אנשים השתמשו בחפצים כמו גדמי עצים וסלעים כרהיט מאז תחילת הציוויליזציה האנושית. מחקרים ארכיאולוגים מלמדים כי עוד לפני כ-30,000 שנה, אנשים החלו לבנות רהיטים משלהם, תוך שימוש בעץ, אבן ועצמות בעלי חיים. כמות עיצובי הרהיטים היא כמעט אין סופית. בחירת העיצוב לרהיט נובעת בדרך כלל מדרישות פונקציונאליות, דרישות תרבותיות ודרישות אומנותיות. ממאפיינים אלו גם נובעת ההגנה המשפטית הניתנת לרהיט.
כיצד תחום הקניין הרוחני יכול להגן על רהיטים? מהם ענפי המשפט השונים המגדירים את הזכויות ביחס לרהיטים? מהם המאפיינים המשפיעים על סוג ההגנה לרהיט? האם כדי לקבל הגנה על רהיט צריך לרשום אותו? היכן צריך לבצע את הרישום? מתי מותר או אסור להעתיק רהיט? על כל אלה אנו נשיב במאמר שלהלן.
דרך המלך להגנה על רהיט היא באמצעות רישומו כעיצוב
הכלי המשפטי המרכזי על מנת למנוע העתקה של עיצובם של רהיטים הינו רישום עיצוב (בעבר כונה מדגם) על עיצובו של הרהיט בהתאם לחוק העיצובים.
בעל העיצוב רשאי להגיש לרשות הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר בקשה לרישום העיצוב. הרישום הוא טריטוריאלי ומעניק הגנה במדינה בה העיצוב נרשם. תקופת ההגנה על עיצוב רשום הינה 25 שנה.
עיצוב מוגדר בחוק העיצובים כ"מראהו של מוצר או של חלק ממוצר, המורכב ממאפיין חזותי אחד או יותר של המוצר או של חלק מהמוצר, לפי העניין, ובכלל זה מיתאר, צבע, צורה, עיטור, מרקם או החומר שממנו הם עשויים".
עיצוב מטרתו להגן על היצירה של המעצב, שיצר עיצוב "חדש ובעל אופי ייחודי". עיצוב ייחשב לחדש אם לא פורסם בציבור, בישראל או מחוץ לה, עיצוב זהה לו או עיצוב השונה ממנו רק בפרטים שאינם מהותיים (סעיף 6 לחוק העיצובים). עיצוב ייחשב לבעל אופי ייחודי אם הרושם הכללי שהוא יוצר אצל משתמש מיודע שונה מהרושם הכללי שיוצר עיצוב אחר אצל משתמש מיודע (סעיף 7(א) לחוק העיצובים). הגנת העיצוב/המדגם ניתנת לצורה האסתטית של המוצר, אך אינה ניתנת לצורת המוצר הנובעת מהפונקציונליות שלו.
עיצוב יהיה כשיר להגנה כעיצוב לא רשום אם הוא הוא חדש ובעל אופי ייחודי וכן אם "המוצר נושא העיצוב הוצע למכירה או הופץ בציבור בישראל באופן מסחרי, בידי בעל העיצוב או מי מטעמו, לרבות באמצעות האינטרנט, בתוך שישה חודשים מהמועד הקובע" (סעיף 4 לחוק העיצובים). תוקפו של עיצוב לא רשום הינו 3 שנים מהמועד הקובע (סעיף 65 לחוק העיצובים). בעל עיצוב לא רשום רשאי להגיש לרשות הפטנטים בקשה לרישומו של העיצוב בתוך 12 חודשים מהמועד הקובע (סעיף 64 לחוק העיצובים).
דוגמה לאופן בו רושמים עיצוב על רהיט:
הפרת מדגם/ עיצוב
ההכרעה בעניין הפרת מדגם/עיצוב נעשית באמצעות "מבחן העין". בהתאם למבחן זה, יש לבחון את המוצר בעיניו של הצרכן הרלבנטי שאליו מכוון המוצר, תוך בחינת התנאים הרגילים בהם המוצר מוצע למכירה או לשימוש. לאחר מכן, יש להשוות בין המוצרים ולקבוע אם המוצר האחר הוא "חיקוי בולט" של המוצר המוגן במדגם/עיצוב.
גם מוצר שאינו זהה לחלוטין למוצר המוגן באמצעות מדגם/עיצוב עשוי להימצא כמפר.
