הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת תרצה שחם קינן. ביום 22.3.22 ניתן פסק הדין.
העובדות: נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ייבוא והחזקה לשם מסחר של טובין המפרים סימן מסחר רשום, ועיסוק במכירתם.
חברת שאנל וחברת ברברי הן בעלות סימני המסחר, אשר רשומים כדין בפנקס סימני המסחר של מדינת ישראל. על פי כתב האישום הנאשם ייבא 166 פריטים של שאנל וברברי, אשר לא יוצרו על ידן או ברשותן או על ידי מי מטעמן, ואשר סומנו בסימני המסחר הרשומים של שאנל וברברי, וכל זאת, בידיעת הנאשם ("הפריטים המפרים").
כמו כן, על פי כתב האישום, הנאשם החזיק בחנות לשם מסחר 166 פריטים מפרים של שאנל ושל ברברי, העלולים להטעות אדם אחר, ומכר 11 פריטים מפרים, העלולים להטעות אדם אחר, לחנות בהרצליה בשם "מיאמור דיזיין".
על פי כתב האישום הנאשם היה האחראי הבלעדי על הרכש ועל המכירות בחנות "ביוטי מילאנו" (אשר אינה בבעלותו). הנאשם הצהיר כי הוא אחראי על כל הסחורה שנתפסה בחנות "ביוטי מילאנו" אשר מנוהלת על ידו. הוא הצהיר כי הוא מבצע רכש מחו"ל ללא כל התערבות של הבעלים. הנאשם קיבל על עצמו אחריות על הסחורה שנמכרה לחנויות. כמו כן, הנאשם הציג חוזה שנחתם בינו לבין הבעלים לפיו "הוא הקניין והאחראי על הכול בחנות".
תחילה הנאשם כפר בהחזקה ובמכירה של הפריטים המפרים. במהלך הדיון הנאשם הודה כי הוא האחראי הבלעדי על הרכש ועל המכירות בחנות בתקופה שבה יוחסו לו המעשים בכתב באישום, אך כפר כי ייבא במהלך אותה תקופה 166 פריטים של שאנל וברברי. הנאשם הסביר כי מקורה של הסחורה שנתפסה, הינה בעסק קודם אותו ניהל.
הנאשם הסכים כי מדובר בפריטים מפרים וכי חברת שאנל היא חברה בעלת סימני סחר רשומים.
כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של ייבוא לשם מסחר של 166 פריטים מפרים סימן מסחר רשום, עבירה של החזקת 166 מוצרים מפרים לשם מסחר ועבירה של עיסוק במכירת טובין מפרים סימן מסחרי.
תוצאות ההליך: בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת הייבוא שיוחסה לו ומעבירת המכירה והרשיעו בהחזקת 155 טובין המפרים סימן מסחרי רשום לשם מסחר.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הוכחת קיום סימן רשום
ב"כ המאשימה ביקשה להוכיח את קיומו של נסח הסימן הרשום של שאנל באמצעות העד יבגני סלטייסקי, שעובד כפרליגל במשרדו של עו"ד שלמה כהן, המייצג את בעלי הזכויות של חברת שאנל.
העד טען כי הוא הדפיס את הנסח במדפסת המשרד. לנוכח התנגדותה של ב"כ הנאשם, בית המשפט קבע כי בשלב זה המסמך אינו מתקבל.
אין מחלוקת בין הצדדים כי סימן המסחר הרשום נופל בגדרה של תעודה ציבורית אותה ניתן להוכיח על פי סעיף 32 לפקודת הראיות. העד שטיילסקי טען כי הוא הוציא את המסמך במדפסת במשרדו, כך שאינה מקור, אינה העתקו הבדוק; אינה העתק שהודפס על ידי המדפיס הרשמי; או העתק מאושר בחותמו הרשמי או בחתימתו של הפקיד שבידו משמורתו הרשמית; אינה העתקו המאושר בחותמו הרשמי של המוסד שבידו משמורתו הרשמית; אינה העתקו המאושר בחותמו או בחתימתו של שר או של נושא משרה אחר בדרג שווה-ערך, או של פקיד בדרג ובמשרה המניחים את דעתו של בית המשפט לגבי מהימנותו של האישור; ואף אינה העתקו המאושר בחותמו הרשמי של מוסד, כאמור בסעיף 32 לפקודה.
בנסיבות בהן נטען שהמסמך הוצא על ידי נציג מטעם בעלי הזכויות, אשר לטעמו בית המשפט הוא בעל עניין, בית המשפט סבר שאין לקבל את המסמך.
בית המשפט הדגיש כי לא היה בהחלטתו לפיה לא ניתן לקבל את המסמך שהוציא העד מהמדפסת במשרדו, כדי למנוע מהמאשימה להמציא העתק מאושר של נסח סימן המסחר. ב"כ המאשימה ביקשה להגיש את נסח הסימן הרשום פעם נוספת. אולם מדבריה עלה שהמסמך אותו היא מבקשת להגיש הוא המסמך אותו ביקשה היא להגיש באמצעות העד סלטייסקי, שאמור אינו עומד בתנאי סעיף 32 לפקודה ולכן בית המשפט לא התיר את הגשתו.
