אזולאי נ' קרני – הפרת זכויות יוצרים בצילומים ת"א (שלום ת"א) 71998-12-20 מיטל אזולאי נ' שרי קרני (נבו, 28.08.2022)

https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/
https://pixabay.com/en/camera-photography-digital-lens-991619/

הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אביים ברקאי. ביום 28.08.22 ניתן פסק הדין בתיק.

הצדדים: – התובעת: מיטל אזולאי; הנתבעים: 1. שרי קרני 2. בועז קרני 3. שביט רביבו 4. נמחקה.

העובדות: התובעת, אשר הינה צלמת מקצועית, צילמה וערכה סדרה של צילומים. הצילומים שבוצעו היו של נערה שהתפרסמה בזכות כישוריה בתחום הסליים (עיסה בצקית וצמיגית) ("הנערה"). הנערה, שהיתה בת כ-16 במועד הצילומים (הנערה אינה קטינה כיום), היא בתם של הנתבעים 1 ו-2 ויוצגה על ידי הנתבעת 3.

לאחר מספר חודשים של שיתוף פעולה עם מגזין EFIFO ("המגזין") , הסכימה התובעת לצלם את בתם של הנתבעים 1-2 לכתבת אופנה למגזין וזאת במצבים שונים עם דגמי סליים. הצילומים נועדו לפרסום במגזין והותרו לפרסום בעמוד האינסטגרם של הנערה בו מעל 100,000 עוקבים. התובעת ציינה כי הסכימה להשתתף בפרויקט ללא תמורה וזאת בידיעה שהצילומים שתיצור יופיעו במגזין ואולי גם בעמוד האינסטגרם של הנערה בלבד.

התובעת טענה כי היא הכינה במשך יותר משבועיים את הקונספט של הצילומים, ובנוסף, תכננה את העיצוב של התלבושות, הרקע והפרופס הנלווים ואף רכשה מוצרי ארט, תפאורה וציוד על חשבונה. היא טענה כי כל צילום מתוכנן בקפידה רבה מכיוון שיום צילום הינו הפקה מאוד יקרה.

ביום נערך יום הצילומים במסגרתו יצרה התובעת 23 תמונות שפורסמו בכתבה באתר המגזין. התובעת טענה כי ביום 8.8.2018 פנתה אליה הנתבעת 3 בבקשה לקבל עותקים של הצילומים על מנת לפרסם אותם כפי שסוכם בעמוד האינסטגרם של הנערה. התובעת טענה כי כשהצילומים היו מוכנים לאחר עריכה, היא הזכירה לנתבעת 3 שיש לתייג אותה, כלומר, לכלול בפרסום קרדיט שמפנה לעמוד העסקי שלה.

בנוסף, התובעת טענה כי ביום 29.10.2018 שוב פנתה אליה הנתבעת 3 וביקשה לקבל עותקים של הצילומים לצורך כתבת יח"צ בקשר לאירוע סליים ספציפי. התובעת טענה שהעבירה לנתבעת 3 את הצילומים לאחר שהנתבעת 3 התחייבה ליתן לתובעת קרדיט.

התובעת טענה שהגיעה במקרה לקניון רננים וגילתה שאחד הצילומים שלה מתנוסס על גבי רול -אפ שמפרסם אירוע סליים ועל גבי פרסומים נוספים. התובעת ציינה שהצילום עוות וסולף לצורך התאמתו לפוסטר ברוח מכירות הקניון וכי לא נשמרה בו הרוח האמנותית שלה.

התובעת הוסיפה כי גילתה לא פחות משלושה קניונים ומרכזים נוספים אשר פרסמו את הצילומים. כמו כן, התובעת גילתה כי הצילומים הוצגו בפרסום ב –  Ynetובראיון בגלי צה"ל שפורסם בערוץ ה- You Tube של הנתבעת 4.

התובעת טענה כי הנתבעים לא רק השתמשו בכישרונה וכישוריה וניצלו אותה לייצור של קמפיין פרסום בחינם מבלי שיידעו אותה על כך מראש ומבלי שביקשו לכך את אישורה, אלא גם גרמו לאחרים להשחית, לפגום ולסלף את יצירותיה, ובכך לגרום נזק למוניטין ולתדמית המקצועית שבנתה ורכשה.

התובעת סברה כי מחישוב מספר ההפרות שנעשו בששת צילומיה עולה כי הפיצוי שמגיע לה על פי חוק זכות יוצרים הינו 5,00,000 ₪, אך לצורכי אגרה היא העמידה את התביעה על סך של 150,000 ₪.

תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה נגד התובעים 1-2. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, כאמור לעיל ללא צו להוצאות. בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד, הן בגין הפרת זכות היוצרים והן בגין הפרת הזכות המוסרית, בסך כולל של 24,000 ₪. כמו כן בית המשפט חייב את הנתבעים 1-2, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:

זכות יוצרים וזכות מוסרית

בית המשפט הסביר כי עיון בתמונות שהוצגו על ידי התובעת מלמד שעל פניו אכן לא מדובר בצילומים אקראיים שנעשו כבדרך אגב. ניתן לראות שהצילומים חייבו העמדה מראש, הצילומים כללו הבעות פנים ותנועות גוף שונות ונעשו על רקע משטח ורוד שבאחת התמונות ניכר שהוצב במיוחד – דבר שמלמד גם הוא על הכנה מראש.

בית המשפט הסביר כי גם ללא עיון שהוצגו, החזקה היא שתמונות וצילומים כוללים, מיניה וביה, גם את דרכה האומנותית והשפעתה ש הצלמת שצילמה אותן. לעניין זה, סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר צילום תמונה כ"יצירה אומנותית": ""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית, ובכלל זה גופן (Typeface)".

הפסיקה הדגישה שכל צילום, גם הפשוט ביותר, כולל את השפעת הצלם אשר יצר אותו (רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (פורסם בנבו, 28.8.12).

בית המשפט הסביר כי מלבד זכות יוצרים, עומדת ליוצר, ובמקרה זה לתובעת, הזכות המוסרית. זכותו של אדם ביצירתו מחלוקת לשניים  – לזכות כלכלית ולזכות מוסרית.זכות היוצרים הכלכלית קבועה בעיקרה בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים ומקנה לבעליה זכות בלעדית לבצע פעולות מוגדרות ביצירה ולנצלה כנכס כלכלי. לעומת זאת, הזכות המוסרית, המעוגנת בפרק ז לחוק, היא ביטוי להכרה בקשר האישי-תרבותי-רוחני הקיים בין היוצר לבין יצירתו והיא מגנה גם על שמו הטוב וכבודו של היוצר ועל המוניטין שלו (רע"א 12/17 אפרים שריר נ' נירית זרעים בע"מ (פורסם בנבו, 28.7.17).

הבעלות בזכויות היוצרים

הנתבעים טענו שלתובעת אין כל זכויות בתמונות, משום שאלה שייכות למגזין אשר פרסם את הכתבה עבורה בוצעו הצילומים. בהקשר זה הפנו הנתבעים לסעיף 34 לחוק זכות יוצרים הקובע כי "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת". בית המשפט לא קיבל טענה זו וזאת לאור סעיף 35 לחוק והן לאור דברי מנהל המגזין עצמו.

מנהל המגזין העיד במסגרת חקירתו שהזכויות בתמונות שייכות אך ורק לתובעת. בית המשפט הסביר כי תשובתו זו של מנהל המגזין גם תואמת את הוראות סעיף 35 לחוק זכות יוצרים הקובע כי: "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".

כלומר, ברירת המחדל היא שהזכויות בצילומים שייכות לצלם, גם אם הצילומים הוזמנו על ידי צד שלישי. החריג הוא במקרה בו "הוסכם אחרת הין המזמין והיוצר". בית המשפט קבע כי חריג זה לא התקיים בעניין זה. לא היתה שום הסכמה המקנה את הזכויות בתמונות למגזין.

בית המשפט הסביר כי התמונות אותן יצרה וצילמה התובעת, נוצרו "לפי הזמנה" מהמגזין ומכוח סעיף 35 לחוק זכות יוצרים, ברירת המחדל הסטטוטורית היא שהזכויות בהן שייכות לתובעת. על הנתבעים היה להוכיח את קיומו של החריד לפיו זכות היוצרים שייכות דווקא למגזין מזמין התמונות. להיפך, מנהל המגזין הבהיר שהזכויות בתמונות שייכות לתובעת.

אחריות להפרה ולפגיעה בזכויות התובעת

בית המשפט קבע כי מעדותה הראשית של הנתבעת 1 עולה כי האחריות לפרסום התמונות ולהפרת זכויותיה של התובעת רובצת על כתפי הנתבעים 1-2.

הנתבעת 1 טענה כי הנתבעת 3 לא יידעה אותה ביחס לזכויות התמונות. אך תוך כדי התייחסות למחדלי הנתבעת 3, התברר שקיים צלם נוסף שצילם את הנערה במסגרת מסכת צילומים אחרת ואשר העלה גם הוא טענות בגין פגיעה בזכויותיו. הנתבעת 1 הפנתה את האחריות גם לבתה.