יש לבחון את תדמיתם הכוללת של המוצרים, באופן שאינו דקדקני כשל מומחה אך גם אינו שטחי כשל עובר אורח. בנוסף למבחן העין, יש לבחון גם את מידת החידוש או המקוריות שבמוצר המוגן במדגם/עיצוב. מידת החידוש או המקוריות במדגם/עיצוב משפיעה על היקף ההגנה שתינתן לו (ת"א (מרכז) 44870-09-13 קיסריה עיצוב בנוף בע"מ נ' אופק לייצור ריהוט גן ורחוב בע"מ, בעמ' 8 (נבו, 2016) ("עניין "קיסריה"")).
האם מוצר מפר מדגם או עיצוב?
בעניין "קיסריה", נבחנה הפרה של מדגמים רשומים ביחס לספסלי רחוב. בית המשפט הסביר כי ראשית כל צריך לבחון מיהו הצרכן הרלוונטי, בעיניו יש לבחון את ההפרה. בית המשפט מצא כי צרכני הספסלים הם בעיקר רשויות מקומיות וחברות תשתית. כמו כן, הספסלים מאושרים לשימוש על ידי אדריכלי נוף או בעלי מקצוע אחרים בתחום העיצוב. לפיכך, הצרכנים הרלוונטיים הם תאגידים, רשויות ומוסדות, הנעזרים בבעלי מקצוע בתחום העיצוב או האדריכלות (עניין "קיסריה", בעמ' 8-9).
שנית, יש לבחון מהם התנאים הרגילים בהם עומדים הספסלים למכירה. בית המשפט מצא כי רשויות מתקשרות לרכישת הספסלים בהליך מכרז. במסמכי המכרז מופיעה כמות הספסלים נשוא המכרז, וכן דגם הספסל או שווה ערך שלו (עניין "קיסריה", בעמ' 9).
שלישית, יש להשוות בין המוצרים. בעניין זה התובעת הציגה התמונות באיכות שאינה גבוהה והן מציגות את הספסל כולו ממרחק ולא תקריב של חלקים ממנו. התובעת לא הציגה נתונים אודות הספסלים. לפיכך בית המשפט קבע כי ההשוואה שניתן לערוך היא מוגבלת. לעניין זה יש חשיבות רבה, משום שנקבע שהצרכן הרלוונטי אינו הדיוטה, אלא מסתייע באנשי מקצוע בתחום העיצוב או האדריכלות, שמבטם בעניינים אלה הינו חד יותר מעינו של מי שאינו עוסק בתחום.
ככלל יש להשוות את התדמית הכוללת של המוצרים, באופן שאינו דקדקני מדי אך גם אינו שטחי מדי. אך בעניין זה, העין המשווה בין המוצרים היא עינו של בעל מקצוע בתחום העיצוב או האדריכלות. בעל מקצוע יכול להבחין בפרטים קטנים יחסית גם בהתבוננות שאינה מעמיקה מאד. לכן, על אף שככלל אין לערוך את ההשוואה בין המוצרים כשהם מונחים זה לצד זה, בעניין זה יש להשוות גם בין הפרטים הקטנים (עניין "קיסריה", בעמ' 9-10).
בית המשפט הגיע למסקנה כי ההבדלים בין הספסלים, גם אם אינם גדולים, מהווים שוני מספיק משמעותי בין הספסלים בעינו של הצרכן הרלוונטי הרוכש את המוצרים בתנאים הרגילים, ולכן מדגמי התובעת לא הופרו (עניין "קיסריה", בעמ' 12):
הגנת זכויות יוצרים על רהיט שלא מיוצר ביצור המוני
הגנת זכות יוצרים על רהיט מתאימה לרהיטים שאינם מיוצרים ביצור המוני אלא כפרטים בודדים שהם בגדר יצירת אומנות.
עיצובם של רהיטים כרוך בשיקולים אומנותיים. עם זאת, מעצב הרהיט שוקל גם שיקולים פונקציונליים. בהתאם לע"א 513/89 Exih lines Bros v. Interlego פד"י מ"ח(4) 143, אין מניעה א-פריורית לשלול ממעצב את היכולת ליהנות מזכות יוצרים על הצורה של המוצר רק משום שיש למוצר תפקיד פונקציונלי, אך לגבי המוצרים הפונקציונליים, קיימים שיקולים ייחודיים המצדיקים זהירות יתר כאשר מעניקים הגנת זכות יוצרים, מעבר לזו הנדרשת כלפי מוצרים שאינם פונקציונליים.
על מנת שיצירה פונקציונאלית תזכה להגנת חוק זכויות יוצרים, עליה לעמוד בשתי דרישות- דרישת המקוריות ודרישת האומנותיות (ת"א (חיפה) 10466-97 רהיטי קיבוץ שמרת, שותפות מוגבלת נ' א.ב. מילנו תעשיות בע"מ, בעמ' 5-6 (נבו, 1997) (עניין "רהיטי קיבוץ שמרת")).
