הליך שנדון בבית המשפט המחוזי במחוז קולומביה שבארצות הברית, בפני השופט Samuel Beryl A. Howell.
הצדדים: התובע: Stephen Thaler; הנתבעים: Shira Perlmutter (רשמת זכויות היוצרים ומנהלת משרד זכויות היוצרים של ארה"ב) ומשרד זכויות היוצרים של ארצות הברית.
העובדות: התובע הינו המפתח והבעלים של תוכנת מחשב שהוא מתאר כבעלת "בינה מלאכותית", המסוגלת ליצור יצירות אמנות חזותית, הדומות ליצירות שיוצר אמן אנושי. תוכנת המחשב, המכונה על ידו כ-Creativity Machine, יצרה לטענתו יצירת אמנות חזותית בעצמה.
לאחר יצירת היצירה, התובע הגיש בקשה לרישום זכויות יוצרים ביצירה במשרד זכויות היוצרים בארצות הברית. בטופס הבקשה, הוא ציין את ה-Creativity Machine כיוצרת של היצירה והסביר שהיצירה נוצרה באופן אוטונומי על ידי אלגוריתם מחשב הפועל על מכונה. עם זאת, הוא ביקש שזכויות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי ה-Creativity Machine יירשמו על שמו כ"עבודה בהזמנה" (work-for-hire) בהיותו הבעלים של ה-Creativity Machine.
משרד זכויות היוצרים האמריקאי דחה את הבקשה בטענה שהיצירה נעדרת יוצר אנושי, שהינו תנאי הכרחי להענקת זכויות יוצרים.
התובע ביקש ממשרד זכויות היוצרים האמריקאי לבחון מחדש את בקשתו, ואישר שהיצירה נוצרה באופן אוטונומי על ידי בינה מלאכותית והינה נעדרת יוצר אנושי מסורתי, אך ערער על דרישת היוצר האנושי של משרד זכויות היוצרים וטען כי יש להכיר בבינה מלאכותית כיוצרת כאשר היא עומדת בקריטריונים של יוצר, כאשר הבעלות בזכויות היוצרים שייכת לבעלים של הבינה המלאכותית.
משרד זכויות היוצרים האמריקאי דחה את הבקשה לרישום היצירה בשנית, תוך שהדגיש את הרציונל המקורי שלו לדחייה לפיו, מאחר שדיני זכויות היוצרים מוגבלים לתפיסות האינטלקטואליות המקוריות של יוצר, המשרד יסרב לרשום זכות יוצרים אם ייקבע כי לא בן אדם הוא זה שיצר את היצירה.
התובע הגיש בקשה נוספת לבחינה מחדש של בקשתו תוך שטען טענות זהות לאלה שטען בבקשתו הקודמת. מועצת הביקורת של משרד זכויות היוצרים (Copyright Office Review Board) אישרה את דחיית הבקשה לרישום זכויות היוצרים, והסכימה כי ההגנה על זכויות היוצרים אינה חלה על יצירות של ישויות שאינן אנושיות.
התובע ערער על החלטה זו, באמצעות הגשת תביעה זו נגד משרד זכויות היוצרים של ארה"ב ו- Shira Perlmutter, רשמת זכויות היוצרים ומנהלת משרד זכויות היוצרים של ארצות הברית.
התובע טען שדחיית הבקשה לרישום זכויות היוצרים על ידי הנתבעים הינה שרירותית, קפריזית, מהווה ניצול לרעה של שיקול דעת ולא בהתאם לחוק, ללא תמיכה בראיות מהותיות, וחורגת מסמכותם הסטטוטורית של הנתבעים, בניגוד לחוק סדר הדין המנהלי.
שני הצדדים הסכימו על העובדות המרכזיות שצוינו לעיל והגישו בקשות לפסק דין מקוצר בנוגע לשאלה האם יצירה שנוצרה באופן אוטונומי על ידי מערכת בינה מלאכותית כשירה להירשם כמוגנת בזכויות יוצרים.
