בפסק הדין Akamai Technologies, Inc. v. Limelight Networks, Inc., 797 F.3d 1020 (Fed. Cir. 2015), שניתן ביום 13 באוגוסט 2015 בהרכב מורחב של בית המשפט הפדרלי לערעורים בארצות הברית (Federal Circuit), הורחבו הנסיבות שבהן ניתן לייחס לחברה ביצוע של שלבי שיטה המוגנת בפטנט, אף שחלק מהשלבים בוצעו בפועל בידי לקוחותיה או גורמים אחרים. ההכרעה עסקה בהפרה מפוצלת (Divided Infringement), והבהירה כי מבחן ההפרה הישירה אינו מסתכם בשאלה מי לחץ על הכפתור או ביצע פיזית כל פעולה, אלא גם בשאלה האם מעשי הגורמים השונים ניתנים לייחוס משפטי לגורם אחד.
הקושי מתעורר במיוחד בפטנטים על שיטות ממוחשבות, מערכות ענן ושירותי אינטרנט. לעיתים שרת מפעיל חלק מהתהליך, הלקוח מבצע שלב התקנה או הגדרה, ומערכת אחרת משלימה את הפעולה. בפסק דין Akamai קבע בית המשפט כי בנסיבות מסוימות ניתן לייחס למפעיל השירות גם את פעולות הלקוחות, ולהטיל עליו אחריות להפרה ישירה לפי סעיף 271(a) לחוק הפטנטים האמריקאי.
הרקע הטכנולוגי: אספקת תוכן באמצעות רשת שרתים
Akamai פעלה בתחום אספקת תוכן באינטרנט באמצעות רשת להפצת תוכן (Content Delivery Network – CDN). הפטנט האמריקאי שבמרכז ההליך, US 6,108,703, תיאר שיטות להעברת קבצים ותכנים באמצעות שרתים מבוזרים. במקום שכל בקשה של משתמש תגיע לשרת המקורי של אתר האינטרנט, חלק מן התוכן נשמר או מוגש באמצעות שרתים אחרים במיקומים שונים, כדי לשפר את מהירות האספקה ולייעל את העומס ברשת.
אחד השלבים בשיטה שנכללה בתביעות הפטנט היה סימון רכיבים בדף אינטרנט (Tagging) באופן שבקשות לתוכן מסוים יופנו אל רשת השרתים המבוזרת. בשיטה שבה השתמשה Limelight, מתחרתה של Akamai, מפעילת הרשת ביצעה בעצמה את מרבית הפעולות הטכנולוגיות, אך לקוחותיה, בעלי אתרי האינטרנט, נדרשו לבצע את שלב הסימון. לגבי חלק מן התביעות שנדונו, הלקוחות ביצעו גם פעולות הקשורות בהגשת התוכן (Serving).
לכן המחלוקת לא נסבה רק על דמיון טכנולוגי בין השירותים. היא התמקדה בשאלה אם ניתן לראות את Limelight כמי שביצעה את כל שלבי השיטה הנתבעת, כאשר שלב אחד או יותר בוצעו פיזית בידי הלקוחות.
ההבחנה בין הפרה ישירה להפרה עקיפה בדין האמריקאי
סעיף 271(a) לחוק הפטנטים האמריקאי, 35 U.S.C. §271(a), עוסק בהפרה ישירה. כאשר הפטנט מגן על שיטה, נקודת המוצא היא שיש להראות את ביצוע כל שלבי השיטה כפי שנוסחו בתביעה. אין די בביצוע חלק מן השלבים, אם יתר השלבים אינם מבוצעים ואינם ניתנים לייחוס לנתבע.
לעומת זאת, סעיף 271(b) עוסק בגרימה מכוונת להפרה על ידי אחר (Induced Infringement). אלה שני בסיסי אחריות שונים. הפרה עקיפה אינה מאפשרת להתעלם מהצורך בקיומה של הפרה ישירה; אולם כאשר פעולות של כמה גורמים מיוחסות כדין לאחד מהם, יכולה להתקיים הפרה ישירה של השיטה השלמה, גם בלי שאותו גורם ביצע פיזית כל שלב.