הנתבעת 1 התייחסה לכל התמונות ביחס לכל ארבעת הקניונים והמרכזים. בהתייחסותה קשרה עצמה הנתבעת לפרסומים. בית המשפט הסביר כי התייחסות זו הבהירה כי האחריות להעברת התמונות רובצת על כתפי הנתבעים 1-2, כפי שגם הודתה בפועל הנתבעת 1.

לנתבעים 1-2 היו טענות קשות כלפי הנתבעת 3. הנתבעים 1-2 אף הגישו תלונה במשטרת ישראל לגבי התנהלות הנתבעת 3, וטענותיהם מתייחסות גם להתנהלות האינה קשורה ישירות להליך זה. תוך כדי התייחסות לנתבעת 3, העידה והודתה הנתבעת 1, פעם נוספת, בשימוש שעשתה בתמונות.

בית המשפט הסביר כי לנתבעת 1 אכן ישנן טענות כלפי הנתבעת 3, אך הנתבעת 1 כלל אינה מכחישה את הפרת זכיות התובעת ואת השימוש שעשתה בתמונות שצילמה התובעת.

כמו כן, בית המשפט הסביר כי עיקר הפרסומים נעשו במסגרת פעילות בקניונים ובמרכזים – נושא שהיה בטיפולם של הנתבעים 1-2 ולא בטיפולה ובאחריותה של הנתבעת 3.

גם לתובעת טענות כלפי הנתבעת 3, על כך שהעבירה את התמונות לידי הנערה ו/או הנתבעים 1-2 אך העברת התמונות כשלעצמה לא היוותה עוולה כלשהי מצד הנתבעת 3. בית המשפט הסביר כי אין חולק על כך שהנערה היתה רשאית להעלות לדף האינסטגרם שלה את תמונותיה ולכן אין חולק על כך שהנתבעת 3 היתה רשאית להעביר לנתבעים 1-2 את הצילומים.

התובעת אף טענה שהנתבעת 1 התייעצה עם הנתבעת 3 ביחס לפרסומי התמונות ולפיכך ידעה הנתבעת 3 הודות הפקת הזכויות בצילומים. בית המשפט קבע כי אין בהתייעצות זו כדי להשית על הנתבעת 3 חבות ופיצוי מכוח חוק זכות יוצרים. מהותה של התביעה היא תביעה קניינית ביחס לקניין הרוחני של התובעת. לא מדובר בתביעת רשלנות מקצועית ואף לא בהודעת צד שלישי על ידי הנתבעים 1-2 כנגד הנתבעת 3, אשר לא הוגשה. זכויותיה של התובעת נפגעו בעקבות פרסום שבוצע על ידי ובאישור הנתבעים 1-2 ואין מקום להשית חיוב כלשהו בגינו על הנתבעת 3.

בית המשפט הדגיש כי לא מדובר במקרה של עוולה בה הנתבעים 1-2 הם מעוולים במשותף יחד על הנתבעת 3. לא מדובר במקרה בו יש לחייב את הנתבעת 3 כאילו גם היא הפרה את זכויות התובעת בצילומים. ככל שלנתבעים 1-2 ישנן טענות כלפי הייצוג שקיבלו, טענות ביחס למקצועיות של הנתבעת או כל טענה אחרת – הם יוכלו להגן על זכויותיהם בכל הליך שיבחרו. אך כאשר לא הוגשה הודעת צד ג', אין מקום לדון בטענות חוזיות ומקצועיות כנגד הנתבעת 3. בית המשט הבהיר כי ככל שהיה מדובר בעוולה במשותף, היה מקום לדון בחלוקה בין הנתבעים 1-2 לבין הנתבעת 3. אך בעניין זה, הפגיעה בזכויות התובעת נעשה על ידי הנתבעים 1-2 בלבד ולא על ידי הנתבעת 3.

מפר תמים

הנתבעים 1-2טענ שקמה להם הגנת "מפר תמים" בהתאם לסעיף 48 לחוק זכות יוצרים הקובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".

בית המשפט לא קיבל טענה זו. בית המשפט הסביר כי "הגנת מפר תמים" אינה בגדר פטור העומד לצדו של כל מפר. חוסר ידיעת הדין והיעדר ידיעה ביחס להפרה אינם מספיקים – המפר נדרש להוכיח גם ש"לא היה עליו לדעת" לגבי הזכויות ביצירה. נטל ההוכחה הכבד מוטל על כתפי הטוען להגנת "מפר תמים".