לפיכך, בית המשפט קבע כי לא הוכחו קיומם של סימני המסחר כאמור בחלק הכללי של כתב האישום.
פגם בשרשרת המוצג
בית המשפט הסביר כי קשה, עד בלתי אפשרי לדעת אילו מהמוצגים שהוגשו אכן נתפסו במהלך החיפושים, אליהם מתייחסים דוחות החיפוש.
ביום 21.7.1 הוצגו לפני בית המשפט 5 מוצגים ביניהם מוצג אחד שאינו שייך לכתב האישום. ביום 7.10.21 הוגשו 8 מוצגים על ידי העד שגב, שחלקם לא הוצגו בדיון שהתקיים ביום 21.7.21.
מעדותו של שגב ביום 21.10.7 עולה שהוא לא סימן על גבי הפריטים אותם תפס את תאריך התפיסה. שגב טען שאיש המוצגים הוא שמסמן את המוצגים. אולם לא הוגש כל מסמך המלמד על שרשרת המוצג, וכל כך שהמוצג שהוצג, הוא אותו מוצג אותו תפס העד וסומן על ידי איש המוצגים. הסתבר שלבית המשפט הובאו "רק הדוגמאות" ולא כלל המוצגים שנתפסו.
לשאלת ב"כ הנאשם העד השיב שהוא נוהג לציין בטופס את כמות הפרטים אותם הוא מוסר לנציג בעלי הזכויות. אלא שעיון בכתבי ההתחייבות נרשם מספר הפריטים מבלי שצוינו ומבלי שסומנו, כנדרש על פי הטופס.
בית המשפט קבע כי מהמקובץ עד כה עולה ספק אילו מוצגים נתפסו בחנותו של הנאשם.
בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עולה כי לא נערך לגבי הפריטים שנתפסו דו"ח המתעד את העברתם מיד ליד. תיעוד כזה נדרש על מנת להבטיח כי אותם פריטים שנתפסו בחנות בתל אביב הם אותה פריטים שהוצגו בבית המשפט. המוצגים סומנו באופן כללי, שאינו מאפשר את זיהויים.
תפיסת המוצגים וסימונם
בית המשפט קבע כי מדוח החיפוש עולה שהפריטים שנתפסו בחנות בתל אביב ובחנות בהרצליה סומנו באופן כללי, ללא הבחנה בין סוגי הפריטים.
כמו כן בית המשפט קבע כי נראה שהרישום לגבי הפריטים שנתפסו אינו מתעד את המיקום בו נתפסו המוצגים. העד שגב העיד כי הוא לא רשם בדיוק איפה כל הסחורה נמצאה בחנות בתל אביב. כאשר נשאל באשר לאופן סימון הפריטים בדוח החיפוש השיב כי "אין לזה סימון מיוחד".
המאשימה מייחסת לנאשם ייבוא, החזקה ומכירה של פריטים מפרים. בית המשפט הסביר כי מצופה היה מגורמי החקירה כבר בראשית החקירה לסמן את הפריטים באופן המבחין ביניהם במראם, בסוג והמקום תפיסתם המדויק. מעבר לכך, ניתן היה לתעד את מקום תפיסתם של הפריטים באמצעות מצלמה.
העברת הפריטים שנתפסו לאחראי על המוצגים
לא נערך רישום מסודר המתעד את העברת הפריטים לאחסון אצל אחראי המוצגים בתחנת המשטרה. לא הוגש כל מסמך המעיד כי הפריטים שנתפסו הועברו לידי האחראי על המוצגים או שהאחראי קיבל לידיו את הפריטים שנתפסו.
בחירת דוגמאות שיוצגו לבית המשפט וסימונן
בית המשפט קבע כי לא ברור מה מנע מהמאשימה להביא לדיון את המוצגים שנמסרו לבעלי הזכויות ומדוע הובאו רק ה"דוגמאות".
בית המשפט קבע כי חרף העובדה שהמוצגים שהוגשו לא סומנו כהלכה וחרף העובדה שרוב המוצגים שנתפסו כלל לא הוגשה לבית המשפט (אף לא תצלומים), די בהודאתו של הנאשם בחקירתו, כדי להרשיעו בעבירה של החזקת 155 פריטים מפרים, בעיקר לנוכח העובדה שהנאשם לא העיד ולא מסר כל גרסה שיש בה כדי לשמוט את הבסיס תחת ההרשעה.
הודאתו של הנאשם
הנאשם לא נחשד בחקירתו ולא הוזהר בחשד לביצוע עבירה של יבוא מוצרים מפרים. מהודאתו של הנאשם ניתן להבין כי הוא הגיע למשטרה "לקחת אחריות" על המוצגים על מנת שהבעלים הרשומה של החנות לא תהיה מעורבת.
