תביעה שהוגשה על ידי הפסל המוערך אבנר בר חמא כנגד עיריית קרית גת, התביעה הוגשה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ונדונה בפני השופטת שרה דברה. ביום 7.6.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: המדובר בתביעה לפיצויים בשל הפרת זכותו המוסרית של התובע, בעקבות הפגיעה בשני פסלים שיצר בהזמנה בעבור עיריית קרית גת ואשר הועמדו בקריית גת. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם עירית קריית גת מחויבת לתחזק את הפסלים אשר רכשה מהתובע על פי מצבם המקורי, והאם התובע זכאי לפיצוי במידה והעיריה אינה עושה כן.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה, נפסק כי על הערייה החובה לתחזק את הפסלים ומשאינה עושה כן פוגעת היא בזכותו המוסרית של התובע. נפסק כי העיריה תשלם לתובע 20,000 ש"ח בגין כל הפרה (40,000 ₪). בנוסף, נפסק כי העיריה תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ש"ח.
הערת DWO: החלטה זו של בית המשפט לפיה ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק (לפי החוק הישן) הינה החלטה המנוגדת להוראות הדין והוראות פסיקת, שכן לא ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק (לפי החוק הישן) בגין הפרת הזכות המוסרית ויש להוכיח את הנזק הממשי שנגרם. קרי: בית המשפט אינו מוגבל לפסיקה בין 10,000 ₪ ל 20,000 ₪, ראה למשל, בעניין תומרקין ובעניין פביאן פרדי, שם נפסקו לפסלים סכומים גבוהים בהרבה.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
זכות מוסרית ביצירה
במקביל לזכות היוצרים של האמן ביצירתו, שהיא זכותו הכלכלית לניצול היצירה, מכיר החוק בזכות נוספת, היא הזכות המוסרית. הזכות המוסרית ביצירה היא זכותו של היוצר כי יצירתו לא תסולף או תשונה באופן שיפגום בה או בשמו של היוצר. זכות זו היא זכות אישית של היוצר, הנובעת מהקשר האישי המיוחד בינו ובין יצירתו.
הזכות המוסרית מעוגנת בסעיף 46 לחוק זכות יוצרים, המגדיר כי:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –
(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;
(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
המחוקק הישראלי הכיר בשתי נגזרות של הזכות המוסרית. נגזרת אחת היא הזכות להיות מוכר כיוצר היצירה. נגזרת שניה היא הזכות לשלמות היצירה, המגנה על היצירה מפני פגימה, סילוף או ביצוע פעולות אחרות הפוגעות בשלמותה. החוק מסייג את הזכות לשלמות היצירה, בקובעו כי היוצר יוכל להתנגד לשינוי ביצירתו רק אם יש בשינוי זה בכדי לפגוע בכבודו או בשמו. הפסיקה קבעה כי לא די בכך שהיוצר נפגע מהשינוי באופן סובייקטיבי, אלא יש לבחון באופן אובייקטיבי האם היפגעותו של היוצר היתה סבירה- האם אכן השינוי פגע בשיקול הדעת אותו הפעיל היוצר ביחס ליצירה (ת.א. (חי') 977/86 טאו נ' הטכניון, פ"ד תשנב(3) 89, 109 (1992)).
הגנות: שימוש סביר שאינו מפר את הזכות המוסרית
חוק זכות יוצרים הוסיף מבחן נוסף הנדרש להוכחת הפגיעה בזכות המוסרית. סעיף 50 לחוק קובע כי בחינתו של בית המשפט האם זכותו המוסרית של יוצר הופרה תהא כפופה למבחן הסבירות:
"(א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה.
(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה היתה סבירה בנסיבות העניין.
(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה:
(1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה;
(2) אופי הפעולה ומטרתה;
(3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה;
(4) המקובל בענף;
(5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה."
בסעיף 50 ביקש המחוקק לסייג את זכותו של היוצר, לשלוט בשימושים הנעשים ביצירתו לאחר שיצאה לעולם, על מנת לאפשר לחברה ליתן ביטויים לאינטרסים נוספים.
זכות היוצר לדרוש שימור אקטיבי של יצירתו
הזכות המוסרית נוסחה כזכות למנוע שינויים אקטיביים ביצירה. לא ברור מנוסח החוק האם הזכות המוסרית כוללת גם את זכותו של היוצר לדרוש שימור אקטיבי של יצירתו; כלומר – האם זכאי היוצר לדרוש כי בעלי היצירה ינקטו פעולות אקטיביות על מנת לשמר אותה? שאלה זו משולבת בשאלה נוספת, הבוחנת האם זכותו המוסרית של היוצר מחייבת את השארת היצירה במקומה, או שבעלי היצירה רשאים להסירה.
שאלות אלה עלו בפסיקה מספר פעמים בטרם חקיקת חוק זכות יוצרים החדש. בכל המקרים דובר ביצירות שהגיעו למצב של הרס מוחלט בעקבות הזנחה של רשות מקומית, וליוצרים נפסק פיצוי בשל הפרת זכותם המוסרית ביצירה. כך, בת.א. (מחוזי- חיפה) 11264/97 תומרקין נ' עיריית קרית ים [פורסם בנבו] (2001) נידון מקרה בו העמיד האמן יגאל תומרקין פסל סביבתי בקרית ים, וזה הושמד על ידי העיריה לאחר שהפך לגרוטאה עקב הזנחה. בית המשפט המחוזי פסק לתומרקין פיצוי של 281,000 ש"ח בשל ערך הפסל ועוגמת נפש. בת.א. (שלום- ת"א) 64221/00 פביאן פרדי נ' עיריית טבריה [פורסם בנבו] (2004), נידון מקרה בו פסל סביבתי שתכנן התובע הוזנח ולבסוף נהרס. בית המשפט שם קבע כי "מצבו של הפסל היום מדגים פגיעה בזכות היוצרים המוסרית של התובע, שכן זכותו של אומן שיצירתו לא תינזק ולא תיהרס", ופסק לתובע פיצוי בסך 35,000 ש"ח בגין פגיעה בזכות המוסרית ועוגמת נפש (וראה גם ת.א. (שלום- ת"א) פרדי פביאן נ' עיריית רמת גן (1997) [פורסם בנבו]).
