הליך שנדון בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופטת אביגיל פרי. ביום 23.05.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: גלב סמירנוב; הנתבע: זוהר מאיר אמיר
העובדות: תביעה בגין טענה להפרת זכויות יוצרים ביחס לתמונה שצולמה על ידי התובע ונעשה בה שימוש על ידי הנתבע.
התובע טען כי גילה להפתעתו צילום שיצר שזכויות היוצרים בגינו שייכות לו, מופיע בכתבה שפורסמה באתר "פוסטה" אשר הנתבע הוא בעליו ועורכו. זאת ועוד, הנתבע גם ריטש את התמונה ומחק את פניה של הדוגמנית שהופיעה בה. לפיכך, התובע טען כי הופרו זכויות היוצרים הכלכליות והמוסריות שלו ביחס לתמונה בהתאם להוראות חוק זכות יוצרים.
הנתבע טען כי התמונה צורפה לכתבה שעסקה בניסיונות סגירה שך בית עסק לאופנועים. התמונה נמצאת בדף הפייסבוק של העסק נשוא הכתבה ומשם היא נלקחה, בידיעתו של בעל העסק אשר הפרה את הנתבע אליה.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. נקבע כי הנתבע לא הפר את זכות היוצרים של התובע לאור האישור שניתן לו להשתמש בתמונות. עם זאת, הנתבע פגע בזכותו המוסרית של התובעת לשימוש ראוי ביצירתו. בית המשפט חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,650 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הבעלות בתמונה
בית במשפט הסביר שלאחר שעיין בתמונות והאזין לעדויות שנשמעו לפניו, ובשים לב שהנתבע עצמו מציין כיום באתרו כי צלם התמונה הינו התובע, הרי שיש בכך כדי להוות הודעת בעל דין ביחס להיות התובע צלם התמונה. הדברים גם עלו מעדותו של מר דגן (מנהל המוסך בו צולמה התמונה) אשר זיהה את התובע כצלם שהשתתף בהפקה בה צולמה התמונה. לפיכך, בית המשפט קבע כי התובע הינו צלם התמונה.
רשות להשתמש בתמונה
בית המשפט קבע כי הנתבע הוכיח כי נמסר לו על ידי עו"ד כרמלי (שייצג את המוסך בו צולמו התמונות), לאחר שיחה עם מר דגן, כי הוא רשאי להשתמש בכל אחת מהתמונות המצויות בעמוד הפייסבוק של מר דגן, ללא כל מגבלה. מר דגן אישר את גרסת הנתבע לפיה התמונות פורסמה בעמוד הפייסבוק שלו, שימושה אותו לצורך פרסום עסקו וכי הוא אישר לעו"ד כרמלי להעביר מידע על קיומן של תמונות, לרבות הצילום נשוא התביעה, לצורך פרסום במסגרת הכתבה שפורסמה באתר הנתבע, וזאת בהתאמה לטענות הנתבע בעניין ולעדותו של מר כרמלי.
סעיף 35 לחוק זכות יוצרים קובע כי "(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע. (ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת."
בית המשפט הסביר כי הצילום הינו תוצר של שיתוף פעולה בין מספר גורמים שהיו חלק ביצירתו. התובע הוא הצלם, המגזין ומר דגן אשר סיפק את הציוד לצורך יצירת תמונת האופנועים.
סעיף 35 לחוק הינו חריג לכלל הקבוע בסעיף 33 לחוק לפיו היוצר הינו בעליה של היצירה ומאפשר לצדדים להגיע להסכמות ביחס לזהות בעל הזכויות היצירה, לאור המעורבות הגבוהה של מזמין היצירה בביצועה.
מר דגן העיד כי לפי המידע שהיה בידיו, הוא היה רשאי להשתמש ביצירה ככל העולה על רוחו, ועל בסיס הבנה זו אישר את השימוש בה לנתבע. דבריו של דגן קיבלו חיזוק בדברי התובע עצמו שהעיד כי אישר למר דגן לבצע שימוש בצילום לצרכיו הפרטיים ולא הגביל אותו בשום צורה ואופן גם כאשר עשה שימוש בצילום לצרכי פרסום. מר דגן העיד כי את הצילומים קיבל מהמגזין וכאשר עוד טרם השתתף בהפקה נמסר לו כי יוכל לעשות שימוש בצילומים שיהיו תוצר של הפקה זו.
בית המשפט הסביר כי התובע עצמו העיד כי הוזמן על ידי המגזין לבצע את הצילומים ללא תמורה וכחלק משיתוף פעולה. לכן, על פי עדותו של התובע עצמו, המגזין, ולא התובע, הינו בעל זכות היוצרים ביצירה. זאת בשים לב לעובדה כי מדובר בתמונה דיוקן של שני נהגי אופנוע הרכובים על כלי הרכב בצירוף של דוגמנית שעומדת ביניהם.
בית המשפט העיר כי גם אם היה קובע כי חלות בעניין זה הוראות סעיף 35(א) לחוק, עדיין ההיגיון היה מחייב לקבוע כי זכות היוצרים אינה שייכת לתובע באופן, אלא גם למר דגן. כך, מר דגן העיד מפורשות, ועדותו לא נסתרה, כי הוסבר לו כי התמורה כנגד השימוש באופנועים שבבעלותו תהיה באפשרות לעשות שימוש בצילומים, וכך גם עלה מדבר התובע עצמו, שאישר למר דגן לעשות שימוש בצילומים שצילם ולא מיחה בידיו או עדכן אותו כי השימוש בתמונות מוגבל לצרכיו הפרטיים בלבד.
בית המשפט הסביר כי מר דגן סבר כי הוא רשאי לאשר לנתבע להשתמש בצילום שפורסם במסגרת עמוד הפייסבוק שלו, הנתבע קיבל את אישורו לעשות זאת, ולכן הנתבע לא הפר את זכות היוצרים של התובע.
לחלופין, בית המשפט הסביר כי גם אם היה קובע כי האישור שניתן לנתבע על ידי מר דגן היה אישור שלא כדין, היה צורך לבחון האם היה הנתבע נהנה מהגנה הקבועה בהורות סעיף 58 לחוק לפיו "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."
הנתבע העיד כי הינו מודע למשמעויות הנודעות לחוק זכות יוצרים והפרותיו. כראיה, הנתבע הצביע על הכיתוב שצורף לצילום כאשר פורסם לראשונה באתר (בהתאם לסעיף 27א לחוק זכות יוצרים), וזאת כדי למנוע טענות ביחס לקיומה של זכות יוצרים ידועה. הנתבע גם העיד כי בשונה מפרסום תמונות מקובל, בו מופיע קרדיט הצילום בתחתית התמונה תוך ציון מפורש של שם הצלם, בעניין זה אין ציון כזה, עמוד הפייסבוק של מר דגן אינו כולל אזכור ביחס לזהות צלם התמונה וחותמת הדיו שעל התמונה מתייחסת למונח "סמירנוב הפקות" ולא לזהותו של התובע כצלם התמונה וללא אזכור מפורש של שמו.
הנתבע הינו בעל מקצוע בתחום העיתונות. גם על פי עדותו הוא מודע לחובות המוטלות עליו כעיתונאי ומכוח החוק, ולכן גם אם לא ידע את זהותו של צלם התמונה בה ביקש להשתמש, היה לו ברור שמדובר בתמונה מקצועית שצולמה על ידי איש מקבוע, בשונה מיתר התמונות שהופיעו בעמוד הפייסבוק של מר דגן.
לפיכך, לאור האישור שניתן לו להשתמש בתמונות, בית המשפט קבע כי הנתבע לא הפר את זכות היוצרים של התובע, אך הדברים שונים ביחס לזכותו המוסרית של התובע ביחס לצילום.
הפרת הזכות המוסרית – שלמות היצירה
סעיף 45 קובע כי "(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; ואולם, לעניין יצירה שהיא גופן לא תחול הזכות כאמור בסעיף 46. (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר."
סעיף 46 לחוק קובע מהי זכות מוסרית: "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
בית המשפט הסביר כי הנתבע הסביר את בחירתו לרטש את פניה של הדוגמנית, ולמרות שאין פסול בבחירה זו, היא מהווה פגיעה בזכותו המוסרית של התובע לשימוש ראוי ביצירתו. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר גם לאחר הגשת התביעה הנתבע לא שינה או תיקן את התמונה ומלבד הוספת קרדיט לתובע כצלם התמונה, הותיר אותה, במצבה הפגום, באתר. הטשטוש בוצע באופן גס ויש בו כדי לפגוע באומנותיות הצילום.
התובע גם העיד כי זוהה על ידי מכריו כצלם התמונה בשל סגנונה המשויך אליו, והביע מורת רוח מהטשטוש ומעריכת התמונה באופן חלקי שאינו מכבד את מכלול הצילום כפי שבוצע את ידי היוצר שלה – התובע.
פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית
לפיכך, בית המשפט הסביר כי יש לבחון את היקף הפיצוי לו זכאי התובע ביחס להפרת זכותו המוסרית ביצירה. בית המשפט שוכנע כי פרסום הצילום בוצע בתום לב, מבלי שלנתבע נוצר רווח כלשהו מפרסומו ומטרתו היתה אילוסטרציה לעסק נשוא הכתב שפורסמה בלבד. מר דגן לא שילם עבור הכתבה, עו"ד כרמלי העיד גם כי לא היה מדובר בפרסום ממומן ולא הובאה כל ראיה בפני בית המשפט ממנה ניתן להסיק כי למי מהצדדים היה רווח כלשהו העקבות או לצורך פרסום הכתבה.
בית המשפט ציין כי הוא לקח בחשבון את העובדה שהצילום לא הוסר מאתר הנתבע, וזאת לטענת הנתבע, בשל עמדתו העקרונית לפיה הוא היה רשאי לפרסם את התמונה בשים לב לקבלת האישור לפרסומה – טענה שקיבל בית המשפט, אך בית המשפט לא קיבל את ההפרה של זכותו המוסרית של התובע לאור השינויים והריטושים שערך בתמונה.
בשים לב לכל האמור לעיל, להיקף השינויים המינורי שאכן משפיע על התמונה, אך לא מהווה השחתה או שינוי מהותי בתוכנה, בית המשפט סבר כי יש לפסוק את הפיצוי על הרף הנמוך.
בית המשפט העמיד את הפיצוי על סך של 5,000 ₪.
