תביעה שהוגשה על ידי צ'רלטון בע"מ כנגד מונא גליאנוס, התביעה הוגשה בבית המשפט השלום בחדרה ונדונה בפני השופט נאסר ג'השאן. ביום 21.11.2013 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: תביעה בעילת הפרת זכויות יוצרים של התובעת. נטען כי, הנתבעת הפרה את זכויות התובעת ביצירות דרמטיות מסוג משחקי ספורט, כאשר הקרינה בשידור פומבי את שידורי התובעת לבאי העסק, ובכך הפרה זכויות היוצרים שבבעלות התובעת. התביעה הוגשה לפיצוי על סך של 85,000 ₪.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. המטרה של הצבת המכשיר במקום היתה לצרכי הקופאי בלבד ולא לקדם את העסק או לשרת את הלקוחות שלא יכלו לראות את המסך ועל כן אין המדובר בשידור פומבי.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 6,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
זכות יוצרים בשידורי משחקי ספורט
החוק מגן על יצירות המנויות בו, ובין היתר על "יצירה דרמטית" אשר כוללת "מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית- מוסיקלית, יצירת מחול ופנטומימה". כבר נקבע בפסיקה כי משחקי ספורט תחרותיים הם בגדר "יצירה דרמטית" או "יצירה אמנותית".
שידור פומבי המפר זכות יוצרים
נפסק כי התובעת היא בעלת זכות יוצרים בשידורי משחקי ספורט, וכי היא זכאית לתבוע מי שהפר את זכויותיה. סעיף 11 (3) לחוק קובע כי זכות היוצרים כוללת את ביצוע היצירה באופן פומבי, ובהתאם לסעיף 13 ביצוע פומבי יחשב ל"השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר". עוד קובע החוק בסעיף 47 כי:
"העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשות של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי פרק ד'".
הפסיקה גיבשה מספר מבחנים להכרעה בשאלה אם הצגת יצירה בבית עסק תיחשב כביצוע פומבי. רוב פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו ע"י הערכאות הדיוניות התייחסו להשמעת יצירות מוסיקליות, אולם נראה, כי ניתן ליישם את המבחנים לגבי יצירה מושמעת על יצירה המשודרת על מסך, בשינויים המחוייבים.
שני תנאים קבעה הפסיקה כדי שהביצוע יהיה פומבי. ראשית, על הנתבע ל"בצע" את היצירה והשידור, ונראה, כי אין מחלוקת כי שידור משחק כדורגל על גבי מסך התלוי בבית עסק מהווה "ביצוע", שכן מדובר בשידור יצירה מוגנת בבית העסק, ובאופן כללי הקהל יכול להיחשף ליצירה זו לו תינתן הזדמנות לצפות בה. מקום שמופעל מכשיר אשר משדר יצירה, מתקיים בענייננו אלמנט הביצוע.
התנאי השני הוא שעל הביצוע להיות פומבי. בשאלת הפומביות, נקבעו מספר מבחני עזר, באמצעותם ניתן להבחין בין ביצוע פומבי לביצוע פרטי.
מבחן העזר הראשון והעיקרי הוא – אופיו של הציבור שנחשף ליצירה; נקבע, כי אם מדובר בביצוע שנועד לציבור שהוא קבוצה סגורה שאינה מתחלפת (כגון תא משפחתי ואורחים), הרי מדובר בסממן של ביצוע פרטי, וככל שחברי הקבוצה מתחלפים וחברי הקבוצה הצופה ביצירה או מאזינה לה הם אקראיים, הרי בפנינו סימן לכך שמדובר בביצוע פומבי לציבור. על כן נקבע כי השמעת יצירות מוסיקה בטרקלין בית המלון להנעמת זמן השוהים בו תיחשב כביצוע פומבי. כמו-כן נקבע בשורה של פסקי דין בערכאות המבררות, כי גם בבתי עסק קטנים ושכונתיים, אם הציבור הוא ציבור מתחלף, הרי ביצוע יצירה בתוכו, תחשב לביצוע פומבי. בפסיקה נקבע כי ביצוע יצירה, הקרנתה או השמעתה בבית קפה הפתוח לקהל הרחב, בר או מסעדה תיחשב לביצוע פומבי.
מבחן עזר השני בו השתמשה הפסיקה הוא הרווח שיצמח לבעל המקום עקב הביצוע הפומבי. על פי מבחן זה, לא כל ביצוע אשר מבוצע בבית עסק לקהל אקראי, יהווה ביצוע פומבי. על הביצוע להיות מופנה לציבור הרחב כחלק מקידום בית העסק. כך לדוגמא נקבע, כי שידור מוסיקה במלון נועד להנעים זמנם של האורחים, ולא יעלה על הדעת שהמלון ינצל את הזכות לקדם עסקיו ללא תשלום תמלוגים ואף נקבע לגבי השמעת מוסיקה בחנות לנעליים.
מבחן העזר השלישי הוא מבחן הייעוד, דהיינו – יש להוכיח כי הביצוע נועד לציבור. ממילא, ביצוע בבית עסק שלא נועד ולא הופנה מלכתחילה לציבור הרחב, לא ייחשב כביצוע פומבי. כלל זה נועד למנוע מצבים גבוליים, שבהם עובד חנות שמע להנאתו מוסיקה והציבור נחשף למוסיקה זו למספר רגעים. בעניין זה אוזכרו בספרו של גרינמן שני פסקי דין של בית המשפט השלום, אשר מהם עולה כי נהג אוטובוס אשר שמע להנאתו מוסיקה לא ייחשב כמי שמבצע יצירה בפומבי, למרות שחלק מן הנוסעים, במושבים הקדמיים, שמעו את המוסיקה ועובדת חנות אשר שומעת מוסיקה להנאתה למרות שחלק מן הרוכשים יכלו לשמוע את המוסיקה אף היא לא תיחשב כמי שביצעה שידור בפומבי.
נפסק כי אין מדובר במבחנים טכניים, אלא במבחנים שנועדו למנוע ניצול יצירות מוגנות לצורך הפקת רווחים ע"י בתי עסק או ע"י מבצעים פומביים.
בענייננו נפסק כי המטרה של הצבת מכשיר הטלוויזיה במקום היתה לצרכי הקופאי בלבד ולא לקדם את העסק או לשרת את הלקוחות שלא יכלו לראות את המסך ועל כן אין המדובר בשידור פומבי.
אין די ביכולתם של הקונים העומדים על הקופה או הממלאים טופס "טוטו" על הדלפק, להביט מספר שניות לעבר הטלוויזיה בכדי שהדבר ייחשב כביצוע פומבי של היצירה.
בנסיבות אלו, נפסק כי אין לראות בשידור המשחקים בבית העסק של הנבעת כשידור פומבי. אמנם, השידור בוצע במקום בו קיימת גישה לקהל מגוון ואקראי, אולם השידור לא היה מיועד אל ציבור הלקוחות אלא לעובד החנות שישב ליד הקופה, וזאת ניתן ללמוד מכך שאין כסאות המאפשרים צפייה בשידור בישיבה. בנוסף, לא הוכח כי השידור נועד לקדם את עסקי הנתבעת, מקום שהלקוחות לא יכלו לצפות בשידור בישיבה, או לצפות למשך זמן ממושך בשידור.
בנוסף נפסק כי לו היה מוכח כי השימוש במסך היה מעורב, ולצד השימוש הפרטי של הקופאי הוא היה משמש גם את באי העסק והיה מהווה תרומה של ממש לקידום העסק – התביעה הייתה מתקבלת.