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נקבע כי משרד זכויות היוצרים פעל כראוי בכך שמנע את רישום זכויות היוצרים ביצירה שנוצרה ללא כל מעורבות אנושית. נקבע כי התנאי של יוצר אנושי הינו תנאי הכרחי לצורך הענקת זכות יוצרים תקפה, ולכן נדחתה בקשתו של התובע לפסק דין מקוצר והתקבלה בקשתם לפסק דין מקוצר של הנתבעים.
נקודות מרכזיות שנדונו באותו הליך:
ה-Administrative Procedure Act
ה-Administrative Procedure Act ("APA") קובע ביקורת שיפוטית על כל פעולה סופית של רשות שאין לגביה סעד הולם אחר בבית המשפט, ומורה לבית המשפט המבקר לבטל פעולה שנמצאה כשרירותית, קפריזית, מהווה ניצול לרעה של שיקול דעת או שאינה בהתאם לחוק. סטנדרט זה מחייב את הרשויות ליתן החלטות מנומקות, ולהסביר באופן סביר לבתי המשפט המבקרים את הבסיס לפעולות שנקטו ואת המסקנות שהגיעו אליהן. ביקורת שיפוטית על פעולה של רשות הינה מוגבלת לנימוקי הרשות כאשר נקטה את הפעולה.
פסק דין מקוצר (Summary Judgment)
בהתאם ל-Federal Rule of Civil Procedure 56, צד רשאי לבקש פסק דין מקוצר בתנאי שאין סוגיה אמיתית לגבי עובדה מהותית ופסיקה לטובת המבקש הינה ראויה בהתאם לחוק.
בתביעות APA, כגון תביעה זו, הכוללות בקשות מקבילות לפסקי דין מקוצרים, שופט בית המשפט המחוזי מכהן כשופט של ערכאת ערעור. התיק הנתון לביקורת עוסק בשאלות משפטיות בלבד. לפיכך, בית המשפט אינו נדרש לעסוק בקביעות עובדתיות.
ביקורת שיפוטית הינה מוגבלת בדרך כלל לרישום המנהלי, מכיוון שבתיקי APA, לבית המשפט המבקר אין יותר או פחות מידע שאשר היה לרשות בעת קבלת ההחלטה.
זכויות יוצרים
בהתאם ל-Copyright Act of 1976, הגנת זכויות יוצרים חלה באופן ישיר על יצירות מקוריות המקובעות בכל אמצעי ביטוי מוחשי, בתנאי שיצירות אלה עומדות בדרישות מסוימות. בארצות הברית, הטוען לזכויות יוצרים יכול גם לרשום את היצירה אצל רשם זכויות היוצרים. לאחר שיגיע למסקנה כי היצירה אכן מוגנת בזכויות יוצרים, הרשם ינפיק תעודת רישום, אשר, בין יתר יתרונותיה, מאפשרת למבקש להגיש תביעות לבית המשפט בשל הפרת זכויות היוצרים שלו ביצירה. זכות יוצרים תקפה חלה עם יצירת יצירה כשירה ואינה תלויה ברישום. תעודת הרישום רק מאשרת שזכות היוצרים היתה קיימת לכל אורך הדרך. מנגד, אם הרשם דוחה בקשה לרישום בשל היעדר קיומה של זכות יוצרים, ולא טעה בכך, אז היצירה הנדונה לא תהיה מוגנת בזכות יוצרים.
בבחינת הבקשה לרישום זכות היוצרים של התובע ביצירה הנדונה, הרשם הגיע למסקנה שהיצירה אינה מוגנת בזכויות יוצרים מכיוון שהיא נעדרת יוצר אנושי. לפיכך, הסוגיה המשפטית היחידה בעניין הנדון היתה האם יצירה שנוצרה באופן אוטונומי על ידי מחשב הינה נופלת תחת הגנת חוק זכות יוצרים עם יצירתה.
