הליך שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, בפני השופטת כרמלה האפט. ביום 26.03.23 ניתן פסק הדין.
הצדדים: התובע: שמואל רחמני; הנתבעות: 1. ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) 2. ידיעות אחרונות בע"מ.
התובע הוא צלם ותיק המתמחה, בין היתר, בצילום עיתונאי. הנתבעת 1 היא שותפות רשומה המפעילה אתרי אינטרנט, לרבות האתרים ynet ו-ynetnews. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ, בעליו של עיתון ידיעות אחרונות.
העובדות: התובע טען כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלו ואת זכותו המוסרית בשלושה צילומים, במספר הזדמנויות.
צילום הנבחרת – צילום שצילם התובע, בה מופיעה נבחרת ישראל בכדורסל, במעמד הזכייה ההיסטורי במקום השני באליפות אירופה בשנת 1979. התובע טען כי הנתבעת 1 עשתה שימוש מפר בצילום הנבחרת כאשר פרסמה אותו בחודש מאי 2017 בכתבה, וזאת מבלי לבקש את רשותו של התובע, מבלי לרכוש רישיון שימוש, ומבלי לאזכר את שמו של התובע. הנתבעת אף "חתכה" את הצילום במסגרת פרסום זה, תוך פגיעה בשלמות היצירה.
במועד צילום הנבחרת, התובע עבד כפרילנסר עבור עיתון "מעריב", אך בין התובע לבין מעריב סוכם כי זכויות היוצרים בכל הצילומים שצילם התובע באותה תקופה, שייכות לתובע. סיכום זה מעוגן במכתב ממעריב וכן בצילום מסך מאתר ארכיון מעריב.
הנתבעת 1 עשתה מספר שימושים מפרים בצילום הנבחרת בעבר, ושילמה לתובע פיצוי כספי במסגרת הליך משפטי קודם בגין כל אחת מהפרות אלה.
צילום גולדה וקיסינג'ר – צילום של הגב' גולדה מאיר ושל מר הנרי קיסינג'ר שהתובע צילם בשנת 1974. הנתבעת עשתה שימוש מפר בצילום זה באמצעות פרסומו מספר פעמים: (1) במסגרת כתבה שפורסמה ב- ynet ביום 18.8.15; (2) במסגרת כתבה שפורסמה ב- ynetnewsביום 23.8.15; (3) במסגרת כתבה שפורסמה ב- ynet ביום 20.1.17; ו-(4) במסגרת כתבה שפורסמה – ynetnewsביום 20.1.17.
בכל השימושים לעיל, ניתן קרדיט שגוי ללשכת העיתונות הממשלתית במקום לתובע. צילום זה הופיע לתקופה מסוימת באתר לע"מ, אך הובהר שם כי מלוא הזכויות בצילום שייכות לתובע וכי כל שימוש בצילום דורש את אישורו. בתקנון אתר לע"מ מובהר כי קיימים בו צילומים שזכויות היוצרים בהם שייכות ליוצרים, ולא ניתן לעשות בהם שימוש ללא אישורם.
צילום שיר וגדסי– צילום של הגב' סמדר שיר-סידי ושל מר אבנר גדסי שהתובע צילום בחודש דצמבר 1980. הנתבעת 2 עשתה שימוש מפר בצילום זה באמצעות פרסומו בכתבה בגיליון יום העצמאות של עיתון ידיעות אחרונות בשנת 2020. כתבה זו כללה תשעה צילומים, אשר בשמונה מהם ניתן קרדיט לצלם, ואילו רק צילום שיר וגדסי פורסם ללא קרדיט.
התובע טען כי שלושת הצילומים שצולמו על ידו מהווים יצירה אומנותית ומוגנים בזכות יוצרים, וכי הוא בעל הזכות הכלכלית והמוסרית בצילומים אלה.
התובע טען כי פרסומי שלושת הצילומים על ידי הנתבעות, עולים כדי "העמדה לרשות הציבור" לפי סעיף 15 לחוק זכות יוצרים. לכן, הנתבעות הפרו את זכות היוצרים של התובע בצילומים.
כמו כן, התובע טען כי הנתבעות פרסמו את הצילומים מבלי לאזכר את שמו, כאילו מדובר ביצירה ללא יוצר. בנוסף, התובע טען כי הנתבעות "חתכו" את הצילומים. בכך הפרו הנתבעות את הזכות המוסרית של התובע בצילומים.
לפיכך, התובע ביקש מבית המשפט לפסוק לטובתו פיצויים ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים. משיקולי אגרה, התובע העמיד את סכום הפיצוי המבוקש על סך של 180,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה. בית המשפט חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 60,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית בצילום הנבחרת ובצילום גולדה וקיסינג'ר. כמו כן, בית המשפט חייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בגין הפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית בצילום שיר וגדסי.
בנוסף לסכומים אלה, הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪, בחלוקה הבאה: 37,500 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 1 ו-12,500 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת 2. לסכומים אלה יתווסף מע"מ כחוק. כמו כן, הנתבעות ישלמו לתובע את אגרת בית המשפט ששולמה על ידו, בחלוקה לפיה 75% מהאגרה תשולם על ידי הנתבעת 1, ו-25% מהאגרה תשולם על ידי הנתבעת 2.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
תחולתו של חוק זכות יוצרים החדש
שלושת הצילומים צולמו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, כלומר, בטרם נכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. בסעיף 78 לחוק נקבעו הוראות מעבר בדבר תחולתו של החוק:
"(א) הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י)… (ה) הוראות סעיפים 33 עד 36 לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם… (ט) לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם."
לפי סעיף 78 לחוק, הוראות החוק חלות גם על יצירות שנוצרו לפני יום תחילת החוק, למעט, בין היתר, ההוראות הקבועות בסעיפים 33-36 לחוק, העוסקים בבעלים הראשון של זכות היוצרים; ביצירה מוזמנת; ביצירה שנוצרה בידי עובד, ובבעלות המדינה ביצירה. בעניינים אלה יחולו כל היצירות שנוצרו לפני יום תחילת החוק, הוראות חוק זכות יוצרים, 1911.
גם באשר לזהות מחבר היצירה של יצירת צילום שנוצרה לפני יום תחילת החוק, יחול סעיף 21 לחוק הישן.
יצירה מוגנת בזכות יוצרים
סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים קובע רשימה סגורה של יצירות בהן קיימת זכות יוצרים, וכן קובע מספר תנאים להגנה על יצירות אלה:
"זכות יוצרים תהא ביצירות אלה: (1) יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי; (2) תקליט; ובלבד שהתקיים לגבי היצירות האמורות אחד התנאים הקבועים בסעיף 8 או שיש בהן זכות יוצרים מכוח צו לפי סעיף 9. (ב) לעניין סעיף קטן (א), מקוריות של לקט היא המקוריות בבחירה ובסידור של היצירות או של הנתונים שבו."
יצירה אומנותית מוגדרת בסעיף 1 לחוק: ""יצירה אמנותית" – לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול, תחריט, ליטוגרפיה, מפה, תרשים, יצירה אדריכלית, יצירת צילום ויצירת אמנות שימושית ובכלל זה (Typeface".
לפיכך, בית המשפט הסביר כי שלושת הצילומים הינם בגדר יצירות אמנותיות לפי סעיף 1 לחוק זכות יוצרים. לפי סעיף 4 לחוק, על מנת שיצירות אמנותיות ייחסו תחת החוק כיצירות מוגנות, עליהן לעמוד בשתי דרישות: דרישת הקיבוע – אשר אין מחלוקת שהתקיימה בעניין הנדון; ודרישת המקוריות.
דרישת המקוריות בצילומים
המונח מקוריות לא הוגדר בחוק זכות יוצרים, ולכן נקבעו בפסיקה מבחנים שיש להביא בחשבון בעת בחינת מקוריותה של יצירה. במישור העובדתי, תנאי למקוריותה של יצירה הוא כי מקורה יהיה ביוצר, כלומר, כי היוצר יצר את היצירה ולא העתיק אותה מיצירה קודמת. במישור הנורמטיבי, נדרשת מידה של יצירתיות, בנוסף למאמץ והשקעה. כלומר, על היצירה לשקף תרומה אינטלקטואלית כלשהי של היוצר. בפסיקה העדכנית ניכרת מגמה לתת משקל רב יותר ליצירתיות על פני ההשקעה (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים 58 (2012) ("אפורי")).
בעניין ת"א (תל אביב-יפו) 24478/87 עוזי קרן נ' יפתח שביט פ"מ תשנ"א(1) 139 (1989) בית המשפט דן בשאלת מקוריותם של צילומים, ובפרט צילומים חדשותיים. באותו עניין בית המשפט הסביר כי בכל צילום יש מידה מספקת של מקוריות. רוב הצלמים נהנים מהגנת דיני זכויות יוצרים, ורק במקרים מאוד נדירים אין מספיק מקוריות בצילום. גם לצילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, כגון צילום של זוג אוהב על רקע שקיעת השמש, עדיין יש ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין שני צלמים זהים לחלוטין. כלומר, אם היצירה עונה על הדרישה המינימלית ביותר של יצירתיות, יש להגן עליה גם אם אינה אומנותית, מתוך הגישה שפרי עמלו של אדם אינו הפקר. כל גישה אחרת תפגע במוטיבציה של יוצרים ליצור יצירות שאינן אמנותית.
בעניין רע"א 7774/09 אמיר וינברג נ' אליעזר ויסהוף (פורסם בנבו, 28.8.2012) נקבע כי ערכו של תצלום דוקומנטרי אינו פחות מערכו של תצלום אמנותי.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון דרישת המקוריות נתקיימה בכל אחד משלושת הצילומים, וכי לא מדובר באותם מקרים נדירים שבהם יש מקום לקבוע כי הצילום נעדר מקוריות כמשמעה בחוק. לפיכך, בית המשפט קבע כי שלושת הצילומים הינם בגדר יצירות המוגנות מכוח החוק.
צילום הנבחרת
הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת
הנתבעות טענו כי צילום הנבחרת צולם על ידי התובע עבור מעריב, ולכן זכות היוצרים בצילום אינה שייכת לתובע, אלא למעריב.
בעניין שאלת הבעלות בזכות היוצרים, כיצירה מוזמנת ו/או כיצירה שנוצרה בידי עובד, חלות הוראות החוק הישן, אשר קובע בסעיף 5(1) כי באין הסכם הקובע ההפך, בעליה של יצירה מוזמנת או של יצירה שנוצרה בידי עובד עבור מעביד, יהיה המזמין או המעביד בעליה הראשון של זכות היוצרים ביצירה.
התובע העיד כי יש לו סיכום עם מעריב, לפיו כל הזכויות בצילומים שצילם באותה תקופה שייכות לו. במסגרת ראיותיו התובע הגיש מכתב מיום מיום 30.5.12, החתום על ידי מר נמרוד צ'פני, מנהל ארכיון מעריב, בו צוין כי בין התובע לבין מעריב ישנה הסכמה לפיה זכות היוצרים בכל הצילומים שצילם נותרת של התובע. כמו כן צוין כי למעריב הוקנתה זכות שימוש עצמי בצילומים שצילם התובע, לפיכך עיתון מעריב אינו רשאי ליתן על דעת עצמו זכויות שימוש בצילומים אלו. מכאן שמעריב אינה יכולה לפנות בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות שהזכויות בהן שייכות לתובע.
התובע צירף לראיותיו גם תצהיר מטעמו של מר צ'פני, בו ציין כי הסיכום בין התובע לבין מעריב היה כי מעריב קיבל זכויות לשימוש עצמי בצילומים שצולמו על ידי התובע, וכי זכויות היוצרים בצילומים נותרו של התובע במלואן. סיכום זה שרר בין מעריב לבין התובע בנוגע לכל התמונות שצילם, הן כאשר עבד עם מעריב והן כאשר עבר כשכיר בעיתון. מר צ'פני העיד כי בארכיון מעריב מצויים צילומים רבים שצילם התובע ושלמיטב זכרונו כולם נושאים את שמו על גבם, או בתיעוד אחר כשמדובר בעותק דיגיטלי. הוא ציין כי זכויות היוצרים בכל הצילומים האלה שייכות לתובע ולכן העיתון אינן רשאי ליתן על דעת עצמו זכויות שימוש בהם.
לא הוצג בפני בית המשפט הסכם המעגן את האמור במכתב, אשר הינו רלוונטי לתקופה בה צולם צילום הנבחרת. אך בית המשפט הסביר כי סעיף 5(1) לחוק הישן אינו מחייב קיומו של הסכם בכתב לצורך הוכחה כי הבעלות בזכות היוצרים ביצירה שייכת ליוצרה, והסכם בעל פה מספק. מר צ'פני העיד כי כאשר החל את עבודתו בארכיון מעריב, נאמר לו במסגרת חפיפתו לתפקיד כי זכות היוצרים בכל צילומיו של התובע שייכות לתובע, וכי באותה תקופה לא נערך הסכם כתוב עם אף צלם, משום שהדבר לא היה מקובל. הנתבעת 1 לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את דבריו של מר צ'פני.
בית המשפט הסביר כי די בכך כדי להניח את דעתו, כי בין התובע לבין מעריב הוסכם כבר בעת צילום הנבחרת כי זכות היוצרים בצילום זה הינה בבעלות התובע.
בית המשפט לא קיבל את טענת הנתבעת 1 כי מר צ'פני אינו גורם מוסמך מטעם מעריב, וכי הוא אינו גורם הנהלה אשר היה צד להסכמות הנטענות. בית המשפט הסביר כי מנהל הארכיון במערכת עיתון הוא הגורם המוסמך והמקצועי ביותר בכל הנוגע לשימוש בחומרי הארכיון, ובכלל זאת בכל הנוגע לזכות היוצרים בצילומים המצויים בארכיון. גורמים בהנהלת העיתון אינם בהכרח בקיעים בתחומים אלה, ועדותם אינה נדרשת בעניין הנדון.
בית המשפט הסביר כי חיזוק לקביעותיו לעיל ניתן למצוא בעובדה שהתובע מחזיק את התשליל של צילום הנבחרת. הדעת נותנת כי אילו היתה הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת בידי מעריב, הוא היה מחזיק גם בתשליל, ולא היה מותיר אותו בידי התובע.
סעיף 78(ט) לחוק קובע, בין היתר, כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק הישן, שנוצרה לפני יום תחילת החוק, ימשיכו לחול הוראות הדין הישן. סעיף 21 לחוק הישן קובע כי "התקופה שתהא קיימת בה זכות יוצרים בצילומים היא חמשים שנה מעת עשיית הנגטיבה שממנה נתקבל הצילום, במישרין או בעקיפין, והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה, ומקום שבעל כזה הוא חברה תיחשב החברה, לצרכי חוק זה, כאילו נמצא מקום מושבה בתוך חלקי מושבותיו של המלך שחל עליהם חוק זה, אם כוננה החברה מקום עסקים באותם חלקים".
בית המשפט הסביר כי מהימצאותו של תשליל צילום הנבחרת בידיו של התובע, בצירוף האמור בסעיף 21 לחוק הישן, ניתן ללמוד על היותו של התובע מחבר היצירה. אמנם, הדבר אינו מחייב כי מחבר היצירה הוא גם הבעלים של זכות היוצרים בה, לאור הוראות סעיף 5 לחוק הישן, אך הוכח בפני בית המשפט כי הבעלות בזכות היוצרים בצילום מצויה בידי התובע, גם ללא קשר להימצאות התשליל בידיו.
הפרת זכות היוצרים בצילום הנבחרת
סעיף 47(א) לחוק זכות יוצרים קובע כי "העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'".
סעיף 11 לחוק מפרט את הפעולות אשר עשייתן ביצירה מוקנית לבעל זכות היוצרים בה: "זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה: (1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות; (2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה; (3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט; (4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות; (5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות; (6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית שאינה גופן, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית; (7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב."
בית המשפט הסביר כי פרסום צילום הנבחרת במסגרת כתבה באתר ynet הינו בגדר "העתקה" לפי סעיף 11(1) לחוק, המוגדרת בסעיף 12 לחוק כך: "העתקה של יצירה היא עשיית עותק של היצירה בכל צורה מוחשית, לרבות- (1) אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר;"
כמו כן, בית המשפט הסביר כי פרסום צילום הנבחרת מהווה גם "העמדה לרשות הציבור" לפי סעיף 11(5) לחוק, המוגדרת בסעיף 15 כך: "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
בית המשפט קבע כי הנתבעת 1 הפרה את זכות היוצרים של התובע בצילום הנבחרת, כאשר פרסמה באתר ynet את צילום הנבחרת, ובכך עשתה פעולות של העתקה ושל העמדה לרשות הציבור ללא קבלת רשות התובע.
בית המשפט הבהיר כי לא מצא ממש בטענת הנתבעות בכתב הגנתן (אשר לא נזכרה בסיכומי הנתבעות, ולכן נראה שנזנחה), לפיה צילום הנבחרת מופיע בערך "אליפות אירופה בכדורסל 1979" שבאתר ויקיפדיה. בית המשפט הסביר כי פרסום הצילום על ידי גורמים אחרים, בין אם באופן מפר ובין אם לאו, אינו מכשיר שימוש מפר בצילום מצד הנתבעות, בבחינת "הגונב מגנב פטור". כמו כן, אין דינו של אתר ויקיפדיה, אשר מטרתו העיקרית היא לימודית-חינוכית, כדין אתר ynet אשר מטרתו העיקרית היא מסחרית.
