ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת תמר אברהמי) מיום 19.09.2019 בת"א 028676-05-13.
הליך שנדון בבית המשפט העליון, בפני השופטים ניל הנדל, ענת ברון וג'ורג' קרא. ביום 15.3.22 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– המערערות והמשיבות שכנגד: (1) PFIZER INC; (2) PFIZER IRELAND PHARMACEUTICALS; (3) פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ.
– המשיבות והמערערות שכנגד: (1) אוניפארם בע"מ (2) תרימה מוצרי רפואה ישראליים בע"מ.
העובדות: לפייזר ("המערערות") ניתנו שני פטנטים ביחס לתרופת הוויאגרה (מכוח הפטנט הראשון (98482) ניתנה הגנה לשימוש בסילדנאפיל, ומכוח הפטנט השני (109873) ניתנה להגנה לשימוש בסילדנאפיל לשם טיפול ב-ED). בשנת 2012 פקע תוקפו של הפטנט הראשון.
בשנת 2013, לאחר פקיעת הפטנט הראשון ולפני פקיעת הפטנט השני (שהיה אמור לפקוע בשנת 2014), אוניפארם השיקה תכשיר בשם "תרים". החומר הפעיל בתכשיר זה הוא סילדנאפיל, והתכשיר נועד לטפל ב-ED.
פייזר הגישה נגד אוניפארם תובענה בגין הפרת פטנט השני וביקשה סעדים שונים, ובין היתר פיצויים וצו למתן חשבונות. במסגרת כתב הגנתה אוניפארם טענה, בין היתר, כי יש לקבוע שהפטנט השני חסר תוקף, ולחילופין כי לא הפרה אותו.
פסק הדין במחוזי: בית המשפט המחוזי דחה את התובענה וקבע כי יש לראות את הפטנט השני כאילו פקע בשנת 2012, במועד שבו פקע הפטנט הראשון. פירושה של קביעה זו הוא שגם בהנחה שלא נפל כל פגם בפטנט 2, יש לקצר את תקופתו, כך שתעמוד על תקופה של פחות מ-18 שנה.
ערעור זה עסק בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יקוצר אורך תקופת הפטנט, לא מכוח אחד מסעיפי חוק הפטנטים אלא מטעמים של תום לב, מניעות והשתק.
תוצאות ההליך: נקבע כי יבוטל החלק מפסק הדין שעניינו השתק ומניעות נגד פייזר מלטעון כי אוניפארם הפרה את הפטנט השני. אשר ליתר חלקי פסק הדין, ביחס לטענות הצדדים לגוף תביעת ההפרה, נפסק כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. בנוסף, נקבע כי אוניפארם תישא בשכר טרחת עורכי דינה של פייזר בסך של 35,000 ש"ח, וכן בהוצאותיה בהליך זה.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הארכת תקופת פטנט בתחום התרופות
אורך התקופה שבה ניתנת לבעל הפטנט הגנה על אמצאתו הוא עשרים שנה. אורך התקופה מאזן בעיקר בין האינטרס של הממציא והתמריץ שניתן לשוק האמצאות לבין האינטרס הציבורי הרצון להפקיע את האמצאה מנחלת הכלל יתר על המידה. עם זאת, בשוק התכשירים הרפואיים והציוד הרפואי נוצר קושי: נדרש אישור ממשרד הבריאות לשיווק התכשיר או הציוד, ותהליך האישור עשוי לקחת זמן רב. תקופת הפטנט מתחילה מיום הגשת בקשת הפטנט- מועד שבו בעל הפטנט עדיין לא רשאי לשווק את התרופה מוגנת, משום שטרם ניתן אישור מטעם משרד הבריאות. לכן, למעשה זוכה בעל הפטנט בתחום זה להגנה קצרה מ-20 שנה, וזאת תוך פגיעה בנוסחת האיזון הרגילה שקבע המחוקק. כדי למנוע פגיעה בתכליות הדין הנוגעות לתחום הרפואי, ניתן להאריך את תקופת הפטנט כאשר מדובר בתכשיר או בציוד רפואיים. אורך תקופת ההארכה נקבע, המידה רבה, בהתאם לפרק הזמן שלקח הליך הרישוי של התרופה או הציוד בישראל או במדינה אחרת בעולם.