התובע ניסה לסבך את הסוגיות שהוצגו על ידי הקדשת חלק ניכר מטענותיו להתקיימותן של תיאוריות משפטיות שונות שלפיהן זכויות היוצרים ביצירה שיצר המחשב יעברו אליו בשל היותו בעל המחשב. למשל על ידי הפעלת עקרונות קניין במשפט המקובל או דוקטרינת יצירה מוזמנת (work-for-hire).
בית המשפט הסביר כי טענות אלה מתייחסות לשאלה על שם מי צריכה להירשם זכות יוצרים תקפה, ובכך שמות את העגלה לפני הסוס. בדחייתו את הרישום, הרשם הגיע למסקנה שמעולם לא היתה קיימת זכות יוצרים ביצירה שנוצרה בהיעדר יוצר אנושי, ולכן אין מה לרשום ואין שאלה בנוגע למי שייך הרישום.
בית המשפט הסביר כי הסוגיה היחידה שהוצגה כראוי על ידי התובע היא האם הרשם פעל באופן שרירותי או קפריזי או באופן אחר תוך הפרה של ה-APA בהגיעו למסקנה אליה הגיע. בית המשפט קבע כי הרשם לא טעה בכך שדחה את הבקשה לרישום זכויות היוצרים שהגיש התובע. זאת משום שחוק זכות היוצרים האמריקאי מגן רך ורק על יצירות שנוצרו על ידי יוצר אנושי.
בית המשפט הסביר כי התובע ציין נכונה כי לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו, חוק זכות היוצרים הוכיח את עצמו כגמיש מספיק כדי לחול על יצירות שנוצרו עם או בלי מעורבות של טכנולוגיות שפותחו זמן רב לאחר המדיה המסורתית של כתבים שקובעו על נייר. למעשה, גמישות זו נטמעת במפורש בגלגול המודרני של חוק זכות היוצרים האמריקאי שקובע כי זכויות היוצרים חלות על יצירות מקוריות של יוצר המקובעות בכל אמצעי ביטוי מוחשי, אשר ידוע כעת או פותח מאוחר יותר. זכות יוצרים נועדה להתאים את עצמה לתקופה. עם זאת, בבסיסה של יכולת התאמה זו, עמדה הבנה עקבית שיצירה אנושית היא הבסיס של זכויות יוצרים, גם כאשר היצירה האנושית מתועלת באמצעות כלים חדשים או מדיה חדשה. בעניין Sarony[1] בית המשפט העליון קבע שתצלומים הינם יצירות המוגנות בזכויות יוצרים השייכות ליוצריהם, למרות שהם הונפקו ממכשיר מכני שרק משחזר תמונה של מה שנמצא בחזית המכשיר, וזאת משום שהתוצאה של התצלום בכל זאת מייצגת את תפיסת האינטלקטואל המקורי של היוצר. מצלמה יכולה ליצור רק העתק טכני של סצנה, אך היא עושה זאת רק לאחר שהצלם מפתח "תפיסה נפשית" (“mental conception”) של התצלום, אשר מקבל את צורתו הסופית על ידי החלטותיו של אותו צלם, כגון הצבת נושא התצלום מול המצלמה, בחירה וסידור של התפאורה והאביזרים הנוספים בתצלום, סידור נושא התצלום כך שיציג קווי מתאר חינניים, סידור האור והצל של התצלום, הצעת הביטוי הרצוי, אשר יוצרות את התצלום הכולל. המעורבות האנושית ביצירה הנדונה בעניין Sarony והשליטה היצירתית עליה היו המפתח למסקנה שסוג היצירה החדש נופל בגבולות זכויות היוצרים.
עם זאת, בית המשפט הסביר כי זכויות היוצרים מעולם לא התרחבו עד כדי כך כדי להגן על יצירות שנוצרו על ידי צורות חדשות של טכנולוגיות הפועלות בהיעדר כל יד אנושית מנחה, כפי שהתובע טען. יוצר אנושי הינו דרישת יסוד לקיומה של זכות יוצרים.