בית המשפט הסביר כי גם לא מצא ממש בטענת הנתבעות בדבר השתק החל על התובע בעניין צילום הנבחרת, לאחר שבחודש יולי 2019 הגיש התובע כנגד הנתבעת 1 תביעה בגין פרסום צילום הנבחרת בכתבה באתר ynet מיום 30.7.17 – כלומר כתבה מאוחרת יותר לכתבה מושא תובענה זו מחודש מאי 2017. בית המשפט קיבל את הטענה כי התובע נחשף לפרסום הכתבה מושא תובענה זו, בה נכלל צילום הנבחרת, בנקודת זמן מאוחרת יותר להגשת התביעה בהליך הקודם. מדובר בכתבות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו ומהוות מסכת עובדתית נפרדת. אין זה מתחייב כי הגשת תובענה בגין שימוש מפר בצילום מסוים על ידי נתבע מסוים, תסתום את את הגולל על כל תביעה עתידית בגין שימושים מפרים של אותו נתבע באותו צילום – הן מאוחרים למועד הגשת התובענה והן מוקדמים לה. העובדה כי נעשה שימוש מפר בצילום של התובע אינה מצויה בהכרח בידיעתו בזמן אמת, וקיים קושי לאתר בנקודת זמן מסוימת כל שימוש מפר בצילום מסוים באתר מסוים.
שיהוי
בית המשפט הסביר כי קביעותיו אלה יפות גם בנוגע לטענת הנתבעות לגבי שיהוי התובע, של כארבע שנים מיום פרסום הכתבה מושא התובענה ועד לפניה הראשונה לנתבעת 1 בעניין זה. הקושי שבאיתור פרסום מפר של צילומי התובע, יכול בהחלט להצדיק את פרק הזמן אשר חלף ממועד הפרסום ועד לפניה לנתבעת בעניינו.
בעניין ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 נקבע כי לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. הנטל להוכחת התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען להם, כלומר על הנתבע. איחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. התנאי בדבר שינוי מצבו לרעה של הנתבע שלוב בדרישה כי שינוי זה ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. ככל שמדובר בתביעת זכות בעלת משקל רב יותר, כך יירתע בית המשפט מחסימתה בטענת שיהוי.
בעניין ת"א (ת"א) 18306-07-10 העמותה למען חיות משק (חי משק) נ' מן הטבע בארותיים בע"מ (פורסם בנבו, 6.5.2013) נקבע כי ההלכה בתחום הקניין הרוחני היא כי בעל זכות קניין רוחני המגלה שתיקה ממושכת לגבי הפרה מתמשכת של זכות הידועה לו, עלול להיות מנוע מלתבוע בגין הפרה זו, אם התנהגותו עולה כדי ויתור על זכות (acquiescence). זאת בתנאי שמעבר לשיהוי ולידיעה על ההפרה, היה מצג של בעל הזכות, באמירה או בהתנהגות, לפיו מעשי הנתבע אינם מהווים הפרה בעיניי התובע, או שהוא אינו מתנגד להפרה, והוכח שהנתבע הסתמך על מצג זה ופעל לפיו. טענת שיהוי תתקבל רק כאשר השיהוי מבטא בצורה ברורה השלמה עם ההפרה: בעל הזכות יהיה מושתק מלתבוע את המפר, אם המפר סמך על מצג של הסכמה ושינה מצבו לרעה.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון הנתבעות לא הוכיחו כי התובע היה מודע לשימוש המפר שנעשה בצילום הנבחרת במסגרת הכתבה מחודש מאי 2017 בחודש יולי 2019, כאשר הוגשה התביעה בהליך הקודם. ממילא הנתבעות גם לא הוכיחו כי התובע הציג בפניהן מצג של ויתור על זכות התביעה שלו בגין שימושים אחרים בצילום הנבחרת על ידי הנתבעת 1, במסגרת כתבות אחרות באתר ynet, ואף לא הוכיחו כי הנתבעת 1 שינתה את מצבה לרעה בעקבות ויתור זה. לפיכך, לא עלה בידי הנתבעות להרים את נטל ההוכחה המונח על כתפיה בעניין זה, ובית המשפט לא קיבל את טענת השיהוי שהעלו.
הזכות המוסרית בצילום הנבחרת
סעיף 45 לחוק זכות יוצרים קובע כי "(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה; ואולם, לעניין יצירה שהיא גופן לא תחול הזכות כאמור בסעיף 46(1). (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר."
סעיף 46 לחוק מגדיר את הזכות המוסרית: "זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר – (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
סעיף 50 לחוק קובע כי "העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה."
בית המשפט הסביר כי הזכות המוסרית מקנה ליוצר היצירה שתי זכויות – האחת, כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין (סעיף 46(1) – "זכות הייחוס"); והשנייה, כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא יעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס ליצירה, והכל אם יש בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר (סעיף 46(2)).
הזכות לציון שמו של היוצר עשויה לקום (בכפוף להיקף ולמידה הראויים) כאשר נעשית פעולה של העתקה, פרסום ראשון, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור או יצירה נגזרת. אך החובה לציין את שמו של היוצר כפופה למבחן של "היקף ומידה ראויים בנסיבות בעניין (סעיף 46(1) לחוק), הן בנוגע לעצם החובה לציון שמו של היוצר, והן בנוגע לדרך שבה הוא מצוין (אפורי, בעמודים 349 ו-351).
באשר לאופן פרשנות המונח "ראויים", "ברוב המקרים בית המשפט יאמץ את ההיקף הנהוג כהיקף הראוי. הביטוי 'ראויים' פותח פתח רחב לשיקול דעת שיפוטי רחב יותר… 'ראוי' הוא נורמה משפטית שבית המשפט יכול להגיע אליה גם בלי הוכחה כלשהי מצד התובע. יתר על כן, הביטוי 'ראויים' עשוי לשמש אמצעי להחדרה של שיקולי 'אשם' אל הניתוח המשפטי של העוולה. אם למשל בית המשפט יתרשם כי לנתבע אין כל אינטרס שלא לציין את שם היוצר, או כוונה להפיק רווח על חשבון היוצר, או מוטיבציה שלילית אחרת כלשהי… התנהגות כזו עשויה לתמוך בעמדת הנתבע שלפיה פעל כראוי" (אפורי, עמוד 352).
סעיף 46(2) לחוק מורכב משלושה יסודות: (1) שינוי פוגעני של היצירה (הטלת פגם, סילוף או שינוי צורה אחר); (2) או פעולה פוגענית ביחס ליצירה (ומבלי לשנותה); (3) והכל אם יש בהם כדי לפגוע בכבודה או בשמו של היוצר (אפורי, עמוד 358). לכן, יסוד הפגיעה ביוצר, בשמו או בכבודה, הוא הכרחי במסגרת טענה להפרת הזכות לשלמות היצירה לפי סעיף 46(2) לחוק.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון פרסום צילום הנבחרת במסגרת הכתבה ממאי 2017 נעשה מבלי שניתן קרדיט לתובע. פרסום שמו של צלם תחת צילום שצילם, המפורסם בכתבה באתר אינטרנט הוא מתבקש, ועומד בדרישה של "היקף ומידה ראויים" שבחוק. קביעה זו מקבלת משנה תוקף בשל העובדה שבמסגרת הכתבה ממאי 2017 אשר בה פורסם צילום הנבחרת, פורסמו צילומים נוספים, אשר תחת כולם, מלבד צילום הנבחרת, ניתן קרדיט לצלם. עיון בכתבות אחרות באתר ynet מלמד כי צילומים המפורסמים בכתבות באתר, מלווים בעקביות בקרדיט לצלם. בית המשפט הסביר כי די בכך כדי ללמד על היותו של אי מתן קרדיט לתובע בפרסום צילום הנבחרת בכתבה מחודש מאי 2017, הפרה של זכות הייחוס של התובע, וכפועל יוצא הפרת זכותו המוסרית.
כמו כן, על הנתבעת 1, כגוף תקשורת גדול ומנוסה, אשר משתמש ביצירות באופן קבוע, מוטלת האחריות, כמו גם היכולת, להקפיד הקפדה יתרה על שמירת זכות יוצרים, ועל הימנעות מהפרת הזכות המוסרית, ובכלל זה, לדאוג לברר מיהו בעל זכות היוצרים בכל יצירה המפורסמת באתר ynet, ולוודא מתן קרדיט בהתאם.
לפיכך, בית המשפט קבע כי הנתבעת 1 הפרה את זכות הייחוס של התובע בצילום הנבחרת, וכתוצאה מכך הופרה זכותו המוסרית של התובע בצילום זה.
התובע טען כי הנתבעת הפרה גם את זכותו לשלמות היצירה (סעיף 46(2) לחוק) בכך ש"חתכה" את צילום הנבחרת כאשר פרסמה אותו במסגרת הכתבה מחודש מאי 2017. לאחר שבית המשפט בחן את צילום הנבחרת שפורסם בכתבה זו, הוא לא מצא כי הוטל ביצירה פגם או סילוף או שינוי צורה או כי בוצעה בה פעולה פוגענית, שיש בהן כדי לפגוע בכבודו או בשמו של התובע. לכן, בית המשפט קבע כי זכותו של התובע לשלמות היצירה לא הופרה בכל הנוגע לצילום הנבחרת.
שימוש הוגן – צילום הנבחרת
סעיף 19 לחוק זכות יוצרים קובע כי "(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה: (1) מטרת השימוש ואופיו; (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; (4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. (ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן."
סעיף 19 מונה רשימה פתוחה של מטרות, אשר עשויות להצדיק שימוש ביצירה ללא קבלת רשות, שהינו שימוש הוגן, וכן רשימה פתוחה של שיקולים אותם נדרש בית המשפט לשקול בבואו לבחון האם שימוש מסוים ביצירה הוא שימוש הוגן.