הפרת זכות יוצרים היא בגדר "אחריות מוחלטת" ואינה דורשת יסוד נפשי מסוים. חריג לכלל זה נוגע לעצם קיומה של זכות היוצרים. אם אדם סבר בתום לב כי הוא עושה פעולות ביצירה שההגנה עליה כבר פקעה, או באובייקט שאינו מהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים, לא יפסקו כנגדו פיצויים אלא רק צו למניעת המשך השימוש ביצירה.

בית המשפט הסביר כי הנתבעים 1-2 לא יכולים ליהנות מהגנת "מפר תמים". הנתבעים 1-2 ניהלו בפועל את עסקיה של בתם הנערה, תוך שהנתבעת 1 הבהירה על חלקה המרכזי והבלעדי בקשר מול הקניונים והמרכזים בהם הופיעה אותה נערה. הנתבעת 1 יעה היטב שהצילומים נערכו באופן מקצועי, על ידי צלמת מקצועית וביום צילומים מיוחד לאורגן לצורך כך. לא מדובר בצילומים אקראיים שנערכו כבדרך אגב ללא ידיעת הנתבעים. להיפך, הצילומים היו שלב נוסף בהתקדמות ובהתפתחות עסקה של הנערה כפי שנוהל על ידי הוריה. לפיכך, בית המשפט הסביר כי לא ניתן לקבל את הטענה המעט מיתממת לפיה הנתבעים 1-2 לא ידעו על זכויות התובעת בצילומיה, וגם לא היה עליהם לדעת.

אין לקבל את הטענה לפיה התובעת לא קיבלה את אישור הנתבעים 1-2 לצילומים וכי פעלה שלא כדין בהתקשרות עם קטינה

הנתבעים טענו שהתובעת צילמה את הנערה, בהיותה קטינה וזאת מבלי לקבל את אישור ההורים לצילומים. בית המשפט דחה טענה זו משני נימוקים:

  1. נוכחות צמודה של הנתבעת 1 לרבות ביום הצילומים ולרבות בשיחה עם התובעת.
  2. הנתבעת צירפה לתצהירה העתק התכתבות בו היא זו ששולחת בדוא"ל לאחד הקניונים ולאחד המתנ"סים את התמונות שצילמה התובעת, הכל תוך הפרת זכויות התובעת.

פיצויים

השיקולים לקביעת הפיצוי הכספי מפרטים בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים.

בית המשפט הסביר כי בעת קביעת הפיצוי אין לערוך חשבון אריתמטי של כל הפרה והפרה, וכלל שמדובר בסדרה של הפרות ניתן לראות אותך בהפרה מתמשכת אחת המהווה "מסכת של מעשים" (סעיף 56(ג)).

בית המשפט הסביר שכאשר דנים בהפרות בעניין זה , ניתן להתייחס להפרות כולן כאל מסכת אחת של מעשים. לכל היותר ניתן לרכז למשל את ההפרות המתייחסות לכל קניון או מרכז, כאל הפרה מתמשכת המהווה מסכת אחת.

לעניין הפיצוי בכספי, בית המשפט הסביר כי הוא נתן דעתו  לנושאים הבאים:

  • ההפרות הוסרו על אתר עם קבלת התביעה ובפועל אינן קיימות כעת. כמו כן, לא מדובר בפרסומים שנעשו תוך קלות דעת, אלא מדובר בפרסומים שנעשו תוך כדי מסע פרסום לסבב הופעות של בתם של הנתבעים 1-2.
  • הטענה לפיה הנתבעת 4 כבר שילה לתובעת סך של 12,000 ₪. בנוסף יש להתייחס לכך שבקביעת הפיצוי הסטטוטורי אין מקום לבצע חישוב אריתמטי ביחס לכל הפרה והפרה.
  • הנתבעים 1-2 טענו שהתובעת הפיקה וערכה את הצילומים ללא תשלום וכי שכרה הוא כשכר הנעשה – עצם פרסום התמונות. בית המשפט גם התייחס לכך שהתובעת העניקה זכות שימוש, למשל בדף האינסטגרם של הנעשה או לצורך כתבת יח"צ אותה התירה במפורש. בית המשפט הסביר כי אין בטענות אלה כדי לגרוע מזכות התובעת לפיצוי, זכויות קניין של התובעת אינן בגדר הפקר בו ניתן לעשות שימוש ללא כל תשלום ולהפיצן לכל עבר. העובדה שהתובעת, משיקוליה שלה החליטה לא לגבות תשלום, אינה מתירה את הגישה לכיסה ולזכויותיה ללא קבלת היתר.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם