דיאליט נ' הרר: מדגם, זכויות יוצרים וגרם הפרת חוזה בעליון

בפסק הדין בע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' אברהם הרר ואח' (בית המשפט העליון, 17.6.2019), דנו המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים נועם סולברג ודוד מינץ בשורה של עילות שנולדו מסכסוך סביב מכונות לליטוש יהלומים. בית המשפט אישר פה אחד את דחיית הטענות להפרת זכויות יוצרים בחלקי מכונות ושרטוטי ייצור, ולדחיית עילות הפטנט, המדגם וגניבת העין שנדונו בערעור. לעומת זאת, ברוב דעות של מלצר וסולברג נגד דעתו החולקת של מינץ, נקבע כי התקיימה עוולת גרם הפרת חוזה בקשר להפרת תניית אי־תחרות בהסכם הפצה בין השנים 2000–2001. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי לבירור הפיצויים בגין עילה זו בלבד.

שלוש תביעות סביב מכונות לליטוש יהלומים

דיאליט פיתחה, ייצרה ושיווקה מכונות לליטוש יהלומים. אברהם הרר פעל בענף באמצעות חברה שבבעלותו. לאחר שהצדדים קיימו בעבר קשרים עסקיים, התגלע ביניהם סכסוך מסחרי שנוהל בשלוש תביעות נפרדות: תביעה על מעורבות הרר בהפרת הסכמים בין דיאליט למפיצה הודית בשם סהג'ננד, תביעה בקשר למכונת ליטוש אוטומטית מדגם GS ושרטוטי הייצור שלה, ותביעה לגבי מכונות בלוקר ולוח שנטען כי הן מפרות זכויות פטנט, מדגם וזכויות נוספות.

המחלוקת לא עסקה רק בדמיון בין המוצרים. היא חייבה להפריד בין הזכויות החוזיות מול מפיץ, לבין הגנה על פתרון טכנולוגי בפטנט, על מראה מוצר במדגם, ועל יצירה אמנותית או שרטוט בזכויות יוצרים. לכל עילה תנאים ונטלי הוכחה שונים, גם אם הן מתייחסות לאותו מוצר מסחרי.

האם שרטוטי ייצור של מכונה מוגנים בזכות יוצרים?

דיאליט טענה כי שרטוטים וחלקים של מכונת GS הועתקו, ולכן הופרו זכויות היוצרים שלה. מאחר שהמוצרים והשרטוטים נוצרו בשנות התשעים, נדרש בית המשפט לבחון את המסגרת הנורמטיבית ההיסטורית, ובראשה חוק זכות יוצרים משנת 1911, לצד שאלות תחולה הנוגעות לדין המאוחר.

העליון הבחין בין מאמץ תכנוני או הנדסי לבין התנאים הנדרשים להגנת זכות יוצרים. כאשר נטען ששרטוט ייצור מגן על מוצר תלת־ממדי שהוא יצירת אמנות פונקציונלית, יש לבחון אם המוצר הסופי עצמו זכאי להגנה, לרבות מבחני המקוריות והאמנותיות שהיו רלוונטיים לפי הדין הישן. בית המשפט לא מצא עילה להתערב במסקנת המחוזי שלפיה חלקי המכונה ומכלוליה לא עמדו בדרישות האמנותיות הנדרשות.

משלא הוכחה זכות יוצרים במוצר המתואר בשרטוטי הייצור, לא ניתן היה להקנות באמצעותם בלעדיות על אותם חלקי מכונה. התוצאה אינה שוללת הגנה מכל שרטוט טכני בכל נסיבה, אלא מבהירה את גבולות ההגנה כאשר מבקשים להשתמש בדיני זכויות יוצרים כדי למנוע ייצור של מוצר פונקציונלי שלא הוכחה זכאותו להגנה המתאימה.

