תביעה ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי חברת איי.וי.וו.בע"מ ואסף סידני דולב כנגד אילן ארבל וחברת ארבלקום תקשורת ופרויקטים בין לאומיים בע"מ. התביעה נדונה בבית משפט השלום בראשון לציון, בפני השופט ארז יקואל. ביום 14.5.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעת טוענת בתביעתה כי הנתבע, עובד בכיר עוול ברשלנות, בהפרת זכות יוצרים או בגזל כלפי מעבידתו, שעה שטען כלפיה בלבד ובטרם הכירה בו כעובד, כי קיימות לו זכויות בעלות במוצר שביקשה לשווק. התובעת עותרת לשני סעדים – לצו הצהרתי, לפיו היא בעלת מלוא הזכויות במוצר ולחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים בסכום של 2,000,000 ₪.
הנתבעים מכחישים את טענות התובעת. לגישתם, הנתבע, הוא הגה את הרעיון למוצר נשוא התובענה וקיימות לו זכויות קנייניות במוצר. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, שהופנתה כלפי התובעת ודולב, בעתירה לחייבם בתשלום סכום של 160,000 ₪. התביעה שכנגד עוסקת בנזקים נטענים, ישירים ועקיפים, שנגרמו לתובעים שכנגד מחמת ניהול הליכי סרק פוגעניים כנגדם, כגישתם, בגדר המרצת פתיחה ובקשה לסעד זמני שהוגשה כנגדם בה"פ 200801/08 (הליך האחר).
תוצאות ההליך: התביעה והתביעה שכנגד נדחו. לאור מכלול נסיבות העניין, יש לחייב את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 45,000 ₪.
נקודת מרכזיות שנדונו בהליך:
הבעלות במוצר שפותח על ידי עובד
נפסק כי משנקבע בפסק הדין (אחר) כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבע, הוחלה על הצדדים המסגרת הנורמטיבית של סעיף 34 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, הקובע כי:
"מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת".
לא הוכח כי "הוסכם אחרת" בין הצדדים ותוצאות פסק הדין מגבשות את זכויות התובעת במוצר.
האם הנתבע התרשל בכך שטען לזכויות במוצר
פסק הדין מקבע את זכויותיה של התובעת במוצר, אך ממצאיו מכרסמים בליבת עילת התביעה העיקרית. יוצא כי התובעת היא זו שאפשרה לנתבע את המסד הסביר לשליחת המכתב על רקע סירובה להכיר בו כעובד, תוך שהותירה עמימות אשר להגדרת תפקידו במסגרתה ולזכויותיו במוצר.
מחד-גיסא, מבקשת התובעת לראות בהכרזה שבפסק הדין תימוכין בגישתה כי הזכויות במוצר שלה הן מכוח הוראות סעיף 34 לחוק זכות יוצרים. מאידך-גיסא, היא זו שהתכחשה כל העת להיות הנתבע עובד שלה. ככל שהייתה מכירה במעמדו בזמן אמת, כפי שצריכה היתה לעשות כניבט מהקביעות שבפסק הדין, דומה כי היו מתייתרות שלוש המחלוקות שנטשו בין הצדדים, בהליך האחר ובבית הדין האזורי לעבודה.
התכחשות התובעת להיות הנתבע עובד במסגרתה, מקשה עליה במבוקשה לכונן את יסודות עוולת הרשלנות המיוחסים לו. התובעת לא סיכמה עם הנתבע דבר לעניין זכויות הקניין הרוחני במוצר ובנסיבות מעורבותו הפעילה בהגדרתו לכדי תצורתו הסופית, אין זה בלתי סביר שיסבור כי גם לו חלק בהן.
שגגת התובעת בהגדרת מעמדו של הנתבע אינה מצדיקה חיובו בנזקיה הנטענים שהתרחשותם, ככל שאירעה, רובצת לפתחה.
נפסק כי אמירה דיסקרטית בעצם המכתב, לעיני התובעת בלבד, כי יש לנתבע "זכויות קנייניות ב-IP של המוצר", אינה עולה בגדר הפרה של זכויות התובעת במוצר. על כן נפסק כי לאור מכלול נסיבות העניין, כי אמירה דיסקרטית שכזו, גם אינה מכוננת את יסודות עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין.
הפרת זכויות יוצרים במשלוח מכתב הטוען לבעלות במוצר
נפסק כי בעצם משלוח המכתב לא הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת במוצר. סעיף 11 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007, שחל בעת משלוח המכתב (להלן: "חוק זכות יוצרים"), קובע כי:
"זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;
(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב."