לפטנט השני, שבטענה להפרתו הוגשה התביעה, לא ניתן צו הארכה. בית המשפט המחוזי אף הורה לקיצור תקופתו לפחות מ-18 שנה. תרופת הוויאגרה היתה מוגנת הן באמצעות פטנט 1 והן באמצעות פטנט 2. מכוח הפטנט הראשון ניתנה הגנה לשימוש בסילדנאפיל, ומכוח הפטנט השני ניתנה להגנה לשימוש בסילדנאפיל לשם טיפול ב-ED. בנוסף, תקנות הפטנטים (הארכת תקופת הגנה – סדרי דין בבקשה לצו, בהתנגדות לצו ובבקשה לביטול) נקבע הצורך בצירוף פרטים ותצהיר בדבר התכשיר הרפואי שמוגן בפטנט שאותו מבוקש להאריך, לרבות המועד שהו הוגשה הבקשה לרישום בפנקס התכשירים והמועד שהו נעשה הרישום- נתונים שעל בסיסם, בין היתר, עשויה להיקבע תקופת ההארכה. מכיוון שהוויאגרה היתה מוגנת גם באמצעות פטנט 1, פייזר התייחסה במסגרת הבקשה להארכת תוקף פטנט 1 לתרופה זו. לאחר מכן ניתן צו הארכה לפטנט 1.
ההסתמכות על ויאגרה לשם הארכת תוקף פטנט 1 היא שהובילה את בית המשפט המחוזי לקצר את תקופת פטנט 2. בית המשפט המחוזי קבע כי החוק אינו מאפשר לאריך תקופת פטנט, בהתבסס על תכשיר שפותח ונרשם תקופה ארוכה לאחר הגשת בקשת הפטנט שמוגן בפטנט אחר. כלומר, לא ניתן היה להאריך את תקופת פטנט 1 על יסוד תרופת הוויאגרה, שלטענת פייזר מוגנת עם בפטנט 2.
קיצור תקופת פטנט
לצורך הדיון, בית המשפט העליון היה מוכן להניח כי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן היה להאריך את תוקף פטנט 1 תוך התבססות על הוויאגרה, שפותחה ונרשמה תפורה ארוכה לאחר הגדת בקשת פטנט 1, ושמוגנת גם באמצעות פטנט 2. אך בית המשפט העליון הסביר, כי אפילו תחת הנחה כזו, הוא אינו סבור כי השימוש שעשתה פייזר בוויאגרה מוביל לקיצור תקופת פטנט 2. בית המשפט העליון סבר כי אין זה מצדיק למנוע מפייזר להגן על קניינה הרוחני, ככל שייקבע כי פטנט 2 עדיין בתוקף וכי הוא הופר בידי אוניפארם.
האם נטענו טענות סותרות?
בית המשפט המחוזי קבע כי על מקרה זה חלות דוקטרינות של השתקים, שיפוטיים ואחרים, אשר חלים גם כאשר צד מעלה בהליכים שונים טענות שונות שאין מתיישבות זו עם זו.
אולם, בית המשפט העליון הסביר כי למרות זאת, אין הסבר מדוע הטענה כי אוניפארם הפרה את פטנט 2 באמצעות התכשיר "תרים" סותרת את טענותיה של פייזר בהליך הארכת תקופת פטנט 1.
פייזר טענה כי הוויאגרה היתה מוגנת באמצעות פטנט 1 ופטנט 2. גם אם טענות אלה אינן נכונות הן סותרות זו את זו. במסגרת הארכת תקופת פטנט 1 הוצגה הוויאגרה כתכשיר רפואי שמשווק ומוגן באמצעות פטנט 1; ואילו בהליך בבית המשפט המחוזי נטען כי השימוש בתכשיר רפואי שבו החומר הפעיל הוא סילדנאפיל לשם טיפול ב-ED, מפר את פטנט 2.
בית המשפט העליון קבע כי אין סתירה בין הטענות וסיכם כי: "לא נטענו טענות סותרות במפורש, אלא במשתמע".
האם נעשה שימוש לרעה בפטנט 2?
