הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופט אביים ברקאי. ביום 29.9.22 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובעת: שרון גבריאל; הנתבעת: ורד סנדיק אשד.
העובדות: התובעת היא דיאטנית קלינית ומרצה בכירה ללימודי תזונה באוניברסיטת אריאל. הנתבעת היא סטודנטית לשעבר של התובעת. הנתבעת ערכה והוציאה לפועל קורסים שונים, ולפחות מפגש אחד אותו כינתה "לעבור את שרון" – תוך שהיא מכוונת לתובעת לצורך קורס הכנה לבחינה הממשלתית.
התובעת טענה שהקורס שמעבירה הנתבעת כמרתון ההכנה לבחינה הממשלתית מזוהה, דומה ואף חופף למערכי השיעור שלה עצמה. כמו כן, התובעת טענה כי הנתבעת עשתה שימוש בתכנים מקצועיים, מערכי השיעור, המצגות, מחברות וספרי לימוד, שיטות לימוד, דוגמאות מספריות, פורמולות ונוסחאות, כלים מדעיים ואקדמיים, תוך העתקות מתוכננות בקפידה ו/או לחילופין שחזור ו/או שכפול שאלות בחינה להן נחשפה ונבחנה בעצמה בהיותה סטודנטית במסגרת קורסי ליבה רבים בהם למדה אצל התובעת במשך שנים.
התובעת טענה כי במעשיה, הנתבעת הפרה זכויות יוצרים כשהיא מבצעת העתקות כמעט מושלמות ללא הסכמתה של התובעת ומבלי ליתן לה קרדיט כמי שיצרה והגתה את המסמכים המדוברים. כמו כן, טענה התובעת שהנתבעת עושה עושר ולא במשפט על חשבונה.
התובעת עתרה לפיצוי כספי בסך 450,000 ₪ בגין פגיעה בזכויות היוצרים שלה, וכן פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ופיצוי בגין כאב וסבל. כמו כן, התובעת עתרה לסדרה של צווי עשה, מניעה וסעדים הצהרתיים.
תוצאות ההליך: בית המשפט קיבל את התביעה בכל הקשור לטענת התובעת להפרת זכות יוצרים, וחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 120,000 ₪. הנוסף חייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. עם זאת, בית המשפט פסק כי אין לקבוע צווי מניעה, סעד הצהרתי מינוי כונס נכסים וכן צווים נוספים להם עתרה התובעת.
בית המשפט דחה את טענות התובעת ביחס לעוולת לשון הרע וכן דחה את טענות התובעת לפיצוי בסך של 50,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הפרת זכות יוצרים
בית המשפט הסביר כי ישנו פגם בעובדה שהנתבעת השתמשה, פעם אחר פעם, בניסוחים דומים ואף זהים לניסוחי התובעת. בביטויים הזהים יש לא רק העתקת רעיון, אלא יש משום הפרת זכות יוצרים. ככל שהיה מדובר בהעתקת רעיון כזה או אחר, לא ניתן היה לטעון לזכות מוגנת כלשהי (סעיף 15(1) לחוק זכות יוצרים). ואולם, בהחלט קיימת הגנה על "ביטויו של רעיון", להבדיל מהגנה על הרעיון עצמו.
בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת כי ההעתקות הברורות הן בגדר הצגת מונחים גנריים ומקצועיים. בית המשפט לא קיבל טענה זו משלוש סיבות:
1. המינון הגבוה של ניסוחים זהים והיקפם הנרחב אינו תומך בגרסה לפיה מדובר אך ורק בציטוט או מתן שם למושג מקצועי.
2. הנתבעת החתימה את הסטודנטים על התחייבות לפיה לא יעבירו תוצרים מהקורס אותו העבירה לצדדים שלישיים. בנוסף, הנתבעת דאגה לכלול באותה התחייבות "קנס כספי" בסך 100,000 ₪, במידה שתופר ההתחייבות. פעולה זו מראה שהנתבעת ידעה היטב שתוצרי הקורס אותו העבירה אינם בגדר מוצר גנרי מקצועי, אלא פרי השקעה ויצירתיות המוגנת בזכות יוצרים. לפיכך, גם תוצרי העבודה של התובעת, שהועתקו על ידי הנתבעת, אינם בגדר מוצר גנרי מקצועי, אלא פרי השקעה ויצירתיות המוגנת בזכויות יוצרים.
3. הנתבעת העלתה את האפשרות כי מדובר בציטוט העתקה של שאלות מבחן ממשלתי אשר לטעמה חופשיות מזכויות יוצרים. אולם, הנתבעת לא הוכיחה אפשרות זו.
התובעת הציגה שורה ארוכה של העתקות. התובעת הוכיחה שתכניה קדמו לתוצרי הנתבעת, התובעת ענתה לדרישת הקיבוע והמקוריות של תוצריה ובכך הניחה את הבסיס לתביעה בגין הפרת זכויותיה.
את ההוכחה למקריות ולזכות היוצרים של התובעת סיפקה גם העדה מטעמה. אך את עיקר ההוכחה סיפקה דווקא הנתבעת בבדיקות שערכה. הנתבעת סרקה במסרקות ברזל מקצועיות את תוצרי התובעת, תוך שהיא מנסה להוכיח שלא מדובר בתוצרים מקוריים. תוצאות הבדיקה של הנתבעת העלו שלושים ואחד תוצרים אשר לטעמה כבר מופיעים בספרות מקצועית או במקורות מוקדמים. ואולם, תוצאות הסקירה המקצועית גם מלמדות על מקוריות תוצרי התובעת. כלומר, עדיין נותר היקף נרחב של העתקות לא מוסברות מצדה של הנתבעת – עדיין נישאר עם 121 הפרות והעתקות ללא כל הסבר.