הנתבעות טענו כי השימוש שנעשה בצילום הנבחרת במסגרת הכתבה ממאי 2017 באתר ynet, הינו סקירה עיתונאית של כמה מההישגים הגדולים ביותר שידעו נבחרות ישראל לדורותיהן, ולכן מדובר בשימוש הוגן.
בית המשפט הסביר כי עיון בכתבה זו מעלה ספק אם מדובר ב"סקירה" לפי סעיף 19(א) לחוק, משום שכתבה זו אינה סוקרת את היצירה עצמה, אלא את הישגיהן הגדולים ביותר של נבחרות ישראל לדורותיהן. עם זאת, בית המשפט הסביר כי אינו נדרש להכריע בסוגיה זו.
בית המשפט עבר לבחון את הוגנות השימוש בצילום הנבחרת במסגרת הכתבה מחודש מאי 2017, לאור השיקולים הנמנים בסעיף 19(ב).
מטרת השימוש ואופיו – בית המשפט הסביר כי אתר ynet הוא גוף תקשורת מסחרי, הניזון מפרסומות ומשיא רווחים לבעליו. ככזה, מטרת הכתבות המפורסמות בו היא, בין היתר, מטרה מסחרית. אמנם עצם קיומו של שימוש מסחרי אינו שולל את תחולת הגנת השימוש ההוגן, אך ככל שאמנם מדובר בשימוש מסחרי, נחלש הטיעון בדבר שימוש הוגן (ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited (פורסם בנבו, 13.5.12).
אופי היצירה – בית המשפט הסביר כי מדובר ביצירה מסוג צילום של אירוע ספורט ישראלי היסטורי, אשר צולם אמנם לפני שנים רבות, אך בשל משמעותו ההיסטורית, לא נס ליחו גם כיום, ויש בו עדיין פוטנציאל כלכלי עבור התובע (היוצר).
היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה – שיקול זה מהותו בחינת היקף השימוש מבחינת גודלו של החלק שבו נעשה השימוש ביחס ליצירה כולה וכן מבחינת מהותו. שיקול זה נועד ליישם עיקרון של מידתיות – אם האינטרס הציבורי בשימוש יכול להיות מושג בשימוש חלקי, יש להעדיף שימוש חלקי (אפורי, עמ' 210). בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון, במסגרת הכתבה מחודש מאי 2017 נעשה שימוש בצילום הנבחרת במלואו (למעט חיתוך קל שאינו משמעותי). עם זאת, מדובר בצילום שטבעו מחייב את הבאתו בשלמותו, זאת גם בשל עיקרון ההגנה על שלמות היצירה במסגרת הזכות המוסרית. לכן, בית המשפט לא מצא ליתן משקל רב לשיקול זה.
השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה – שיקול זה בוחן האם השימוש שנעשה פונה לאותו שוק, ועד כמה הוא עשוי להוות תחליף ליצירה המוגנת באופן שפוגע בערכה. ככל שהשימוש שנעשה מתחרה ביצירה המוגנת ופוגע בשוק הפוטנציאלי שלה, ההצדקה להכיר בשימוש כ"הוגן" קטנה (ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited (פורסם בנבו, 13.5.12).
בית המשפט הסביר כי השימוש שנעשה בצילום הנבחרת בכתבה מחודש מאי 2017, פונה לאותו שוק יעד בדיוק אליו פונה צילום הנבחרת באמצעות התובע כבעליו. התובע מתפרנס מצילומיו, ובפרט מצילום הנבחרת, באמצעות מכירת רישיון שימוש בהם, בין היתר לגופי תקשורת, כגון הנתבעות. השימוש שעשתה הנתבעת 1 בצילום הנבחרת בכתבה זו מתחרה ביצירה המוגנת, פוגע בשוק הפוטנציאלי שלה, ופוגע בניצול הכלכלי של היצירה על ידי התובע.
בית המשפט הסביר כי שיקול נוסף ומשמעותי שיש להביא בחשבון כאשר בוחנים את הוגנות השימוש ביצירה, הינו העובדה שלא ניתן לתובע קרדיט בעת פרסום צילום הנבחרת בכתבה מחודש מאי 2017. הדברים מתחדדים לנוכח העובדה כי שאר הצילומים בכתבה זו פורסמו תוך מתן קרדיט לבעליהם, מלבד צילום הנבחרת.
בית המשפט הסביר כי מהאמור לעיל עולה כי לא ניתן להחיל את הגנת השימוש ההוגן על השימוש שנעשה בצילום הנבחרת על ידי הנתבעת 1.
הפיצוי – צילום הנבחרת
סעיף 56 לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים בלא הוכחת נזק גם בשל הפרת זכות היצרים וגם בשל הפרת הזכות המוסרית, בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים. (ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני פעילותו של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע; (8) תום לבו של הנתבע. (ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת."
הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, ולכן הוא לא זכאי לפיצוי סטטוטורי. בית המשפט לא קיבל טענה זו והסביר כי היא נוגדת את תכליתו של הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 56 לחוק.
בית המשפט עבר לבחון את גובה הפיצוי ההולם בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים הנמנים בסעיף 56(ב) לחוק.
היקף ההפרה –בית המשפט הסביר כי מדובר בפרסום צילום הנבחרת במסגרת כתבה באתר ynet, שהינו אחד מאתרי האינטרנט הגדולים, הפופולריים ובעלי החשיפה הגבוהה ביותר בישראל. לכן, מדובר בהיקף חשיפה משמעותי לציבור.
משך הזמן בו בוצעה ההפרה – בית המשפט הסביר כי הכתבה בה פורסם צילום הנבחרת פורסמה בחודש מאי 2017. צילום הנבחרת הוסר מכתבה זו רק בחודש מאי 2021. כלומר, צילום הנבחרת היה חשוף לעיני הציבור במשך ארבע שנים. עם זאת, מעצם טבעה של כתבה המתפרסת באתר כגון ynet, החשיפה אליה הולכת ומתמעטת עם הזמן. בנוסף, יש להתייחס לכך שמשך הפרסום נבע מכך שהתובע לא היה מודע לפרסום המפר, ולעובדה כי מיד לאחר פניית התובע לנתבעת 1, צילום הנבחרת הוסר מהכתבה.
חומרת ההפרה, מאפייני פעילותה של הנתבעת 1 ותום ליבה – בית המשפט הסביר כי אמנם לא התרשם שההפרה, הן זו של זכות היוצרים והן זו של הזכות המוסרית, נעשתה במכוון, אך יש להביא בחשבון כי הנתבעת 1 הינה כלי תקשורתי גדול, ותיק ומנוסה, אשר מפרסם יצירות, ובפרט צילומים, במסגרת כתבותיו באופן יומיומי ושוטף. ככזה, מוטלת עליו חובה מוגברת להכיר היטב את דיני זכויות היוצרים ולפעול לפיהם, ובכלל זאת לוודא כי שימוש בצילום במסגרת כתבות המתפרסמות בו אינו מהווה הפרת זכות יוצרים ו/או הפרת זכות מוסרית.
הנזק הממשי שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט – בית המשפט הסביר כי לא הוכח בעניין הנדון נזק ממשי שנגרם לתובע. עם זאת, אילו היתה הנתבעת 1 פונה לתובע מראש ומבקשת ממנו רשות לעשות שימוש בצילום הנבחרת במסגרת הכתבה, ניתן להניח כי התובע היה גובה ממנה מעבר לסכום סמלי עבור רישיון שימוש כזה, מאחר שזהו אופן פרנסתו של התובע מצילומיו. חסכון עלות קבלת רישיון שימוש בצילום הנבחרת מהווה גם את הרווח שצמח לנתבעת 1 בשל ההפרה.
כמו כן, בית המשפט הסביר כי בהשמטת הקרדיט לתובע, נמנעו ממנו חשיפה ומוניטין אשר היו עשויים להשיא לו רווחים נוספים אילו גורמים נוספים היו רוכשים ממנו זכויות שימוש בצילום זה. יש להביא גם בחשבון את הפגיעה האישית, הלא-ממונית, הנובעת מעצם ההפרה של זכות היוצרים של התובע, כאשר נטלה הנתבעת 1 את יצירתו בלא רשותו ופרסמה אותה, ללא מתן קרדיט.
גובה הפיצוי – לאור השיקולים שפורטו, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 1 בצילום הנבחרת בכתבה מחודש מאי 2017. בית המשפט הסביר כי פיצוי זה משקף הן את הפגיעה בזכות היוצרים הכלכלית, והן את הפגיעה בזכות המוסרית של התובע.
תמונת גולדה וקיסינג'ר
הבעלות בזכות היוצרים בתמונת גולדה וקיסינג'ר
הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי צילום גולדה וקיסינג'ר צולם על ידי התובע בהיותו עובד לע"מ, ולכן לע"מ היא הבעלים של זכות היוצרים בצילום. הנתבעות לא חזרו על טענה זו בסיכומיהן, ולכן נראה כי זנחו אותה. בכל מקרה, בית המשפט קיבל את טענת התובע, אשר לא נסתרה, כי מעולם לא הועסק על ידי לע"מ.