בית המשפט המחוזי סבר כי: "התכשיר הרפואי אשר יכול לאפשר הארכת תקופת הגנה, הוא תכשיר אשר בגינו מלכתחילה נרשם הפטנט שמבוקש להאריכו, להבדיל מתכשיר שלא רק פותח חודשים ושנים מאוחר יותר אלא גם נרשם כפטנט חדש". כשהאריכה פייזר את פטנט 1 בהתבסס על הוויאגרה – שלא כדין – למעשה יצרה מצג לפיו תרופה שנועדה לטיפול ב-ED ושהחומר הפעיל בה הוא סילנדאפיל מוגנת רק באמצעות פטנט 1, ולא באמצעות פטנטים נוספים. בנסיבות אלה, מנועה פייזר מהעלאת טענה כי תרופה דוגמת הוויאגרה מפרה את פטנט 2.
בית המשפט העליון דחה את קו הנמקה זה ופסק:
ראשית, גם אם נניח, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי לפי החוק לא היה מקום להאריך את תקופת פטנט 1 בהתבסס על תרופת הוויאגרה – עדיין רב המרחק בין התנהלותה של פייזר לקביעה כי היא נהגה בחוסר תום לב או כי היא מושתקת מלעמוד על הזכויות הנגזרות מפטנט 2 שבבעלותה.
הגשת בקשה להארכת תקופת פטנט שיש לדחות, אינה, כשלעמה, שקולה לחוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך. לכאורה, התוצאה המתבקשת של הגשת בקשה פגומה למתן צו הארכה היא דחיית הבקשה בלבד. כלומר, דחיית בקשה אין פירושה בהכרח כי נפל אשם או פסול במעשיו של המבקש.
בית המשפט המחוזי לא קבע כי פייזר הסתירה מידע, הטעתה את הרשם או פעלה באופן פסול אחר. בית המשפט העליון קבע כי גם אם נוצר מצג של טענות סותרות בשני ההליכים, אין בסיס לקבוע כי מדובר במקרה של מצג שנוצר בחוסר תום לב.
שנית, בית המשפט העליון הסביר כי גם אם נניח שכאשר פייזר הגישה את הבקשה הפגומה להארכת פטנט 1, היא יצרה בחוסר תום לב מעין "מצג שווא" כי פטנט 2 אינו מתפרש על הוויאגרה ודומותיה, עדיין אין בכך כדי לשלול מפייזר את זכות הקניין הרוחני שיש לה בפטנט 2.
אין מחלוקת כי בקשת פייזר למתן פטנט 2 אושרה וכי הפטנט נרשם בפנקס. בית המשפט המחוזי גם היה נכון להניח כי לא נפל כל פגם בפטנט 2 כשלעצמו, מבחינת חידוש והתקדמות המצאתית וכי אוניפארם הפרה אותו. בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות אלה, אין הצדקה לקביעה החריגה כי פייזר מנועה מלממש את זכויותיה הרשומות. התוצאות של חוסר תום הלב, ככל שהיה, בעת הבקשה להאריך את פטנט 1, אינן במישור של מניעת פייזר מלטעון להפרת פטנט 2, שככל הנראה ניתן כדין, אלא במישור הנוגע לאי הארכתו של פטנט 1 תוך חיוב פייזר בהוצאות ההליך. בית המשפט העליון קבע כי ייתכן שאם היה מוכח חוסר תום לב או ניצול לראה של הליכי הארכת פטנט 1, ניתן היה להגיש נגד פייזר תובענה כספית מכוח דיני ההתעשרות הבלתי הוגנת או הפרת דיני התחרות. אך אם נפל פגם בהתנהלות פייזר, הוא מתייחס לפטנט 1 ולא לפטנט 2, ובכל מראה אין בסיס לשלול את זכויותיה של פייזר בפטנט 2.
בית המשפט העליון קבע כי מזווית אחרת ניתן לראות בהכרעת בית המשפט המחוזי משום יישום העיקרון של "שימוש לרעה בפטנט". לפי עיקרון זה, שפותח בפסיקה בארצות הברית, אם בעל הפטנט משתמש לרעה בזכותו כדי למנוע תחרות באופן בלתי הוגן, הוא מנוע מלתבוע את זוכיותיו מכוח הפטנט. בית המשפט העליון העיר כי ישנם דיונים בארצות הברית ביחס לשאלה האם הדוקטרינה ראויה, ככל שהיא חורגת מדיני ההגבלים העסקיים, וכיצד יש לשרטט את גבולותיה.