התובעת הציגה שורה ארוכה של דוגמאות, אשר לדבריה, הוצאו מתוך חוברות שהפיקה הנתבעת. הנתבעת טענה שלא הוכח כל קשר בינה לבין החוברות. בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת. כאשר מועלית טענת זיוף, בעל הדין שכנגדו מועלית הטענה נדרש להוכיח שאכן לא זייף. לפיכך, בדרך כלל היה על התובעת להוכיח שלא זייפה את החוברות והראיות שהובאו. אך בנסיבות העניין בית המשפט קבע כי שאין זה סביר שהתובעת תצא למלחמת ראיות בדויה בה תדאג להדפיס, להפיק ולצטט חוברות ובהן תוצרים מועתקים מתוצריה. חוברות הנושאות את הלוגו של הנתבעת. להיפך, לו רצתה, הנתבעת יכולה היתה להציג את החוברות "האמיתיות" שהפיצה בין הסטודנטים אך לא עשתה זאת.
התובעת הציגה דוגמה לשקף מתוך מצגת שהכינה, אל מול מערך שיעור שהכינה הנתבעת. בית המשפט הסביר שניתן לראות בבירור ששני הקבצים כוללים תכים זהים המובאים במילים זהות. כלומר, לא רק הרעיון זהה, אלא גם דרך הביטוי זהה.
פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע שורה של שיקולים אותם רשאי בית המשפט לשקול. בין שיקולים אלה הינה היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לפי הערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבע לפי הערכת הית המשפט, מאפייני פעילות הנתבע, טיב היחסים בין הנתבע לתובע ותום ליבו של הנתבע.
בית המשפט הסביר כי במסגרת השיקולים לקביעת היקף הפיצוי יש להתייחס גם לרכיב ההרתעה שנושא עמו הפיצוי. על כך למדים מדברי ההסבר לחוק זכויות יוצרים (הצעת חוק זכות יוצרים, תשס"ה – 2005, ה"ח 196 – 20/7/2005): "נוכח המאפיינים של זכות היוצרים והקלות הרבה בה היא עלולה להיות מופרת קיים צורך לפסוק פיצוי שיהיה בו גם משום הרתעה".
בית המשפט הסביר כי הנתבעת ניהלה, לפחות פעם אחת, מפגש ובו ייחוס ישירות לתובעת שכן המפגש שם היה "לעבור את שרון". הנתבעת גם פרסמה לפחות פרסום אחד, המתייחס ישירות לתובעת. הנתבעת לא פעלה בתום לב תוך שהיא יוצרת תוצרים חדשים, אלא לא היססה להעתיק ואף האופן נרחב את תוצריה של התובעת. לעניין זה, אין זה מעלה או מוריד אם הנתבעת גם הכינה בעצמה חלק מתוצריה. התביעה אינה בגין תוצריה המקוריים של הנתבעת, אלא בגין ההעתקה בהיקף נרחב כפי שהוכחה.
בית המשפט הסביר כי בשל העובדה שהתובעת עתרה לסעד מכוח החוק, אין מקום לערוך תחשיב המבוסס על כל אחת ואחת מההעתקות והפרות זכות היוצרים – "אין צורך לבדוק לעומק את הקשר בין הפיצוי שנפסק בערכאה הדיונית לבין הנזק הממשי שהוסב למערערת, שכן הפיצוי שניתן הוא פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק ועליו לקיים רק קשר כללי לאמדן הנזק המשוער" (ע"א 1007/10, מזל כהן נ' יאיר מדינה (פורסם בנבו, 17.2.13).
בית המשפט הסביר כי בכל מקרה, הנתבעת עצמה סיפקה קנה מידה לסכום הפיצוי הראוי. זאת כאשר החתימה את המשתתפים בקורס שהעבירה על התחייבות ובה קנס/פיצוי בסך של 100,000 לכל מקרה של העברת התוצרים לצדדים שלישיים.
בית המשפט העמיד את הפיצוי בו תחויב הנתבעת על סך של 120,000 ₪.
צווי מניעה, סעד הצהרתי וצו לגילוי מסמכים
בתובעת עתרה לשורה של צווי מניעה, סעד הצהרתי וצו לגילוי מסמכים. בית המשפט קבע כי אין להיעתר לכך מהנימוקים הבאים:
1. לא מדובר בעתירה לצו ממוקד. איסור ספציפי לפרסום נקודתי שלא ישוב בעתיד. העתירה היא לסדרה של צווים גורפת וכוללנית שלא ניתן יהיה אפילו לאכוף אותן מכיוון שכל התייחסות אליהם תחייב דיון משפטי נפרד ונרחב. כאשר הצו המתבקש אינו צו אופרטיבי אותו ניתן יהיה לאכוף, למשל בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט, יש להימנע מלקבוע אותו מלכתחילה. על צו שיפוטי להיות ציווי אופרטיבי חד משמעי וברור.
2. יש לאזן בין השמירה על זכויות הקניין הרוחני של התובעת לבין זכותה של הנתבעת לחופש העיסוק. ההגבלה הגורפת והכוללת, שלה התובעת תביא להרחקתה של הנתבעת לחלוטין מהתחום אותו למדה.