בית המשפט קבע, גם לאור הימצאות תשליל הצילום בידי התובע, כי התובע הוא בעליה של זכות היוצרים בצילום גולדה וקיסינג'ר.
הפרת זכות היוצרים בצילום גולדה וקיסינג'ר
בית המשפט הסביר כי בדומה לצילום הנבחרת, גם פרסום צילום גולדה וקיסינג'ר בארבע הכתבות באתר ynet הינו בגדר "העתקה" (סעיף 11(1) לחוק) ו"העמדה לרשות הציבור (סעיף 11(5) לחוק).
באשר לטענת השיהוי שהעלו הנתבעות, של כ-6.5 שנים ושל כ-5 שנים ממועד פרסום ארבע הכתבות ועד למועד הגשת התובענה, בית המשפט הסביר כי קביעותיו לעיל בעניין צילום הנבחרת יפות גם כאן, משום שהנתבעות לא הוכיחו מודעות של התובע לשימושים המפרים בצילום גולדה וקיסינג'ר בארבע הכתבות, לפני פנייתו אליהן בנוגע לכך לראשונה. הנתבעות גם לא הוכיחו כי מצבן השתנה לרעה בעקבות שיהוי נטען זה, או כי נגרם להן נזק ראייתי, וטענותיהן נטענו בעלמא. לכן, בית המשפט לא קיבל את טענת השיהוי שהעלו הנתבעות בעניין צילום גולדה וקיסינג'ר.
הנתבעות טענו כי צילום גולדה וקיסינג'ר נלקח על ידי הנתבעת 1 מארכיון אתר לע"מ, אשר הצילומים בו מיועדים לשימוש חינמי, ולכן לא מדובר בהפרת זכויות יוצרים. התובע טען כי מסר את הצילום לנציג ארכיון לע"מ לבקשתו, לצורך שימוש בארכיון וכי כאשר הארכיון עבר דיגיטציה, שמו בעמוד הפותח אזהרה באדום לפיה יש זכויות יוצרים על חלק מהתמונות ויש לפנות לבעל הזכויות. כמו כן ניתן קרדיט ברור. התובע צירף לראיותיו צילום סמך המעיד על קיומה של אזהרה זו. התובע טען כי הצילום הופיע באתר לתקופה מסוימת, עד שהוסר ממנו. מנגד, הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח כי אזהרה זו הופיעה באתר לע"מ במועד הרלוונטי – המועד שבו נלקח הצילום על ידי הנתבעות מאתר לע"מ.
בית המשפט הסביר כי מהות המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נוגעת לרישיון שימוש, כלומר, האם פרסום הצילום בארכיון לע"מ כלל גם רישיון שימוש בצילום, המופנה כלפי כולי עלמא ובכלל זאת כלפי הנתבעת 1.
סעיף 37 לחוק זכות יוצרים קובע: "(א) זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין, ורשאי בעל הזכות לתת לגביה רישיון ייחודי או רישיון שאינו ייחודי. (ב) העברת זכות היוצרים או מתן הרישיון, כאמור בסעיף קטן (א), יכול שיהיו לגבי זכות היוצרים, כולה או חלקה, וניתן להגבילם למקום מסוים, לתקופה מסוימת או לעשיית פעולה מסוימת ביצירה.(ג) חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב. (ד) בסעיף זה, "רישיון ייחודי" – רישיון המעניק לבעליו זכות ייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור."
העברת הבעלות בזכות היוצרים, כמו גם מתן רישיון ייחודי בה, טעונים כתב. בעת המשפט הסביר כי בעניין הנדון אין כל טענה בדבר העברת בעלות או מתן רישיון ייחודי בצילום. לכן יש לבחון האם ניתן רישיון שימוש שאינו ייחודי לצילום גולדה וקיסינג'ר, המופנה כלפי כולי עלמה ובכלל זאת כלפי הנתבעת 1, כאשר הצילום הופיע באתר ארכיון לע"מ. רישיון כזה אינו טעון כתב, והוא עשוי להילמד אף מכללא.
רישיון שאינו ייחודי מתאפיין במתן רשות לעשיית פעולה שבהעדרו תיחשב להפרת זכות יוצרים. לכן, בית המשפט הסביר כי הנטל להוכחת קיומו של רישיון שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר, הנובע מעצם העלאתו לאתר ארכיון לע"מ, וכי הפעולות שנעשו בצילום זה כלולות ברישיון שימוש זה, מוטל על הנתבעות.
רישיון שימוש – צילום גולדה וקיסינג'ר
התובע צירף לתצהירו צילום מסך מאתר לע"מ, ובו הבהרה לגבי צילום גולדה וקיסינג'ר, בה מצוין שמו של התובע, וכי זכות היוצרים בצילום שייכת לתובע. התובע גם צירף לתצהירו צילום מסך של תנאי השימוש באתר לע"מ, שם מצוין מפורשות כי המדינה אינה בעלת זכות היוצרים בכל התצלומים המופיעים באתר, והרישיון מוענק רק לגבי התצלומים שבהם למדינה יש זכות יוצרים. כמו כן צוין כי מותר להשתמש בכל תצלום שמופיע באתר שלא כתוב עליו "Copyright held by the photographer".
בית המשפט הסביר כי אכן לא ידוע מתי נלקח צילום גולדה וקיסינג'ר מאתר לע"מ על ידי הנתבעת 1, ולא ידוע האם במועד זה הופיעו ההבהרות בנוגע לצילום הספציפי ובמסגרת תנאי השימוש באתר. הזנת כתובת האינטרנט של אתר לע"מ באתר האינטרנט Wayback Machine (המאפשר להתחקות אחר היסטוריה של אתרי אינטרנט), העלה כי האתר עלה לראשונה בחודש מרץ 2000.
הזנת כתובת עמוד האינטרנט שבו צוינו ההבהרות באתר האינטרנט Wayback Machine העלה כי עמוד זה עלה לאתר לע"מ לראשונה בחודש מאי 2000 – כחודשיים לאחר מועד עליית האתר לאוויר, ובו פורטו תנאי השימוש באתר בנוגע לזכויות יוצרים בשפה האנגלית.
בית המשפט הסביר כי לפי תנאי השימוש באתר לע"מ שהופיעו בו בשנת 2000, חלק מהחומרים המוגנים בו (לרבות צילומים) הינם בבעלות מדינת ישראל, וחלקם בבעלות גורמים אחרים ששמם מצוין במפורש לצד יצירתם. משתמשי האתר יכולים לצפות בחומרים המוגנים שבו לשימוש פרטי ובלתי מסחרי בלבד, באמצעות מחשבם האישי. משתמשי האתר אינם רשאים להעתיק, להפיץ, לשדר או לתקשר לציבור את החומרים המוגנים, ללא קבלת רשות מבעל זכויות היוצרים בהם, הן כשמדובר בחומרים שבבעלות המדינה, והן כשמדובר בחומרים שבבעלות גורמים אחרים.
בית המשפט הסביר כי לא ידוע המועד שבו הועלה צילום גולדה וקיסינג'ר לאתר לע"מ, אך הסיכוי שעלה בחודשיים שבהם האתר לא כלל את תנאי השימוש בנוגע לזכויות היוצרים הינו קלוש. ניתן לשער שהצילומים עלו לאתר לע"מ רק לאחר שפורטו בו תנאי השימוש. אפילו אם הצילום היה עולה לאתר במהלך החודשיים הללו, הנתבעות לא הוכיחו כי דווקא במהלך חודשיים אלו שלפה הנתבעת 1 את הצילום מאתר לע"מ. בית המשפט הסביר כי די באמור כדי להניח את דעתו כי במועד שבו שלפה הנתבעת 1 את צילום גולדה וקיסינג'ר מאתר לע"מ, צוינו בו תנאי השימוש בנוגע לזכויות היוצרים, האוסרים על שימוש בכל הצילומים שבאתר שאינם שימוש פרטי ללא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים בהם.
כמו כן, מעדות מנהל ארכיון לע"מ לשעבר, אשר היה ממקימי אתר ארכיון לע"מ, עלה כי מעת עליית אתר ארכיון לע"מ לאוויר, נכללה בו הערה לפיה זכות היוצרים בכל הצילומים שבו, שייכת לצלם, ואין לעשות בהם שימוש ללא קבלת הסכמת הצלם.
בית המשפט הסביר כי בכל מקרה, הנתבעת 1 לא הוכיחה כי באתר לע"מ צוין בנקודת זמן כשלהי, כי הצילומים בו, ובפרט צילום גולדה וקיסינג'ר, מיועדים לשימוש חופשי על ידי הציבור הרחב. לפיכך, הנתבעת 1 לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה קיומו של רישיון שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר, אשר אפשר לה להעתיק את הצילום ולהעמידו לרשות הציבור בארבע הכתבות. האמור מקבל משנה תוקף נוכח היותה של הנתבעת 1 גוף תקשורת גדול, ותיק ומנוסה, שעושה שימוש תדיר ושוטף ביצירות, ולכן מוחזק כמי שבקיא בדיני זכויות יוצרים ומוטל עליו לבדוק היטב האם שימוש ביצירה מסוימת מהווה הפרה או לא.