הנתבע לא השתמש במוצר, לא העתיקו, לא הפיצו, לא העמידו לרשות הציבור ולא פעל בכל דרך האסורה לפי הוראות חוק זכות יוצרים. אמירה דיסקרטית בעצם המכתב, לעיני התובעת בלבד, כי יש לנתבע "זכויות קנייניות ב-IP של המוצר", אינה עולה בגדר הפרה של זכויות התובעת במוצר.
גזל
בית המשפט דחה את טענת התובעת כי משלוח המכתב עולה בגדר גזל על פי סעיף 52 לפקודת הנזיקין. מהוראות סעיף זה עולה כי: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".
נפסק כי לא הוכחו יסודות עוולת הגזל ביחס לנתבעים. הנתבעים לא העבירו שלא כדין לשימוש עצמם את המוצר, לא לקחו אותו, לא עכבו אותו, לא השמידו אותו, לא מסרו אותו לידי אדם שלישי ולא שללו אותו מן התובעת.
נפסק כי אין קשר סיבתי בין המכתב לבין נזקיה הנטענים של התובעת. בנוסף נפסק כי גם בחינת גופם של טיעוניה בנושא, מלמדת כי היא חדלה מהוכחת נזקיה. לא הוצגה מסכת שלמה של ראיות בתימוכין בטענות התובעת, שנמנעה מהבאת עדים מרכזיים, באופן המשמש לחובתה בהערכת המשקל שאני מתבקש לייחס לגרסתה.
פסיקת פיצוי בדרך של אומדן
בית המשפט התבקש לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין אובדן לקוחות ומשקיעים פוטנציאליים בסכום על דרך האומדנה.
נפסק כי באין רשלנות מטעם הנתבעים, אין קשר סיבתי בינם לבין ראש הנזק הנטען. התובעת לא השמיעה עדים להוכחת היתכנות נזק שכזה ודומה כי לא בכדי, נוכח מעמדו הפחות של המוצר בשוק העכשווי, כפי שהסתבר שעה שהתובעת נותרה בשלב "הרעיון" בעוד מתחריה החזיקו במוצר דומה מוגמר.
לא בנקל יידרש בית המשפט לפסיקת פיצויים על דרך האומדנה ובית המשפט לא ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין.
כידוע: "… באותם המקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת באותם המקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט להשלמת החסר…" (ר' ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, לה(2) 800, 806-809 (9.3.81)).
התובעת לא פרשה תשתית ראייתית עובדתית ולו מינימלית להוכחת קיומם של הנזקים אליהם טענה ולא הוכח כי נתקלה ביחס משמע הייתה "מצורעת" מפאת המכתב (השווה ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, נז(4) 289, 312 (11.5.03); ע"א (מחוזי ת"א) 1337/01 רשות הדואר נ' אגשם [פורסם בנבו] תשס"ב(2) 257, 271 (29.1.03); ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן מז(3) 23, 34 (15.6.93); ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים [פורסם בנבו] (6.2.06)).
לשון הרע (התביעה שכנגד)
נפסק כי פסק הדין וההליך האחר מיצו את טענות התובעים שכנגד, הן בהקשרים של הוצאות משפט ריאליות והן בהקשרים של פגיעה אישית מהתבטאויות התובעת.
התובעים שכנגד עתרו לחיוב הנתבעים שכנגד בסכום של 160,000 ₪ בעילות נזיקיות ולפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965. נטען כי הנתבעים שכנגד הכפישו את התובעים שכנגד באופן שיטתי וסדרתי ונקטו כנגדם הליכי משפט פוגעניים בזדון או ברשלנות, באופן שגרם להם נזקים ממוניים ובלתי ממוניים.
גרסת הנתבעים שכנגד הן בהליך האחר והן בהליך שכאן, לא מוקדה בהשחרת פני התובעים שכנגד. בית הדין האזורי לעבודה כבר דן בראש נזק זה והכריע בו. לא הוכח שהנתבעים שכנגד פגעו בשמו הטוב של התובע שכנגד, משבין השאר, טענותיהם כלפי התנהלותו לא הופנו לגורם נוסף. עם זאת, התנהלות הנתבעת שכנגד שנמצאה כחורגת מהמסגרת הראויה של יחסי העבודה בין הצדדים, הובאה בחשבון בקביעת סכום הפיצויים במסגרת פסק הדין. על כן התביעה שכנגד נדחתה.