מדגם רשום במכונות הישנות והחדשות

דיאליט הסתמכה גם על מדגם רשום מספר 35948 בקשר לצורה החיצונית של המכונות. בית המשפט המחוזי מצא דמיון כמעט מלא בין המדגם לבין גרסאות ישנות של מכונות מתוצרת הרר. ביחס למכונות החדשות, לעומת זאת, נמצא כי אף שיש דמיון בחזות הכללית, קיימים הבדלים בקווי הצורה ובמאפייני המראה, שמקבלים משמעות מיוחדת בשוק של מכונות ייעודיות הנרכשות בידי לקוחות מקצועיים.

בית המשפט העליון לא התערב בדחיית טענת ההפרה ביחס למכונות החדשות. ההשוואה אינה מסתכמת בשאלה אם שני מוצרים מבצעים אותו תפקיד או משתייכים לאותה משפחת מכונות; יש להגדיר את המראה שנרשם ולבחון את הרושם החזותי של המוצר המתחרה בעיני הציבור הרלוונטי. שאלת הפרת המדגם נבחנה לפי פקודת הפטנטים והמדגמים הישנה, ולא לפי הוראות חוק העיצובים שנכנס לתוקף שנים לאחר האירועים.

העליון אישר גם את דחיית טענות הפטנט שנקשרו בהליך להרחבת חזית אסורה, ואת דחיית עילת גניבת העין ביחס למכונות החדשות בהיעדר הוכחת מוניטין וחשש להטעיה. ביחס למכונות הישנות הודגש שאין לפסוק כפל פיצוי בגין אותו מעשה על בסיס עילות חופפות.

גרם הפרת חוזה: מדוע נחלקו שופטי העליון?

החלק שהוביל לקבלת הערעור נגע להסכמים עם המפיצה ההודית. דיאליט טענה שהרר התקשר עם המפיצה באופן שגרם לה להפר תניית אי־תחרות בהסכם ההפצה שלה. השופטים בחנו את העוולה הקבועה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, שמצריכה חוזה מחייב כדין, הפרה, גרימה ביודעין והיעדר צידוק מספיק.

השופט מינץ, בדעת מיעוט בסוגיה זו, סבר שלא הוכחו היסודות הנדרשים לחבותו של הרר. המשנה לנשיאה מלצר והשופט סולברג הגיעו למסקנה הפוכה ביחס להפרות תניית אי־התחרות במהלך השנים 2000–2001. לעומת זאת, הטענה הנפרדת לגבי הסכם נטען למכירת 200 מכונות נדחתה משום שלא הוכח שהשתכלל חוזה מחייב. ההכרעה ברוב דעות לא הייתה קביעה כללית שכל תחרות עם מפיץ בלעדי היא עוולה, אלא יישום של יסודות סעיף 62 על מערכת התחייבויות ועובדות מסוימת.

משהוכרה עילת גרם הפרת החוזה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לבירור הפיצויים. לא נפסק פיצוי כספי סופי בעניין זה בערעור עצמו, וכל צד נשא בהוצאותיו בערכאת העליון.

ההבחנה מההליך המאוחר בין אותם צדדים

באתר נסקרה בנפרד החלטה מאוחרת יותר: דיאליט נ' הרר – פיצויים על צו מניעה זמני שבוטל והיעדר הוכחת נזק במדגם. אותה סקירה מתמקדת בפסיקת פיצויים ובתוצאות צווים זמניים, ואינה מחליפה את ניתוח פסק הדין של העליון משנת 2019.

הפרשה ממחישה את החשיבות של בחירת מסלול תביעה מדויק בסכסוכי הפרת עיצובים ומדגמים: הזכות החוזית, זכות הפטנט, המדגם וזכות היוצרים אינן חופפות, ואין להניח שניתן להוכיח הפרה של כולן מאותן ראיות. ראו גם את המדריך תביעת הפרת עיצוב בישראל, המפריד בין הגדרת הזכות המוגנת, השוואת המוצרים ועילות התביעה.

שאלה לגבי המאמר?

אולי יעניין אותך גם