בית המשפט הוסיף כי מאחר שלא הוכח שהבעלות בצילום גולדה וקיסינג'ר הועברה לידי גורם אחר, כגון מדינת ישראל או לע"מ (העברת בעלות כזו טעונה כתב), גם לא היה בסמכותה של לע"מ לתת רישיון שימוש כלשהו בצילום זה, שכן סמכות זו נתונה בידיו של בעל זכות היוצרים ביצירה בלבד.
בית המשפט קבע כי בעצם פרסום צילום גולדה וקיסינג'ר בארבע הכתבות באתר ynet, הפרה הנתבעת 1 את זכות היוצרים של התובע בצילום זה, בדרך של העתקה ושל העמדה לרשות הציבור, ללא קבלת הסכמת התובע ומבלי שניתן לה רישיון שימוש.
הזכות המוסרית בצילום גולדה וקיסינג'ר
בארבע הכתבות באתר ynet בהן נעשה שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר, ניתן קרדיט שגוי ביחס לצילום ללע"מ במקום לתובע.
בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הזכות המוסרית כוללת יסוד נפשי. כך למשל, אם שם היוצר אינו ידוע, או שיש טעות סבירה בזהות היוצר, לא ניתן לומר כי שימוש ביצירה ללא ציון השם יהיה בלתי "ראוי" (אפורי, בעמ' 356). עם זאת, בפסיקה נקבע כי גופים המשתמשים באופן קבוע ביצירות, צריכים לבדוק ולברר את שמו של היוצר גם אם אינו מופיע על עותק היצירה שבו השתמשו (ת"א (שלום ת"א) 49995/04 ערד נ' משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (פורסם בנבו, 27.4.08).
בית המשפט הסביר כי הנתבעת היא גוף תקשורת גדול ומנוסה, המשתמש בקביעות ביצירות, ולכן היה מוטל עליה לבדוק ולברר מיהו בעל זכות היוצרים ביצירה. הנתבעת 1 לא הוכיחה את טענותיה לגבי הטעיה מצד לע"מ כי ניתן לה רישיון שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר וכי בעליה של זכות היוצרים בו היא לע"מ. לכן, לא מדובר ב"טעות סבירה" בזהות היוצר, ובית המשפט קבע כי הופרה גם הזכות המוסרית של התובע בצילום גולדה וקיסינג'ר, כאשר פורסם בארבע הכתבות באתר ynet.
בית המשפט הסביר כי האמור מקבל משנה תוקף לנוכח נספח ה' לתצהירו של גידו רן (העד מטעם הנתבעות), ממנו עולה כי תחת צילומים אחרים בהם עשתה שימוש הנתבעת 1 בכתבותיה, אשר נלקחו מאתר לע"מ, ניתן קרדיט גם לצלם וגם ללע"מ, בשונה מצילום גולדה וקיסינג'ר. מכך ניתן ללמוד על מודעותה של הנתבעת 1 אודות הצורך במתן קרדיט לצלם, גם כאשר הצילום נלקח מאתר לע"מ.
שימוש הוגן – צילום גולדה וקיסינג'ר
הנתבעות טענו כי שהשימוש שנעשה בצילום גולדה וקיסינג'ר בארבע הכתבות באתר ynet, הינו במסגרת כתבות חדשותיות שהיה בהן עניין ציבורי ממשי, ולכן מדובר בשימוש הוגן.
בית המשפט הסביר כי הדיון שערך לעיל בנוגע להוגנות השימוש בצילום הנבחרת, יפה גם כאן. כאן לא מדובר בכתבה הסוקרת אירועי ספורט, אלא בשתי כתבות (אשר כל אחת מהן פורסמה גם בעברית וגם באנגלית), שעוסקות האחת בחשיפת מסמכים הנוגעים למדיניות ארה"ב לגבי פיתוח נשק גרעיני על ידי ישראל, והשנייה בחשיפת מסמכי CIA מהשעות שקדמו למלחמת יום כיפור.
בית המשפט הסביר כי גם בעניין צילום גולדה וקיסינג'ר, בדומה לצילום הנבחרת, השימוש בצילום נעשה למטרה מסחרית, משום שמדובר בכתבות שפורסמו באתר מסחרי הניזון מפרסומות. מדובר ביצירה אמנותית מסוג צילום של אירוע היסטורי – מפגש בין גולדה מאיר לבין הנרי קיסינג'ר, שבשל משמעותו ההיסטורית לא נס ליחו ויש בו עדיין פוטנציאל כלכלי עבור התובע. השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 1 בצילום זה מתחרה ביצירה המוגנת, פוגע בשוק הפוטנציאלי שלה ופוגע בניצול הכלכלי של היצירה על ידי התובע. לתובע לא ניתן קרדיט בפרסום הצילום בארבע הכתבות, בשונה מיתר הצילומים בכתבות אלה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי לא ניתן להחיל את הגנת השימוש ההוגן, אף לגבי השימוש שנעשה בצילום גולדה וקיסינג'ר על ידי הנתבעת 1.
הפיצוי – צילום גולדה וקיסינג'ר
בית המשפט הסביר כי באשר להיקף ההפרה, מאפייני פעילותה של הנתבעת 1 ותום ליבה, הנזק הממשי שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבעת 1 בשל ההפרה, הדיון שערך לעיל בנוגע לצילום הנבחרת יפה גם כאן.
באשר למשך הזמן בו בוצעה ההפרה – שתיים מהכתבות בהן נעשה שימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר פורסמו בשנת 2015, והשתיים האחרות פורסמו בשנת 2017. צילום גולדה וקיסינג'ר הוסר מכתבות אלה רק בחודש מאי 2021, לאחר פניית התובע לנתבעת 1 בעניין זה. כלומר, צילום גולדה וקיסינג'ר היה חשוף לעיני הציבור במסגרת הכתבות, ללא מתן קרדיט לתובע, במשך כ-6 שנים בשתיים מהכתבות ובמשך כ-4 שנים בשתי הכתבות האחרות. עם זאת, ובדומה לשימוש שנעשה בצילום הנבחרת, מעצם טבעה של כתבה המתפרסמת באתר כגון ynet, החשיפה אליה הולכת ומתמעטת עם הזמן. בנוסף, יש להתייחס לכך שמשך הפרסום נבע מכך שהתובע לא היה מודע לפרסום המפר, ולעובדה כי מיד עם פנייתו של התובע לנתבעת 1, הצילום הוסר מהכתבה.
מסכת אחת של מעשים או מספר הפרות
החוק קובע פיצוי ללא הוכחת נזק לכל הפרה, וכך מאפשר להכפיל את הפיצוי בהתאם למספר ההפרות. לצד הוראה זו, סעיף קטן (ג) קובע כי יראו מסכת מעשים כהפרה אחת. הפסיקה בנוגע לשאלה אילו הפרות ייחשבו כמסכת עובדתית אחת, ואילו ייחשבו כהפרות נפרדות, אינה אחידה.
בית המשפט הסביר כי מקובלת עליו העמדה לפיה "יש לפרש את הביטוי 'מסכת אחת של מעשים' כפשוטו. תכלית ההוראה היא לאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום מוגבל בשל פרשה עובדתית אחת שבין התובע לנתבע" (אפורי, בעמ' 455). כמו כן, מקובלת עליו העמדה לפיה בתי המשפט נדרשים לאזן בין שיקולים ראייתיים לשיקולי הרתעה, המונחים ביסוד הוראות הפיצויים ללא הוכחת נזק (אפורי בעמ' 456).
בית המשפט הסביר כי עיון בכתבה הראשונה ובכתבה השנייה, אשר פורסמו בהפרש של מספר ימים האחת מהשנייה, מלמד כי מדובר בכתבות זהות מבחינת תוכנן, למעט השוני בשפה. הכתבה השנייה היא למעשה תרגום לשפה האנגלית של הכתבה הראשונה. בדומה לכך, הכתבה השלישית והרביעית, אשר פורסמו באותו יום, הינן זהות מבחינת תוכנן, והכתבה הרביעית הינה תרגום של הכתבה השלישית לשפה האנגלית.
בית המשפט הסביר כי אינו סבור שהשוני בשפה בין הכתבות, שבגללו גם קהל היעד של שתי הכתבות עשוי להיות שונה, מצדיק התייחסות לשימוש בצילום גולדה וקיסינג'ר בכתבות הראשונה והשנייה כאל שתי הפרות נפרדות. בפועל, מדובר במעשה אחד, כתבה אחת שמפורסמת בשתי שפות שונות, וכאשר מדובר באותה כתבה, גם הצילומים המלווים את הכתבה יהיו זהים. האמור נכון גם באשר לכתבות השלישית והרביעית.
בית המשפט הסביר כי הכתבות השלישית והרביעית פורסמו כשנתיים לאחר הכתבות הראשונה והשנייה, הן עוסקות בידיעה חדשותית אחרת מזו שבה עוסקות הכתבות הראשונה והשנייה, ותוכנן של הכתבות השלישית והרביעית שונה מתוכנן של הכתבות הראשונה והשנייה.