ההבחנה חשובה משום שההליך בעניין Akamai עבר כמה גלגולים. בית המשפט הפדרלי לערעורים ניסה בתחילה להתמודד עם חלוקת השלבים באמצעות הרחבת האחריות להפרה עקיפה. בשנת 2014 התערב בית המשפט העליון של ארצות הברית והבהיר כי אין אחריות לגרימה להפרה מכוח סעיף 271(b) כאשר אין הפרה ישירה של הפטנט. שאלת גבולות הייחוס לצורך הפרה ישירה הוחזרה לבחינת בית המשפט הפדרלי לערעורים.
הדרך לפסק הדין משנת 2015
בשנת 2006 הגישו Akamai והמכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס (MIT), בעל הפטנט, תביעה נגד Limelight. במשפט נקבע על ידי חבר המושבעים כי Limelight הפרה את תביעות 19, 20, 21 ו־34 בפטנט '703. עם זאת, בעקבות מבחן משפטי מחמיר שהתפתח בפסיקה בנוגע לחלוקת ביצוע בין גורמים שונים, ביטל בית המשפט המחוזי את מסקנת ההפרה וקבע שאין בסיס משפטי מספיק לייחס ל־Limelight את פעולות לקוחותיה.
בפסק הדין Limelight Networks, Inc. v. Akamai Technologies, Inc., 572 U.S. 915 (2014), קבע בית המשפט העליון פה אחד שאין לקבוע אחריות לגרימה להפרה בלא הפרה ישירה של השיטה. הוא לא הכריע בעצמו מהו מלוא היקפה של האחריות להפרה ישירה כאשר כמה גורמים מבצעים את השלבים, והותיר לבית המשפט לערעורים הזדמנות לבחון מחדש את הדין הקיים בעניין זה.
בחודש מאי 2015 דחה מותב של בית המשפט הפדרלי לערעורים את עמדת Akamai בסוגיית ההפרה הישירה. ההכרעה הזאת בוטלה כאשר העניין הובא לדיון מחדש בהרכב מורחב, וביום 13 באוגוסט 2015 ניתן פסק הדין הנדון כאן. ההכרעה המורחבת שינתה את אופן הייחוס של פעולות צדדים שלישיים לצורך סעיף 271(a).
המבחן הראשון: הכוונה או שליטה בביצוע השלבים
בית המשפט קבע שביצוע שלבי שיטה בידי גורם אחר יכול להיות מיוחס לנתבע כאשר הנתבע מכוון או שולט בביצועם (Direction or Control). במקרים מוכרים, כגון יחסי שליחות או הסכם המטיל על גורם אחר חובה לבצע שלב מן השיטה, עשוי להתקיים בסיס לייחוס. אולם בית המשפט דחה את הגישה שלפיה אלה האפשרויות היחידות.
לפי המבחן שהורחב בפסק הדין, ייתכן שניתן לייחס את פעולת האחר לנתבע גם כאשר מתקיימים שני מאפיינים מצטברים: הנתבע מתנה השתתפות בפעילות או קבלת תועלת בביצוע שלב אחד או יותר מן השיטה המוגנת, והוא קובע את האופן או את העיתוי שבהם יבוצעו אותם שלבים. אין הכרח שיתקיימו דווקא יחסי עובד ומעסיק או חוזה המגדיר את הלקוח כשלוח של מפעיל המערכת.
הדגש אינו על עצם קיומה של הוראה טכנית או על כך שספק שירות מסייע ללקוחותיו. יש לבחון את מכלול היחסים ואת המידה שבה הספק הופך את ביצוע שלבי השיטה לתנאי לקבלת השירות, תוך קביעת הדרך המעשית לביצועם. הבחינה היא עובדתית ותלויה בתנאי השירות, במנגנון הטכנולוגי ובאופן שבו הוא מופעל בפועל.