עיקרון זה נובע מהטקסט הפשוט של חוק זכות היוצרים האמריקאי. חוק זכות היוצרים האמריקאי הנוכחי (the Copyright Act of 1976), מעניק הגנת זכות יוצרים ליצירות מקוריות של יוצר ("author") המקובעות בכל אמצעי ביטוי מוחשי, אשר ידוע כעת או שפותח מאוחר יותר, שניתן לתפוס, לשכפל או להעביר אותו באופן אחר, ישירות או בעזרת מכונה או מכשיר. הקיבוע של היצירה במדיום המוחשי נעשה על ידי היוצר או תחת סמכותו. לכן, על מנת שיצירה תהיה מוגנת בזכות יוצרים, חייב להיות לה "יוצר".
כפי ש טען התובע, המילה הקריטית "author" אינה מוגדרת בחוק זכות היוצרים האמריקאי. בית המשפט הסביר כי המונח "יוצר", במובנו הרלוונטי, פירושו המקור של צורה מסוימת של יצירתה יצירתית או רוחנית/אינטלקטואלית, היוצר של יצירה אמנותית; צייר, צלם, יוצר סרטים וכו'. לפי הטקסט הפשוט שלו, חוק זכות היוצרים האמריקאי דורש שליצירה המוגנת בזכות יוצרים יהיה יוצר בעל יכולת עבודה אינטלקטואלית, יצירתית או אמנותית. בית המשפט קבע כי היוצר הזה חייב להיות אנושי על מנת לקבל הגנת זכות יוצרים.
דרישת ה"יוצר" האנושי שבחוק זכות היוצרים משנת 1976 נשענת על מאות שנים של הבנה מסודרת. החוקה האמריקאית מאפשרת את החקיקה של חוקי זכויות היוצרים והפטנטים על ידי הענקת סמכות לקונגרס לקדם את התקדמות המדע והאמנויות המועילות, על ידי הבטחת הזכות הבלעדית של יוצרים וממציאים ביצירות ובתגליות שלהם לזמן מוגבל. גם זכות יוצרים וגם פטנט נתפסו כצורות של נכסים שהממשל צריך להגן עליהם, והיה ברור שהכרה בזכויות בלעדיות בנכסים אלה תקדם את טובת הציבור על ידי עידוד יחידים ליצור ולהמציא. פעולת היצירה האנושית, וכיצד לעודד בני אנוש לעסוק ביצירה באופן הטוב ביותר, ובכך לקדם את המדע והאמנויות יעילות, היו מרכזיים בדיני זכויות היוצרים האמריקניים מראשיתם. שחקנים שאינם אנושיים לא צריכים תמריצים בדמות של זכויות בלעדיות המוגנות על פי החוק בארצות הברית, ולכן חוק זכות היוצרים האמריקאי לא נועד להגיע אליהם.
ההבנה שהמונח "authorship" (מקצועו של היוצר) הינו מילה נרדפת ליצירה אנושית נשארה גם כשחוק זכות היוצרים התפתח אחרת. החוק שקדם לחוק זכות היוצרים האמריקאי הנוכחי – the Copyright Act of 1909 – קבע מפורשות שרק אדם “person”)) יכול לקבל זכות יוצרים ביצירה שלו תחת החוק. בחוק משנת 1909 זכות יוצרים היתה מוגבלת באופן חד משמעי ליצירות שנוצרו על ידי יוצרים אנושיים. לא קיימת אינדיקציה לכך שהקונגרס ניסה לשנות דרישה עתיקה זו עם הגלגול המודרני של חוק זכות היוצרים. להפך, הדוח הרלוונטי של הקונגרס מצביע על כך שבחקיקת החוק משנת 1976, הקונגרס ניסה לשמר את הסטנדרט של "יצירה מקורית של יוצר" ללא שינוי מהחוק הקודם משנת 1909.