בבואו לבחון האם יצירה היא יצירה מקורית, בית המשפט נדרש לבדוק האם המקור שלה הוא היוצר, או לחלופין מישהו קיים וידוע. היצירה צריכה להיות להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה של היוצר, שיקנו לה אופי שונה מהחומרים שמהם עוצבה. נדרש שהיצירה לא תהיה מועתקת מיצירה אחרת, אך היא יכולה להיות מקורית, גם אם היוצר שאב חלקיה מחומר קיים. אך עם זאת, ככל שהיוצר השתמש ביותר יצירות קיימות, כך יהיה לו קשה יותר להוכיח כי יצירתו מקורית (עניין "רהיטי קיבוץ שמרת", בעמ' 6).
אולם, גם אם הרהיט עובר את מבחן המקוריות ואת מבחן האמנותיות והינו ראוי לזכות יוצרים, סעיף 7 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח- 2007 ("חוק זכות יוצרים") קובע כי לא תינתן הגנה של זכות יוצרים על מוצר אשר ראוי להירשם כמדגם כהגדרתו בפקודת הפטנטים והמדגמים או על מוצר אשר ראוי להירשם כעיצוב כהגדרתו בחוק העיצובים, אלא אם כן המדגם או העיצוב אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה, 2008), בעמ' 159; תא 1948/04 אלה גונן נ' פשוט יבוא ושיווק בע"מ, בעמ' 14 (נבו, 2009)). מאחר שרהיטים רבים ראויים להירשם כעיצובים, לא תהא בהם זכות יוצרים.
כך למשל, בעניין "רהיטי קיבוץ שמרת", נבחנה הפרת זכות יוצרים במיטה וריהוט נלווה, אשר לטענת התובעת היא עיצבה, פיתחה, ייצרה ושיווקה. בעניין זה, בית המשפט קבע כי המאפיינים של המיטה אינם מקוריים. לאחר מכן, בית המשפט עבר לשאלה האם השילוב בין כל המאפיינים הללו, אשר אינם מקוריים כשלעצמם הינו מקורי. בית המשפט ענה על כך בשלילה וקבע כי השילוב שעשתה התובעת בין מאפייני המיטה הוא פשוט וטריוויאלי, ואף מובן מאליו.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי גם אם היה מגיע למסקנה כי המיטה כשירה עקרונית להגנת זכות יוצרים, הגנה זו היתה נשללת נוכח האמור בסעיף 22(1) לחוק זכות יוצרים (היום סעיף 7 לחוק זכות יוצרים), לפיו חוק זה לא יחול על מדגם/ עיצוב. בית המשפט קבע כי אם המיטה כשירה להגנה כלשהי, ההגנה המתאימה היא על ידי רישום מדגם, משום שמדובר במוצר, אשר יועד על ידי התובעת להיות מוצר תעשייתי מוכפל (עניין "רהיטי קיבוץ שמרת", בעמ' 6-7).
הגנת סימני מסחר בתחום הרהיטים
דיני סימני המסחר מעניקים לבעל סימן המסחר הגנה מפני שימוש בסימן המסחר שלו באופן מטעה.
סימן מסחר תפקידו לשמש כאמצעי לקישור בין המוצר או השירות לבין מקורו על מנת למנוע הטעיה. סימן המסחר מאפשר לצרכן לדעת שמוצר מסוים מיוצר על ידי יצרן ספציפי. לדוגמא, סימן המסחר של חברת רהיטים מסוימת, מזהה את המוצר (רהיט) עם יצרן ספציפי (חברת הרהיטים) ומבדיל אותו משאר היצרנים (חברות הרהיטים) המייצרים מוצרים מאותו הסוג (רהיטים). לאחר שסימן מסחר נרשם, רק לבעל הסימן הרשום מותר לסמן את מוצריו או שירותיו בסימן.
ישנם שני קריטריונים עיקריים שיש לקחת בחשבון כאשר בוחרים סימן מסחר:
1. סימן המסחר צריך להיות ייחודי ואינו יכול לתאר את הסחורה או השירות.
2. לא יירשם סימן מסחר אשר דומה לסימן מסחר אחר באופן שיכול לגרום לבלבול בינו לבין הסימן האחר.
עילות תביעה נוספות להגנה על רהיטים
גניבת עין ביחס לרהיט
סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999, קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
על מנת להוכיח את עוולת גניבת העין ביחס לרהיט התובע נדרש להוכיח שני יסודות- יסוד המוניטין ויסוד ההטעיה.