המבחן השני: פעילות במסגרת מיזם משותף
בית המשפט הכיר בבסיס נוסף לייחוס, כאשר כמה גורמים פועלים במסגרת מיזם משותף (Joint Enterprise). במקרה כזה ניתן לייחס לכל אחד מן המשתתפים את הפעולות שביצעו האחרים במסגרת המיזם, כך שכל אחד מהם עשוי להיחשב אחראי לביצוע השיטה המוגנת במלואה.
לצורך כך נדרש להוכיח קיומם של הסכם מפורש או משתמע בין חברי הקבוצה, מטרה משותפת לקבוצה, אינטרס כספי משותף באותה מטרה וזכות שווה להשפיע על ניהול הפעילות, המקנה למשתתפים זכות שליטה שווה. אין די בכך שכמה חברות הפיקו תועלת כלכלית מאותו שירות או שביצעו פעולות משלימות מבחינה טכנית.
אלה תנאים עצמאיים מן המבחן של הכוונה או שליטה. בפרשת Akamai עצמה התבססה ההכרעה בעיקר על הראיות לכך ש־Limelight כיוונה או שלטה בביצוע הפעולות בידי לקוחותיה, ולא על קביעה שכל לקוח היה שותף לה במיזם משותף.
מדוע יוחסו פעולות הלקוחות ל־Limelight?
הראיות שהוצגו במשפט הצביעו על כך שהלקוחות לא ביצעו את פעולת הסימון באופן עצמאי ובלתי תלוי בשירות. הם נדרשו לחתום על הסכם סטנדרטי שחייב אותם לבצע את הפעולות הטכניות הדרושות לצורך הפעלת רשת אספקת התוכן של Limelight. בלעדי אותן פעולות לא היו יכולים להשתמש בשירות כפי שתוכנן.
לאחר ההתקשרות שלחה Limelight ללקוחות מסמכי פתיחה והנחיות התקנה, הקצתה להם שם מארח (Hostname) לשילוב בדפי האינטרנט והעבירה הוראות מפורטות לביצוע שלב הסימון. אנשי הצוות הטכני של החברה סייעו בהתקנה, ביצעו בדיקות איכות והמשיכו לתמוך בלקוחות בעת הצורך. בית המשפט ראה בראיות אלה בסיס מספיק לקביעה שהחברה התנתה את השימוש ברשת בביצוע השלבים וקבעה את אופן ביצועם או את עיתויים.
בית המשפט הפדרלי לערעורים קבע כי קיימת תשתית ראייתית מהותית התומכת בהכרעת חבר המושבעים, שלפיה כל שלבי השיטה בוצעו בידי Limelight או ניתנים לייחוס לה. בהתאם לכך בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי ששללה הפרה ישירה, והושבה על כנה הכרעת חבר המושבעים בדבר ההפרה. סוגיות אחרות שנותרו בערעור הוחזרו להמשך בירור.
המשמעות לפטנטים על שירותי אינטרנט ומערכות מבוזרות
הקושי בייחוס שלבי שיטה נפוץ במיוחד במערכות שמבוססות על שיתוף פעולה בין שרת, משתמש קצה, לקוח ארגוני ושירותי צד שלישי. לדוגמה, תביעה על שיטת עיבוד נתונים עשויה לכלול שלב שבו המשתמש מכין או מתייג מידע, שלב שבו שרת מרכזי מנתח אותו ושלב נוסף שבו מערכת חיצונית משיבה תוצאה. העובדה שהשלבים מחולקים בין הגורמים אינה מכריעה כשלעצמה את שאלת ההפרה.