בישראל המחוקק לא אימץ את הדוקטרינה כפי שהיא, אלא נתן לה ביטוי בסעיפים 117 ו-119 לחוק הפטנטים, שעניינם "רישיון כפייה". לפי הסדר זה, רשם הפטנטים רשאי לכפות על בעל הפטנט להעניק רישיון להשתמש בו, אם שוכנע כי בעל הפטנט מנצל לרעה את המונופולין שיש לו. כמו כן, החוק מסביר מהו "ניצול מונופולין לרעה". בית המשפט העליון הסביר כי בדומה לדוקטרינת השימוש לרעה בפטנט בארצות הברית, מונח זה מכוון כלפי פרקטיקות מסחריות שמנצלות את הכוח המונופוליסטי של בעל הפטנט לשם העלאת מחיר המוצר המוגן. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא עסק ברישיון כפייה אלא במניעות וחוסר תום לב. בית המשפט העליון הסביר כי גם אם יניח כי מבחינה עקרונית ניתן להרחיב את ההסדר החקוק, ולקבוע כי עשויה להתפתח בשיטתנו המשפטית דוקטרינה פסיקתית של "שימוש לרעה בפטנט" מכוח עקרון תום הלב, מקרה זה אינו מתאים לפיתוח מעין זה.
בית המשפט העליון הסביר כי דוקטרינת השימוש לרעה, שעשויה למנוע מבעל פטנט לתבוע בגין הפרתו, נועדה למצבים שבהם בעל הפטנט ניסה להרחיב את היקף הגנת הפטנט באופן לא ראוי. לפי בית המשפט המחוזי, פייזר דווקא צמצמה את כוחו של פטנט 2. היא יצרה מצג כאילו הוויאגרה אינה מוגנת באמצעות פטנט 2. היא לא יצרה הרתעת יתר ביחס לתכשיר שמבוסס על סילדנאפיל לשם טיפול ב-ED, אלא יצרה מצג לפיו ניתן לייצר תרופות כאלה מבלי להפר פטנט כלשהו. בית המשפט המחוזי קבע כי פייזר פעלה כך שעש להרחיב שלא כדין את אורך תקופת פטנט 1. אך הניתוח של תוצאה כזו הינה שא כבר השימוש לרעה הוא בפטנט 1. זהו הפטנט שפייזר ניסתה להרחיב את היקף הגנתו שלא כדין, ולכן ה"סנקציה" של מניעות והשתק צריכה להיות ביחס למי שהפר, לכאורה, את פטנט 1. בית המשפט העליון קבע כי גם אם הטעם למניעות שקבע בית המשפט המחוזי היה כי פייזר הפרה את חובת תום הלב, אין בסיס בדין לקביעה זו ביחס לפטנט 2, אלא לכל היותר ביחס לפטנט 1.
שלישית, בית המשפט העליון קבע כי נסיבות עניין זה גם אינן תומכות בקיומו של "מצג" כלשהו. בית המשפט העליון הסביר כי גם אם היה מניח כי פייזר יצרה מצג כלשהו הקושר את הוויאגרה לפטנט 1, בכל הנוגע לפטנט 2 המצג היה דווקא "מצמצם", כאילו הוויאגרה "קשורה" רק לפטנט 1 ופטנט 2 לא מגן עליה.
בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי אין מקום לקבוע כי פייזר מנועה מלטעון שאוניפארם הפרה את פטנט 2. אוניפארם לא הציגה טיעון משפטי מבוסס אחר שבכוחו להצדיק את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. לפיכך, פייזר אינה מושתקת מלהעלות טענות בדבר הפרה, ויש לברר את טענות הצדדים במסגרת תביעת ההפרה לגופן.
בית המשפט העליון קבע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי למתן החלטה או פסקי דין משלימים, שבהם יידונו גם טענות הצדדים שבהן לא דן בית המשפט המחוזי.