כלומר, התובע נדרש להוכיח כי הרהיט רכשו מוניטין עד שהציבור מזהה את הרהיט עם יצרן ספציפי, וכי הנתבע עושה שימוש מטעה במוניטין זה בכך שהוא מטעה את הציבור לחשוב כי הרהיט שהנתבע מוכר הוא רהיט של של התובע.
כך למשל, בעניין "רהיטי קיבוץ שמרת", בית המשפט בחן האם התקיימו יסוד המוניטין ויסוד ההטעיה. באשר ליסוד המוניטין, בית המשפט הסביר כי הוכחת קיומו של מוניטין היא תנאי מקדמי לשם הוכחת גניבת עין, ואם לא הוכח קיומו של מוניטין, אין צורך לבדוק האם קיימת הטעיה או סכנה להטעיה.
על מנת להוכיח קיומו של מוניטין, התובע נדרש להוכיח כי המוצר שהוא מייצר מזוהה איתו, או לפחות עם מקור מסוים.
במקרה זה, חוץ מטענה סתמית בדבר השקעה בפרסום רחב של מוצריה, התובעת לא הביאה ולו שמץ של ראיה, על מנת להוכיח כי רכשה לעצמה מוניטין בקשר למיטה, כגון שהמוצר שלה קיים בשוק תקופה ממושכת והיקף מכירותיה היה גדול.
מכיוון שלא הוכח קיומו של מוניטין, לא מתקיים התנאי המקדמי להוכחת עוולת גניבת עין. אך למעלה מן הצורך בית המשפט הוסיף כי לא מתקיימת גם הטעיה או סכנת הטעיה. על מנת שתתקיים סכנת הטעיה, יש צורך שהצרכן יחשוב בטעות שהטובין של הנתבע מקורם בתובע.
במקרה זה, בית המשפט קבע כי אמנם קיים דמיון בין המיטות עצמן, אך אין כל סכנה שאדם הרוכש את המיטה של הנתבעת יחשוב בטעות שהוא רוכש את המיטה של התובעת. ראשית, לשני הדגמים ישנם שמות שונים. שנית, כפי שעולה מהקטלוג של הנתבעת, היא לא מנסה להציג לקהל את מוצריה באותו אופן בו מוצגים המוצרים של התובעת. השוני בהצגה מתבטא בכך שהרהיטים, אשר שולבו בחדר השינה של הנתבעת שונים מאלה ששולבו בחדר השינה של התובעת. כמו כן, הצבע שבחרה הנתבעת למיטה, כשהוא מתלווה למאפיינים עיצוביים אחרים, כגון סוג וצבע השטיח שהיא בחרה לדגם המופיע בקטלוג, יוצרים אווירה ותחושה שונות לחלוטין כאשר מתבוננים בחדר השינה של הנתבעת, לעומת התחושה כאשר מתבוננים בחדר שינה של התובעת. בית המשפט קבע כי החזי הכללי בחדר השינה של הנתבעת שונה מהחוזי בחדר השינה של התובעת ולכן איש לא יטעה לחשוב כי חדר השינה של הנתבעת הוא חדר השינה של התובעת עניין "רהיטי קיבוץ שמרת", בעמ' 8-9).
עשיית עושר ולא במשפט ביחס להעתקת רהיטים
על מנת שתקום לתובע עילה בעשיית עושר ולא במשפט, הוא נדרש להוכיח כי הנתבע התעשר, כי התעשרותו באה מן התובע, וכי ההתעשרות היתה שלא כדין.
בעניין "רהיטי קיבוץ שמרת", בית המשפט קבע כי אפילו אם הוא יניח לטובת התובעת כי הנתבעת העתיקה את המיטה של התובעת ולא מיטות דומות המיוצרות על ידי יצרנים אחרים, כך שלמעשה היא התעשרה על חשבון התובעת, לא ניתן לומר כי התעשרות זו היתה שלא כדין.
קביעה לפיה התעשרותה של הנתבעת, כתוצאה מהעתקת המיטה היא התעשרות שלא כדין, משמעותה המעשית היא מתן מונופול לתובעת על עיצוב הדגם, כך שכל מי שישתמש בדגם זה יאלץ לשלם לה את הרווחים שהוא יפיק ממנו. אולם, מאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי העיצוב של המיטה אינו מקורי מספיק על מנת להיות כשיר להגנה לפי חוק זכות יוצרים, בית המשפט לא שוכנע כי קיימים טעמים בעלי משקל להפר את האיזונים שנקבעו בחוק זכות יוצרים על ידי הענקת מונופול כזה, כאשר החוק האמור אינו רואה לנכון להעניקו.