מנקודת מבטו של בעל הפטנט, יש לזהות במדויק מי מבצע כל שלב של התביעה, לבחון אילו שלבים מוכתבים על ידי מפעיל השירות, ולאסוף מסמכים המתארים את תנאי ההצטרפות, הנחיות הטמעה, ממשקי תוכנה, תיעוד התקנה, מבנה זרימת המידע והקשר בין הגדרת הלקוח לבין יכולתו להפיק את התועלת מן המערכת. ניתוח ההפרה אינו יכול להסתפק בטענה שכל המערכת מספקת תוצאה הדומה לתוצאה המתוארת בפטנט.
מנקודת מבטו של מפעיל מערכת, חלוקת השלבים בין הלקוח לבין שרתי החברה אינה שוללת בהכרח אחריות. תנאי שירות המחייבים את הלקוח לבצע שלב טכנולוגי מסוים, בצירוף מנגנון התקנה המכתיב כיצד לעשות זאת, עשויים להקים בסיס לייחוס. ייחוס הפעולות מחייב לבחון את שלבי התביעה מול הפעולות שבוצעו ואת מערכת היחסים בין הצדדים.
בשלב ניסוח בקשות פטנט על תוכנה ושיטות ממוחשבות ראוי לבחון מראש את השאלה מי צפוי לבצע את השלבים המוגדרים בתביעה. לעיתים ניתן לבנות מערכת תביעות הכוללת תביעות מנקודת מבטו של שרת, שירות מרכזי או רכיב אחר במערכת, לצד תביעות נוספות המוגדרות ברמה המתאימה למימוש הטכנולוגי. להרחבה ראו את המדריך ניסוח פטנטים בתחום התוכנה: תביעות, פירוט ותרשימים.
ההבחנה בין הדין האמריקאי לבין תביעת הפרת פטנט בישראל
בישראל הזכות למנוע ניצול של אמצאה מוגנת נקבעת בסעיף 49 לחוק הפטנטים, התשכ״ז–1967, והגדרת ניצול האמצאה נכללת בסעיף 1 לחוק. בחינת הפרה של פטנט על שיטה מחייבת ניתוח של לשון התביעות, הפעולות הטכניות שבוצעו בפועל והבסיס המשפטי לייחוסן לנתבע המסוים.
למסגרת הכללית של ניתוח הפרה וסעדים ראו הפרת פטנט בישראל: מתי קיימת הפרה וכיצד מנהלים תביעה, ולדיון בהגנה על שיטות ותכנון תביעות ראו גם איך מנסחים פטנט? מבנה בקשת הפטנט וכללי ניסוח.
תוצאת פסק הדין והעיקרון שנקבע
בפסק הדין משנת 2015 הרחיב בית המשפט הפדרלי לערעורים, בהרכב מורחב, את הנסיבות שבהן שלבים של שיטה מוגנת שבוצעו בידי צד שלישי יכולים להיות מיוחסים לנתבע לצורך הפרה ישירה. לצד יחסי שליחות והתחייבות חוזית לביצוע שלבים, הוכרה האפשרות לייחס לנתבע פעולות שביצוען הותנה בקבלת השירות והוא קבע את אופן ביצוען או עיתוין. הוכר גם המסלול הנפרד של פעילות במסגרת מיזם משותף בתנאים מוגדרים.
להוכחת הפרה ישירה נדרש להראות שכל שלבי השיטה הנתבעת בוצעו ושיש בסיס משפטי ועובדתי לייחוסם לגורם הרלוונטי. בפועל, Akamai מחייב לבחון את המבנה הטכני של השירות לצד מערכת היחסים בין מפעיליו למשתמשים בו, ומדגים מדוע השאלה מי מבצע את שלבי התביעה חיונית כבר בשלב עריכת בקשת הפטנט.
מקורות: Akamai Technologies, Inc. v. Limelight Networks, Inc., 797 F.3d 1020 (Fed. Cir. 2015) (en banc), פסק הדין מיום 13.8.2015; Limelight Networks, Inc. v. Akamai Technologies, Inc., 572 U.S. 915 (2014), הכרעת בית המשפט העליון מיום 2.6.2014.