דרישת היוצר האנושי הוכרה גם באופן עקבי על ידי בית המשפט העליון כאשר הוא נדרש לפרש את חוק זכות היוצרים. בעניין Sarony, ההכרה של בית המשפט העליון בזכות יוצרים בתצלום נשענה על העובדה שהיוצר האנושי, ולא המצלמה, הוא שהגה ועיצב את התצלום לאחר מכן השתמש במצלמה על מנת לתפוס את התצלום. התצלום היה תוצר של אמצאה אינטלקטואלית של הצלם, ובהתחשב בטבעו של מקצועו של יוצר, הוא נחשב ליצירת אמנות מקורית אשר הצלם הוא היוצר שלה. באופן דומה, בעניין Mazer v. Stein[2], בית המשפט קבע כי תנאי מוקדם לקיומה של זכות יוצרים הוא שיצירה חייבת להיות מקורית, כלומר, ביטוי מוחשי של היוצר לרעיונותיו. גם בעניין Goldstein v. California[3], בית המשפט פירש את המונח "author" כ"יוצר" ("originator"), מי שמשהו חייב לו את מקורו. בכל המקרים הללו, המונח יוצר מתמקד בפעולות של יצירתיות אנושית.
בהתאם, בתי המשפט סירבו באופן אחיד להכיר בזכות יוצרים ביצירות שנוצרו בהיעדר מעורבות של יוצר אנושי, אף כאשר, למשל, היוצר הנטען היה אלוהי. כאשר בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים התעמת עם ספר שנטען שהוא מגלם את דבריהם של יצורים שמימיים ולא של בני אדם, הוא הגיע למסקנה שאלמנט כלשהו של יצירתיות אנושית חייב להתרחש כדי שיחולו זכויות יוצרים על הספר, שכן, זכויות היוצרים לא נועדו להגן על יצירות של יצורים אלוהיים. כך, בעניין Kelley v. Chicago Park District[4], בית המשפט הפדרלי השביעי לערעורים סירב להכיר בזכויות יוצרים בגינה מעובדת, משום שהכרה כזאת "תלחץ" חזק מדי על העיקרון הבסיסי לפיו היוצרים של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים חייבים להיות אנושיים. הגינה קיבלה את צורתה מכוחות הטבע, אף אם אדם יצר את התוכנית לסידור הראשוני של הצמחים, ולכן היא נותרת מחוץ לגבולות ההגנה של זכויות היוצרים. בעניין Naruto v. Slater[5], בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים קבע שמקוק (סוג של קוף) אינו יכול לתבוע לפי חוק זכות יוצרים בגין הפרה לכאורה של תמונות שהוא צילם, שכן חיות, מאחר שאינן אנושיות, הינן חסרות מעמד סטטוטורי לפי החוק. עם זאת, בית המשפט בכל זאת נאלץ לבחון על מי נועד חוק זכות יוצרים להגן, והגיע למסקנה שהוא נועד להגן רק על בני אדם, והסביר כי המונחים המופיעים בחוק כגון "ילדים", "נכדים" "חוקיים", "אלמן/ה", כולם מרמזים על אנושיות ומחריגים בהכרח בעלי חיים. לכן, בית המשפט (בעניין הנדון) הסביר שהתובע לא יכול להצביע על אף פסק דין שבו בית המשפט הכיר בזכויות יוצרים ביצירה שנוצרה על ידי יוצר שאינו אנושי.