עם זאת, מאחר וקביעות אלה פוגעות בזכות בעל הקניין ביצירה, הרי שבמקרים מסוימים עשויה זכותו של היוצר לסגת מפני זכות הקניין של בעל היצירה (גרינמן, עמ' 857-858). לא נראה כי סביר לדרוש מכל אחד- הן אדם פרטי והן רשות ציבורית- לשמר לנצח כל יצירה אומנותית שרכש, גם אם אין ברשותו את התקציב הנדרש לכך וגם אם איבד את העניין שהיה לו ביצירה. מסקנה זו מתחזקת לאור סייג הסבירות שהוסף לחוק, לפיו יש לבחון האם תחזוק היצירה והשארתה במקומה הם אכן סבירים לאור האיזון בין זכותו המוסרית של יוצר לזכות הקניין של בעל היצירה.
בענייננו נפסק כי שמורה לעיריה הזכות לקבוע את סדרי העדיפויות הכלכליים שלה בבואה להחליט האם לשפץ את האנדרטה אם לאו. העיריה מחויבת לעובדיה ולכלל ציבור התושבים בה, ואין זה סביר לדרוש ממנה לשפץ את האנדרטה על חשבון תשלום משכורות לעובדיה או סיפוק צרכים בסיסיים אחרים של העיר. עם זאת, אין פירוש הדבר שהעירייה פטורה כליל מתחזוקת הפסלים ומשמירת זכותו המוסרית של התובע, ועליה לעשות את מיטב מאמציה לעשות כן במסגרת התקציב העומד לרשותה, ואת הדבר האלמנטרי הזה העירייה לא עשתה.
נפסק כי העיריה הפרה את זכותו המוסרית של התובע הן ביחס לליקויים מסוימים באנדרטה והן ביחס לפסל הפרח, בכך שתחזקה באופן בלתי ראוי את הפסלים.
פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית
הנפגע מהפרת זכותו המוסרית זכאי לסעדים הקבועים בפקודת הנזיקין, כמו צו מניעה ופיצויים, וכן זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק לאור סעיף 56 לחוק זכות יוצרים.
סעיף 56 לחוק זכות יוצרים קובע את גדרי הזכות לפיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת זכות מוסרית:
"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע".
סעיף זה שינה מהמצב החוקי שקדם לחוק, בו נקבע בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים כי סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת זכות יוצרים ינוע בין 10,000 ל- 20,000 ש"ח.
בית המשפט פסק כי מאחר והפגיעות הנטענות התרחשו בשנת 2007 לכל המאוחר, הרי שחוק זכות יוצרים לא חל על הפיצוי בגינן. טענה זו מתבססת על הוראות המעבר של חוק זכות יוצרים, בסעיף 78(ג). לאור סעיף זה יש לקבוע כי כאשר מדובר בפגיעה שהתרחשה לפני תחולת החוק, אזי לעצם הקביעה האם הופרה זכות מוסרית יש להעזר בחוק החדש, אולם לקביעת גובה הסעד יש לנהוג לפי הוראות הפקודה (החוק הישן). באשר לאנדרטה, מדובר בפגיעה שהתרחשה בחלקה לפני תחולת החוק, אז בוצעו התיקונים שלא בהתאם למפרט המקורי, ובחלקה לאחר תחולת החוק, שכן העיריה המשיכה להזניח את האנדרטה אף בתקופה זו. באשר לפסל הפרח, הרי מדובר בפגיעה שהתרחשה כל כולה לפני תחולת החוק, שהרי הפסל הוסר ממקומו בשנת 2007. על כן, בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב במגבלות אותן הציבה פקודת זכות יוצרים באשר לפיצוי ללא הוכחת נזק.
מבין השיקולים השונים המשפיעים על גובה הפיצוי, בית המשפט פסק כי יש ליתן משקל לכך שמדובר בהפרה אשר נמשכה מספר שנים, הביאה להרס מוחלט של פסל הפרח, ולא נפסקה על אף התרעותיו החוזרות של התובע. מאידך, יש לתת משקל לכך שמדובר בהפרה אשר לא הסבה לעיריה כל רווח, ונעשתה ככל הנראה משיקולים תקציביים – שיקולים אשר, כפי שקבעתי, הינם שיקולים לגיטימיים אשר אף הצדיקו את אי ביצועם של חלק מהתיקונים. כמו כן יש ליתן משקל לכך שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק ממשי עקב ההפרה פרט לעוגמת הנפש.
לגבי המוניטין – נפסק כי לא הוכח שהמוניטין של התובע נפגעו כתוצאה מהזנחת יצירותיו על ידי העיריה ומכל מקום, אין בהתנהלות העיריה כדי לפגוע בכישוריו של התובע כאמן. את הכישרון הבא לידי ביטוי ביצירותיו, איש לא יוכל ליטול ממנו.
בית המשפט פסק לתובע 20,000 ש"ח בגין כל הפרה.