בית המשפט קבע כי משקלה הפנימי של הודאתו של הנאשם גבוה משום שהנאשם הגיע מיוזמתו לתחנת המשטרה (גם אם לדבריו הגיע על מנת להגן על עניינה של הבעלים הרשומה של החנות), השיב על כל השאלות ולמעשה הודעה בביצוען של העבירות, תוך שהסביר שחלק מהרכוש נמצא אצלו מזה זמן רב. לשאלה האם מכר סחורה מזויפת בחנות השיב הנאשם כי הוא כבר לא מוכר זיופים 30 שנה.
בית המשפט קבע כי יש באופן אמירת דבריו של הנאשם כדי ללמד על מהימנותם של הדברים.
בית המשפט קבע כי לנוכח משקלה הפנימי הגבוה של הודאתו, עוצמתה של התוספת הראייתית הנדרש כדבר מה נוסף אינה גבוהה, בפרט לנוכח העובדה שהנאשם חזר והודה במהלך הדיונים בבית המשפט שהחזיק מוצרים מזויפים. בית המשפט קבע כי הנאשם לא העיד וניתן לראות בשתיקתו כ"דבר מה נוסף" להודאתו בחקירה.
בהודאתו הודה הנאשם שזיהה את המוצגים שהוצגו בפניו. הנאשם לא העיד בבית המשפט ולא התייחס לשאלה האם המוצגים שהוצגו בפניו הם אותם מוצגים שהיו בחנותו "עוד מהחנויות הקודמות שלו" (כאמור בהודאתו). בית המשפט קבע כי גם אם אכן מדובר במוצרים מפרים, אותם מחזיק הנאשם מספר שנים, הרי שהוא החזיק בהם במועד בו בוצע החיפוש.
ביום 14.2.21 הנאשם אמר בבית המשפט כי הסחורה שנתפסה בחנות זו סחורה שהיתה קיימת משנים 2013-2012 ועובדה שהיו עליה מדבקות של חברת ד.ש ביוטיפול בע"מ. בית המשפט קבע כי העובדה שבדיון שהתקיים ביום 7.10.21 אכן היתה מדבקה כדברי הנאשם יכולה אף היא לשמש "דבר מה נוסף" להודאה. גם בעדותו של סלטייבסקי לפיה "רוב המוצגים נתפסו כנראה במחסן" יש משום "דבר מה נוסף" להודאתו של הנאשם בהחזרת המוצרים המפרים, וכך גם במוצג "דף הפייסבוק" אליו התייחס הנאשם בהודאתו.
בית המשפט קבע כי די בהודאתו של הנאשם למשטרה, בהחזקת המוצרים המפרים, כדי להביא להרשעתו בהחזקת 155 מוצרים מפרים.
עדותה של סוזי סנין
רס"ב ששון שאבי, שנכח בחיפוש שבוצע בחנות "מיאמור דיזיין" בהרצליה וערך את דו"ח החיפוש מאותו יום, טען כי בחנות נכחו בעלי החנות, סוזי ובעלה, שאמרו שהם "מקבלים את כל הסחורה שיש להם בחנות ממישהו בדרום תל אביב".
בעת שהעידה בבית המשפט, העדה סנין לא זכרה את שם החנות בה קנתה את התיקים ולא זכרה אין נראו התיקים. מדו"ח הפעולה שהוגש עולה כי העדה ובעלה אמרו כי קנו את הסחורה ממישהו מדרום תל אביב וכי יש להם חשבונית.
בית המשפט הסביר כי בנסיבות שבהן העדה לא זכרה את נסיבות הקניה ואף לא ידעה למסור את כל הפרטים בדבר הקבלה אותה קיבלה תמורתם; בהתחשב בכך שהקבלה אינה מפורטת, ואינה מתיישבת עם מספר הפריטים המפרים שנתפסו בחנות (נתפסו 10 ועל פי הקבלה נקנו 6) בית המשפט לא מצא כי ניתן לבסס כל ממצא על בסיס עדותה של העדה ולקבוע שהנאשם מכר לה את 11 המוצגים שנתפסו בחנותה, כאמור בכתב האישום.
בית המשפט קבע כי יש לזכות את הנאשם מעבירת המכירה, שיוחסה לו בכתב האישום.
דו"ח החיפוש
בית המשפט קבע כי מדו"ח החיפוש לא ניתן לדעת מהם אותם עשרה פריטים של שאנל שנתפסו בחנות בהרצליה וכך גם לא מדו"ח הפעולה. כל שנרשם בדו"ח הוא: "שש1 10 פרטים של שאנל שש2 8 פרטים של לואי ויטון".
חוקיות החיפוש בחנות בתל אביב
בית המשפט לא מצא מקום להתייחס לטענות בדבר היעדרם של עדים לחיפוש בחנות בתל אביב משום שעל פי דו"ח החיפוש הנאשם ביקש שלא לבצע את החיפוש בנוכחות עדים. בית המשפט לא מצא ממש בטענה לפיה הוצא צו החיפוש מבלי שהובא בפני השופט שהוציא את הצו הקודם וזאת משום שבסופו של דבר בוצע החיפוש על פי צו.