בית המשפט הסביר כי אין ספק שאנו מתקרבים לגבולות חדשים בדיני זכויות היוצרים, כאשר אמנים משתמשים בבינה מלאכותית על מנת ליצור יצירות חזותיות ואמנותיות חדשות. הצמצום הגובר של היצירתיות האנושית מהייצור בפועל של היצירה הסופית יעלה שאלות מאתגרות בנוגע לכמה הקלט האנושי הינו הכרחי כדי להכשיר את המשתמש של מערכת בינה מלאכותית כ"יוצר" של היצירה שנוצרה, מהו היקף ההגנה על התמונה שנוצרה, כיצד להעריך את המקוריות של יצירות שנוצרו באמצעות מערכות בינה מלאכותית כאשר ייתכן שהמערכות אומנו על יצירות קיימות שאינן ידועות, כיצד ניתן להשתמש בזכות יוצרים בצורה הטובה ביותר על מנת לתמרץ יצירת יצירות במעורבות של בינה מלאכותית, ועוד.
בית המשפט הסביר כי בעניין הנדון, בעוד שהתובע ניסה לשנות את הנושא הנדון, על ידי קביעת עובדות חדשות לפיהן הוא סיפק הוראות והנחה את הבינה המלאכותית שלו ליצור את היצירה, הבינה המלאכותית נשלטת על ידו באופן מלא, והבינה המלאכותית פועלת רק בהנחייתו – וזאת על מנת לרמוז שהיה לו תפקיד מרכזי ביצירת היצירה – קביעות אלה סותרות באופן ישיר את הרישום המנהלי. ביקורת שיפוטית על החלטה סופית של רשות לפי ה-APA הינה מוגבלת לפרוטוקול המנהלי, משום שזה חוק מנהלי מובהק שבתיק APA, לבית משפט לערעורים לא צריך להיות יותר או פחות מידע מאשר לרשות שקיבלה את ההחלטה. במקרה הנדון, התובע הודיע לרשמת שהיצירה נוצרה באופן אוטונומי על ידי מכונה ושטענתו לזכויות יוצרים שלו ביצירה מבוססת רק על העובדה שהוא הבעלים של המכונה. לכן, הרשמת קיבלה את החלטתה בהתבסס על העובדה שלפי הבקשה לתובע לא היה תפקיד ביצירת היצירה, עובדה שהתובע לא ניסה לסתור. בית המשפט הסביר שהניסיון של התובע לעדכן ולעצב מחדש את העובדות עבור ביקורת שיפוטית לפי ה-APA הינו מאוחר מדי. ברישום שעיצב התובע מראשית הגשת בקשתו לרישום זכויות היוצרים, תיק זה מציג אך ורק את השאלה האם יצירה שנוצרה באופן אוטונומי על ידי מערכת מחשב הינה כשירה לזכות יוצרים. בית המשפט הסביר כי בהיעדר מעורבות אנושית כלשהי ביצירת היצירה, התשובה הפשוטה והברורה לשאלה זו היא "לא" (כפי שקבעה הרשמת). בהתחשב בעובדה שהיצירה הנדונה לא הולידה זכות יוצרים תקפה עם יצירתה, אין צורך להתייחס לאינספור התיאוריות שהעלה התובע בנוגע לשאלה כיצד בעלות כזאת יכולה לעבור אליו. לא ניתן להשתמש בדוקטרינות של המשפט המקובל להעברת קניין כאשר לא קיימת זכות קניין להעברה מלכתחילה. בעניין הנדון, התמונה שנוצרה באופן אוטונומי על ידי מערכת המחשב של התובע, מעולם לא היתה כשירה לזכות יוצרים, ולכן אף אחת מהדוקטרינות שהעלה התובע אינה מעלה זכות יוצרים אותה ניתן לתבוע.
[1] (quoting Burrow-Giles Lithographic Co. v. Sarony, 111 U.S. 53, 59 (1884) and citing 17 U.S.C. § 102(a)
[2] Mazer v. Stein, 347 U.S. 201, 214 (1954)
[3] Goldstein v. California, 412 U.S. at 561
[4] Kelley v. Chicago Park District, 635 F.3d 290, 304–06 (7th Cir. 2011)
[5] Naruto v. Slater, 888 F.3d 418, 420 (9th Cir. 2018)