לפיכך, בית המשפט קבע כי יש לראות בכתבה הראשונה והשנייה כמכלול אחד ומסכת עובדתית אחת, אשר בגינה ייפסק פיצוי אחד, ובכתבה השלישית והרביעית כמכלול אחד ומסכת עובדתית אחת, נפרדת מזו של הכתבות הראשונה והשנייה, אשר בגינה ייפסק פיצוי אחד ונפרד מהפיצוי בגין הכתבות הראשונה והשנייה.
לאור השיקולים שפורטו, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 1 בצילום גולדה וקיסינג'ר בכתבות הראשונה והשנייה, ופיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 1 בצילום זה בכתבות השלישית והרביעית. בית המשפט הסביר כי פיצויים אלו משקפים הן את הפגיעה בזכות היוצרים הכלכלית והן את הפגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע.
צילום שיר וגדסי
הבעלות בזכות היוצרים בצילום שיר וגדסי
הנתבעות טענו, בדומה לצילום הנבחרת, כי צילום שיר וגדסי צולם על ידי התובע עבור מעריב, ולכן זכות היוצרים בצילום הינה בבעלות מעריב. בית המשפט הסביר כי קביעותיו לעיל בעניין הבעלות בזכות היוצרים בצילום הנבחרת, יפות גם לעניין צילום שיר וגדסי וציין כי גם בנוגע לצילום שיר וגדסי התובע מחזיק בתשליל הצילום.
לכן, בית המשפט קבע כי הבעלות בצילום שיר וגדסי הינה בבעלות התובע.
הפרת זכות היוצרים בצילום שיר וגדסי
בית המשפט הסביר כי פרסום צילום שיר וגדסי בכתבה מאת הגב' שיר בגיליון יום העצמאות של עיתון ידיעות אחרונות הינו בגדר "העתקה" לפי סעיף 11(1) לחוק, ובגדר "העמדה לרשות הציבור" לפי סעיף 11(5) לחוק.
הנתבעת 2 לא טענה ולא הוכיחה כי קיבלה רשות מהתובע לעשות שימוש בצילום שיר וגדסי לצורך הכתבה.
הנתבעות טענו כי הגב' שיר מסרה את צילום שיר וגדסי למערכת הנתבעת 2, לא זכרה מי צילם אותו, וראתה בו צילום פרטי, וכך התייחסה גם הנתבעת 2 לצילום, ולכן לא ניתן קרדיט לצלם.
בית המשפט הסביר כי הכלל הוא כי הפרת זכות יוצרים היא בגדר אחריות מוחלטת, ואינה טעונה יסוד נפשי של ידיעה אודות ההפרה. לכן, אין משמעות לשאלה האם ידעה הנתבעת 2 אודות ההפרה, או שמא הוטעתה לחשוב על ידי הגב' שיר כי מדובר בצילום פרטי.
בית המשפט הסביר כי בכל מקרה, מצגה של הגב' שיר לפיו מדובר בצילום פרטי, אפילו אם נעשה בתום לב, אינו מפחית מחובתה של הנתבעת 2 לבדוק מיהו הצלם ו/או מיהו הבעלים של הצילום, בפרט לנוכח היותה של הנתבעת 2 גוף תקשורת גדול, ותיק ומנוסה, אשר עושה שימוש ביצירות באופן יומיומי, ומוחזק כבקיא בדיני זכויות יוצרים. מוטל היה על הנתבעת 2 לבצע את כל הבדיקות הנדרשות על מנת להתחקות אחר בעליו של צילום שיר וגדסי, בטרם פרסום הצילום בכתבה, ובמצב בו לא מאותר הבעלים, להימנע משימוש בצילום.
גם הגב' שיר העידה כי כאשר העבירה לנתבעת 2 את צילום שיר וגדסי, ציפתה שגורמים מטעם הנתבעת 2 יתחקו אחר זהות הצלם, מה שככל הנראה לא נעשה בפועל.
למעלה מן הצורך בית המשפט ציין כי הגב' שיר הודתה בעדותה כי לא מדובר בצילום משפחתי. אך אפילו אם היה מדובר בצילום משפחתי, גם צילום כזה הינו בגדר יצירה מוגנת מכוח חוק זכות יוצרים.
הנתבעות טענו כי הסיבה בגינה נקט התובע בהליכים כלפי הנתבעת 2 בגין השימוש שנעשה על ידה בצילום שיר וגדסי הינה טרוניות רבות שיש לו נגד ב"כ הנתבעות במסגרת הליכים אחרים, וכי מדובר בניצול לרעה של ההליך המשפטי. בית המשפט לא קיבל טענה זו, משום שהזכות לבחור מתי לתבוע, את מי לתבוע ובגין אילו הפרות, מצויה בידיו של התובע. טיב מערכת היחסים בין התובע לבין ב"כ הנתבעות אינו רלוונטי בעת דיון בשאלת הפרת זכות היוצרים על ידי הנתבעות.
בית המשפט קבע כי הנתבעת 2 הפרה את זכות היוצרים של התובע בצילום שיר וגדסי, כאשר פרסמה אותו בעיתון הנתבעת 2, ובכך עשתה פעולות של העתקה ושל העמדה לרשות הציבור ללא קבלת רשות מהתובע.
הפרת הזכות המוסרית בצילום שיר וגדסי
לא ניתן קרדיט לתובע במסגרת השימוש שנעשה בצילום שיר וגדסי בכתבה. בשמונת הצילומים הנוספים שהופיעו בכתבה ניתן קרדיט (לצלמים אחרים), ורק לצילום שיר וגדסי לא ניתן קרדיט.
כאמור, בשונה מזכות היוצרים הכלכלית, הזכות המוסרית כוללת יסוד נפשי, אך כאשר מדובר בגופים המשתמשים באופן קבוע ביצירות, מוטל עליהם לבדוק ולברר את שמו של היוצר גם אם אינו מופיע על עותק היצירה שבו נעשה שימוש (אפורי, בעמ' 356; ת"א (שלום ת"א) 49995/04 ערד נ' משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (פורסם בנבו, 27.04.08)).
בית המשפט הסביר כי הנתבעת 2 היא גוף תקשורת גדול, ותיק ומנוסה, המשתמש בקביעות ביצירות, לכן היה עליה לבדוק מיהו בעל זכות היוצרים בצילום שיר וגדסי, ולתת לו קרדיט. הנתבעת 2 לא הוכיחה שעשתה פעולות כלשהן לצורך התחקות אחר בעליה של זכות היוצרים בצילום שיר וגדסי, בשונה מצילומים אחרים בהם נעשה שימוש בכתבה זו. בית המשפט הסביר כי על אף שיש בצילום שיר וגדסי כדי להעשיר את הכתבה, הוא אינו הכרחי לפרסומה. עיקר הכתבה הינו טקסט שנכתב על הגב' שיר, ומטרתו של צילום שיר וגדסי הינו להעשיר את הכתבה באופן חזותי בלבד. לכן, גם אם היתה הנתבעת 2 מוכיחה כי נעשו על ידה ניסיונות לאתר את הבעלים של צילום שיר וגדסי, אשר לא צלחו (מה שלא הוכח), הרי שהיה עליה להימנע מלעשות שימוש בצילום ולהסתפק בטקסט ובשמונת הצילומים האחרים שבכתבה.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי הופרה זכותו המוסרית של התובע בצילום שיר וגדסי, כאשר פורסם הצילום בכתבה בעיתון הנתבעת 2.
שימוש הוגן – צילום שיר וגדסי
הנתבעות טענו כי השימוש שנעשה בצילום שיר וגדסי הינו במסגרת כתבה שבה הגב' שיר סיפרה את סיפורה האישי, ולכן מדובר בשימוש הוגן. בית המשפט הסביר כי לצורך בחינת הוגנות השימוש בצילום שיר וגדסי, יש לבחון את השימוש בצילום זה בכתבה, לאור השיקולים שבסעיף 19(ב) לחוק.
בית המשפט הסביר כי באשר למטרת השימוש ואופיו, אמנם מדובר בכתבה בה מספרת הגב' שיר את סיפורה האישי, אך אין באופייה האישי של הכתבה כדי לשלול את מטרתו המסחרית של השימוש בצילום שיר וגדסי. הכתבה פורסמה בגיליון יום העצמאות בעיתון הנתבעת 2 – עיתון מסחרי גדול ופופולרי, שנמכר לציבור תמורת תשלום, והנתבעת 2 מתפרנסת ממכירת פרסום במסגרתו.
בדומה לצילום הנבחרת ולצילום גולדה וקיסינג'ר, השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 בצילום שיר וגדסי מתחרה ביצירה המוגנת, פוגע בשוק הפוטנציאלי שלה ופוגע בניצול הכלכלי של היצירה על ידי התובע. כמו כן, גם במסגרת השימוש בצילום שיר וגדסי בכתבה, לתובע לא ניתן קרדיט, בשונה מיתר הצילומים בכתבה.
