפט העליון הסביר כי בית המשפט לערעורים ציין, ובצדק, כי השאלה האם יצירה היא טרנספורמטיבית אינה יכולה להסתמך רק על הכוונה המוצהרת או הנתפסת של האמן או על המשמעות או הרושם שמבקר, או לצורך העניין, שופט, שואב מהיצירה. אחרת, הדין יזהה כל שינוי כטרנספורמטיבי. במקום זאת, על מנת לבחון האם המטרה והאופי של השימוש שוקלים לטובת שימוש הוגן, יש לבצע חקירה אובייקטיבית לגבי השימוש שנעשה, כלומר, מה עשה המשתמש ביצירה המקורית. בית המשפט העליון הסביר כי בהינתן קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן לתפוס באופן סביר את תמונת ה-Orange Prince ככזאת שנועדה להציג את פרינס כאייקוני, בעוד שגולדסמית' תיארה אותה כפוטוריאליסטית, יש לבחון את ההבדל הזה בהקשר של השימוש הספציפי הנדון. השימוש הינו הענקת רישיון מסחרי שהעניקה AWF ל- Condé Nastלשימוש בתמונת ה- Orange Princeעל השער של מהדורת ההנצחה המיוחדת של Condé Nast. המטרה של השימוש הינה עדיין לעטר מגזין על פרינס עם דיוקן של פרינס. על אף שניתן לתאר את המטרה של השימוש בתמונה באופן ספציפי יותר כעיטור מגזין על פרינס עם דיוקן של פרינס, כזו שמתארת את פרינס בצורה שונה במקצת מהתצלום של גולדסמית' (אם כי אין לה השפעה קריטית על התצלום שלה), מידת ההבדל הזו לא מספיקה לכך שהיסוד הראשון יישקל לטובת AWF, בהקשר הספציפי של השימוש.
קביעה אחרת עשויה לאשר מגוון העתקות מסחריות של תצלומים, שישמשו למטרות שהן זהות באופן מהותי לאלו של היצירה המקורית. כל עוד המשתמש יצייר את נושא התצלום בצורה שונה, הוא יוכל לבצע שינויים צנועים ביצירה המקורית, למכור את יצירתו כך שתתלווה לכתבה על נושא התצלום, ולטעון לשימוש טרנספורמטיבי. תצלומים רבים יהיו פתוחים לפרשנויות רבות. נושא שהינו פתוח לפרשנויות כמו הפנים האנושיות, למשל, עשוי באופן סביר להיתפס כמעביר כמה משמעויות אפשריות. יישום של סגנונו האופייני של אמן על מנת להביא משמעות מסוימת שהיתה זמינה בתצלום, פחות סביר שיהווה "מטרה נוספת".
AWF טענה למטרה נוספת – תגובה על ה"האופי הדה-הומניזלי" וה"השפעות" של מפורסמים. בית המשפט העליון הסביר כי ללא ספק, הרבה מהיצירות של וורהול, ובעיקר השימוש שלו בתמונות חוזרות, עשוי להיתפס כמתאר מפורסמים כסחורות. עם זאת, אפילו אם תגובה כזאת מורגשת על שער מהדורת ההנצחה המיוחדת של Condé Nast לזכרו של פרינס, ישנה בעיה: מאחר שאין לתגובה השפעה קריטית על התצלום של גולדסמית', פוחתת עוצמתה של טענת התגובה להוגנות כהשאלה מיצירתה המקורית של גולדסמית' (אם לא נעלמת לחלוטין). עוצמתו של האופי המסחרי של השימוש לעומת זאת, גדל.
במקרה זה, נסיבות הענקת הרישיון על ידי AWF בשנת 2106, גוברים על טענתה החלשה להוגנות ההעתקה לפי היסוד הראשון. כפי שסאטירה אינה מכוונת ליצירה המקורית, התגובה הנטענת של AWF יכולה לעמוד על רגליה ולכן דורשת הצדקה לעצם ההשאלה. כמו כן, מאחר שהשימוש המסחרי של AWF בתצלומה של גולדסמית' על מנת לעטר מגזין על פרינס הינו כה דומה לשימוש הטיפוסי בתצלום, נדרשת הצדקה משכנעת לשימוש זה. עם זאת, AWF לא סיפקה כל הצדקה עצמאית להעתקת התצלום, בטח שלא הצדקה משכנעת, מלבד העברת משמעות או מסר חדשים. הצדקה זו בלבד אינה מספיקה כדי שהיסוד הראשון ישקול לטובת השימוש ההוגן.