בית המשפט הסביר כי אופיו של צילום שיר וגדסי אכן שונה מאופיים של צילום הנבחרת וצילום גולדה וקיסינג'ר, שמתאפיינים בזיקה לאומית ו/או מדינית. כאן מדובר בצילום המתעד מפגש אישי יותר. עם זאת, יתר השיקולים מטים את הכף לעבר קביעה בדבר העדר הוגנות השימוש בצילום.
לאור האמור, בית המשפט קבע כי לא ניתן להחיל את הגנת השימוש ההוגן על השימוש שנעשה בצילום שיר וגדסי על ידי הנתבעת 2.
הגנת מפר תמים – צילום שיר וגדסי
הנתבעת 2 טענה כי כאשר קיבלה את צילום שיר וגדסי מהגב' שיר, הגב' שיר ראתה בו צילום פרטי, וכי כך גם התייחסה לצילום הנתבעת 2, וכי בשל כך עומדת לנתבעת 2 הגנת מפר תמים.
סעיף 58 לחוק קובע: "הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה".
בעניין רע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף (פורסם בנבו, 28.8.12) נקבע כי הגנת המפר התמים עומדת למי שלא ידע ולא חשד כלל בקיומה של זכות יוצרים ביצירה. רק הנחה מוטעית, שיש לה יסוד נאמן, על אי קיום זכות יוצרים תקים למפר הגנה, ואילו הנחה סתמית על קיומה של הרשאה או שלא מדובר בהעתקה, אינה מקימה את ההגנה.
בעניין ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון – יבוא ויצור בע"מ (פורסם בנבו, 31.8.17) נקבע כי הגנת מפר תמים הינה מצומצמת למקרים חריגים בלבד, בהם הגנת זכות היוצרים ביצירות עשויה להיות מוטלת בספק באופן סביר, כגון יצירות ישנות שניתן לסבור שעברו זה מכבר לנחלת הכלל, או יצירות שלגביהן המפר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי הן זכאיות להגנת זכות יוצרים. נטל ההוכחה לקיומה של הגנת מפר תמים תוטל על הנתבע.
בעניין ת"א (ת"א) ליאב אוזן ושות' נ'Winhelp בע"מ (פורסם בנבו, 18.11.13) נקבע כי היקף ההגנה המוענק לפי הגנת מפר תמים הינו מצומצם מאוד, משום שלא די בכך שהמפר לא ידע על קיומה של זכות יוצרים ביצירה, אלא יש להראות גם כי לא היה עליו לדעת על כך, כלומר, המבחן הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. בנוסף, ההגנה מוענקת לגבי אי ידיעה על זכות יוצרים ביצירה, ולא על אי ידיעה על כך שלפלוני יש זכות יוצרים ביצירה. הכלל הוא כי הפרת זכות יוצרים היא בגדר אחריות מוחלטת, ואינה טעונה יסוד נפשי של ידיעה על ההפרה. הגנת מפר תמים פועלת רק לטובתו של אדם המפר זכות יוצרים מבלי לדעת ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, ולא מספיק כי המפר לא ידע ולא היה לו יסוד לחשוד שהתובע הוא הבעלים של זכות היוצרים ביצירה.
כלומר, במסגרת הגנת המפר התמים הדרישה היא שהנתבע לא חשד ולא היה לו יסוד לחשוד כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, להבדיל מידיעה או חשד כי התובע המסוים הוא בעליה של זכות היוצרים ביצירה.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון לא מדובר באותם מקרים חריגים שבהם הנתבע לא ידע ולא היה לו יסוד סביר לחשוד כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. הנתבעת 2 לא הוכיחה כי לא היה לה יסוד סביר לחשוד שצילום שיר וגדסי הוא צילום שיש בו זכויות יוצרים. הנתבעת 2 גם הודתה בכתב ההגנה, כי גב' שיר הציגה בפניה מצג לפיו גב' שיר היא בעלת זכות היוצרים בצילום. לפיכך, הנתבעת 2 לא סברה כי מדובר ביצירה מיותמת מזכות יוצרים. כגוף תקשורת גדול ומנוסה, המוחזק כבקיא בדיני זכויות יוצרים, היה על הנתבעת לדעת כי סביר להניח שקיים גורם כלשהו אשר בבעלותו זכות היוצרים בצילום. ככל שהנתבעת 2 לא ידעה מיהו בעל זכות היוצרים בצילום, בין אם ניסתה להתחקות אחריו או לא, אין בכך כדי להקים לה הגנת מפר תמים.
בית המשפט קבע כי אין מקום להחיל את הגנת מפר תמים בנוגע על השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 בצילום שיר וגדסי.
הפיצוי – צילום שיר וגדסי
בית המשפט דן בשאלת גובה הפיצוי ההולם בנסיבות העניין, בשים לב לשיקולים שבסעיף 56(ב) לחוק.
היקף ההפרה – בית המשפט הסביר כי מדובר בפרסום צילום שיר וגדסי בכתבה בגיליון יום העצמאות של עיתון ידיעות אחרונות, שהינו אחד מהעיתונים, הגדולים, הנפוצים והפופולריים ביותר בישראל. לכן, מדובר בהיקף חשיפה משמעותי לציבור.
משך הזמן בו בוצעה ההפרה – בית המשפט הסביר כי הכתבה פורסמה בגיליון יום העצמאות של ידיעות אחרונות, שהופץ ביום 28.4.20. בשונה מהשימוש שנעשה בצילום הנבחרת ובצילום גולדה וקיסינג'ר באתר הנתבעת 1, כאן מדובר בשימוש בעיתון מודפס, אשר מטבע הדברים לא ניתן להסיר ממנו את הצילומים. מנגד, יכולת הגישה לכתבה בעיתון מודפס פוחתת במידה ניכרת לאורך השנים, מכיוון שבניגוד לכתבה באתר אינטרנט, לא ניתן לגשת לכתבה בעיתון מודפס באמצעות מנוע חיפוש או באופן אגבי במסגרת גלישה באינטרנט.
חומרת ההפרה, מאפייני פעילותה של הנתבעת 2 ותום ליבה – בית המשפט הסביר כי אמנם הוא לא התרשם כי ההפרה, הן של זכות היוצרים והן של הזכות המוסרית, נעשתה במכוון, אך יש להביא בחשבון כי בדומה לנתבעת 1, הנתבעת 2 היא כלי תקשורת גדול, ותיק ומנוסה, אשר מפרסום יצירות, ובפרט צילומים, במסגרת כתבותיו באופן יומיומי ושוטף. ככזה, מוטלת עליו חובה מוגברת להכיר היטב את דיני זכויות היוצרים ולפעול לפיהם, ובכלל זאת לוודא כי שימוש בצילום במסגרת כתבות המפורסמות בו, אינו מהווה הפרת זכות יוצרים א/או הפרת זכות מוסרית.
הנזק הממשי שנגרם לתובע והרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט – בית המשפט הסביר כי לא הוכח בעניין הנדון נזק ממשי שנגרם לתובע. עם זאת, אילו היתה הנתבעת 2 פונה לתובע מראש ומבקשת ממנו רשות לעשות שימוש בצילום שיר וגדסי בכתבה, ניתן להניח כי התובע היה גובה ממנה מעבר לסכום סמלי עבור רישיון זה, משום שזהו אופן פרנסתו מצילומיו. חסכון עלות זו של תשלום בגין רישיון שימוש בצילום שיר וגדסי מהווה גם את הרווח שצמח לנתבעת 2 בשל ההפרה.
כמו כן, בהשמטת הקרדיט לתובע, נמנעו ממנו חשיפה ומוניטין שהיו עשויים להשיא לו רווחים נוספים אילו גורמים נוספים היו רוכשים ממנו זכויות שימוש בצילום שיר וגדסי. יש להביא בחשבון גם את הפגיעה האישית, הלא-ממונית, הנובעת מעצם ההפרה של זכות היוצרים של התובע, כאשר נטלה הנתבעת 2 את יצירתו ללא רשותו ופרסמה אותה, ללא מתן קרדיט לתובע.
גובה הפיצוי – לאור השיקולים שפורטו, בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 בצילום שיר וגדסי בכתבה. פיצוי זה משקף הן את הפגיעה בזכות היוצרים הכלכלית והן את הפגיעה בזכות המוסרית של התובע.
בית המשפט הסביר כי גובה הפיצויים שנקבעו על ידו בנוגע להפרת זכות היוצרים של התובע על ידי הנתבעות בשלושת הצילומים, נקבע גם לאור אחד מעקרונות היסוד של דיני ההגנה על זכויות היוצרים והאפשרות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק במסגרתם – השיקול ההרתעתי.
בעניין הנדון, מדובר בשני גופי תקשורת מהגדולים והפופולריים בישראל, שעושים שימוש יומיומי ושוטף במספר רב מאוד של יצירות. ככאלה, מוטלת עליהם חובה מוגברת לנהוג לפי דיני זכויות היוצרים.
באשר לטענות הנתבעת בכתב ההגנה, לפיהן התובע לא צילם את הצילומים, בית המשפט הסביר כי התובע הוכיח כי הוא מחזיק בתשליל של שלושת הצילומים. לכן, מכוח סעיף 21 לחוק הישן חזקה (אשר לא נסתרה) כי התובע הוא זה שצילם אותם.