העתקה עשויה להיות מועילה כדי להעביר משמעות או מסר חדשים. בדרך כלל היא מועילה לשם כך. אבל זה לא מספיק עבור היסוד הראשון. זה לא מבחין את AWF מרשימה ארוכה של משתמשים שעשויים להיות הוגנים. AWF לא התייחסה לקביעות אלה. במקום זאת, היא ציינה את הנקודה הפשוטה (והברורה) שהגבלות על העתקה יכולות לעכב יצירות המשך. AWF טענה שאם היא תידרש לשלם לגולדסמית' כדי להשתמש ביצירה שלה, זה עשוי לחנוק יצירתיות מכל סוג, לסכל ביטוי של רעיונות חדשים והשגת ידע חדש, ולהפוך את העולם לעני יותר. בית המשפט העליון לא קיבל טענות אלה. אם AWF תידרש לשלם לגולדסמית' חלק מההכנסות מהשימוש החוזר שלה ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים של גולדסמית', העולם לא יהפוך לעני יותר. תשלומים כאלה הינם תמריצים עבור אמנים ליצור יצירות מקוריות מלכתחילה. החלטת בית המשפט, אשר עולה בקנה אחד עם העקרונות הוותיקים של שימוש הוגן, לא תכבה את האור על הציוויליזציה המערבית ולא תחזיר אותנו לימי הביניים. AWF חזרה בהרחבה על הנחת היסוד לפיה זכויות יוצרים כרוכים בפשרה בין עידוד פעילות חדשנית, מחד גיסא, לבין מתן אפשרות לחדשנות המשך, מאידך גיסא. בית המשפט העליון הסביר ש-AWF מתמקדת בערך של העתקה אך מתעלמת מהערך של יצירות מקוריות. היא מתעלמת מהתמקדותו של החוק בשימוש הספציפי שנטען כמפר. היא מתעלמת מהתעסקותו של החוק ביצירות נגזרות. התוצאה של התעלמות זו היא תיאור של שימוש הוגן שאינו מאוזן. מסקנתה של AWF לפיה בכל מקרה שבו שימוש מוסיף משמעות או מסר חדשים, או מהווה התקדמות יצירתית לדעת מבקר או שופט, היסוד הראשון של השימוש ההוגן שוקל לטובת השימוש ההוגן, אינה נובעת מהנחת היסוד של השימוש ההוגן. במקום זאת, השימוש ההוגן יוצר איזון בין יצירה מקורית לבין שימושים משניים בה, המבוסס בחלקו על אינדיקציות אובייקטיביות למטרת השימוש ואופיו, לרבות האם השימוש הוא מסחרי, ובעיקר מהן הסיבות להעתקה.
דיני זכויות היוצרים הינם גדושים בשסתומי מילוט: ההבחנה בין רעיון לביטוי; הכלל לפי עובדות לא יקבלו הגנה; הדרישה למקוריות; הסטנדרט המשפטי של העתקה ברת-תביעה; התוקף המוגבל של זכות יוצרים; והגנת השימוש ההוגן, כולל כל יסודותיה, כגון האם הסכום שנגבה הינו סביר למטרת השימוש. דוקטרינות אלה, מספקות מרחב גדול עבור אמנים ויוצרים אחרים להשתמש בכלים קיימים על מנת ליצור יצירות חדשות בעלות ערך. הן מסבירות את רוב, אם לא כל, הדוגמאות שניתנו על ידי AWF, כמו גם ההעתקה שלה.
היצירות המקוריות של גולדסמית', כמו אלה של צלמים אחרים, זכאיות להגנת זכות יוצרים, אפילו כנגד אמנים מפורסמים. הגנה כזו כוללת את הזכות ליצור יצירות נגזרות אשר משנות את היצירה המקורית. שימוש ביצירה המוגנת בזכות יוצרים עשוי להיות הוגן, בין היתר, אם יש לו מטרה או אופי שהינם מספיק שונים מאלה של היצירה המקורית. במקרה כזה, התצלום המקורי של פרינס שצילמה גולדסמית', והשימוש בהעתקה שעשתה AWF בתצלום זה, בהענקת רישיון לשימוש בתמונה למגזין במהדורה מיוחדת המוקדשת לפרינס, חולקים את אותה מטרה באופן מהותי, ולשימוש של AWF יש מטרה מסחרית. AWF לא סיפקה הצדקה משכנעת נוספת לשימוש הבלתי מורשה שעשתה בתצלום. לפיכך, המטרה והאופי של השימוש, שוקלים לטובת גולדסמית'.
בעניין Campbell בית המשפט הסביר שארבעת הקריטריונים הסטטוטוריים של השימוש ההוגן, צריכים להיבחן כל אחד בנפרד. יש לבחון כל אחד מהם ואז לשקול את כל התוצאות יחד, לאור מטרות דיני זכויות היוצרים. AWF לא ערערה על קביעתו של בית המשפט לערעורים לפיה היסוד השני – האופי של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים, היסוד השלישי- הכמות והמהותיות של החלק שבו נעשה שימוש ביחס ליצירה המוגנת בזכויות יוצרים כולה, והיסוד הרביעי – ההשפעה של השימוש על השוק הפוטנציאלי או על הערך של היצירה המוגנת בזכויות יוצרים, כולם שוקלים לטובת גולדסמית'. מאחר שבית המשפט העליון הסכים עם בית המשפט לערעורים שגם היסוד הראשון שוקל לטובת גולדסמית', בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט לערעורים.
[1] Campbell v. Acuff-Rose Music, Inc., 510 U. S. 569 (1994)
[2] Google LLC v. Oracle America, Inc., 593 U. S
