בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז-לוד) 17359-05-17 אורי נוה נ' אופיר מעטי (2.8.2019), דחה השופט מיכאל תמיר את התביעה הכספית של משווק שערי כדורגל עשויים צנרת PVC נגד מתחרה שייצר ושיווק שערים דומים. התובע לא הוכיח מוניטין במראה השערים ולכן נדחתה עילת גניבת העין; גם עילות עשיית העושר והעוולות המסחריות לא ביססו פיצוי. לעומת זאת, נקבע כי האופן שבו שיתף הנתבע בפייסבוק פרסומים על שערי התובע עלול להטעות צרכנים לגבי יצרן השערים והזיקה בין העסקים. ניתן צו מניעה מוגבל למניעת הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, אך לא נאסרה עצם מכירתם של שערים דומים. הנתבע חויב בהוצאות ובשכר טרחה מופחתים בסך 10,000 ש"ח.
שני עסקים שמכרו שערי כדורגל מצנרת PVC
אורי נוה הפעיל עסק בשם "אורי ספורט" ושיווק שערי כדורגל שהורכבו מצנרת PVC קלה וחלולה. לטענתו, הוא פיתח עיצוב ייחודי לשערים, שיווק אותם במשך שנים וביסס מוניטין אצל לקוחות פרטיים ומוסדיים. הוא טען שאופיר מעטי החל לייצר שערים דומים ולשווקם במחירים תחרותיים באמצעות אתר אינטרנט ועמודים עסקיים בפייסבוק.
הנתבע השיב ששערי PVC פשוטים מיוצרים בעולם מזה שנים וכי המידע הדרוש לבנייתם זמין ברשת. הוא טען שפיתח בעצמו שערים למשפחתו, ובהמשך הרחיב את פעילותו המסחרית. נוה לא הציג מדגם רשום או עיצוב רשום המקנה לו זכות בלעדית במראה השער. התביעה נשענה על עילות גניבת עין, תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת, הטעיה צרכנית, עשיית עושר ורשלנות.
מדוע הדמיון במוצר לא הספיק להוכחת גניבת עין?
עוולת גניבת העין בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות מחייבת הוכחת שני יסודות: מוניטין שרכש התובע במוצר או בשירות, וחשש סביר להטעיה באשר למקור המוצר או לקשרו לעסקו של התובע. עצם הדמיון בין שני מוצרים, ואף העתקתם, אינה מוכיחה בהכרח שהציבור מקשר את מראה המוצר עם יצרן מסוים.
נוה הצביע על שנות פעילות, הוצאות פרסום, תערוכות, מכתבי לקוחות ומכירת שערים תחת שם העסק. בית המשפט מצא שהתשתית לא מספיקה: הנתונים על השקעות בפרסום לא לוו בפירוט מלא ובאסמכתאות, נתוני מכירות ונתח שוק לא הוצגו באופן המאפשר לקבוע שמראה השערים נרכש כמזוהה עם העסק, והעדויות לא שכנעו בדבר זיהוי מסחרי של החזות עצמה.
מבחינת בית המשפט אין די בכך שלמוצר יש לקוחות מרוצים או שעסק משקיע בשיווקו. כדי לאסור על מתחרה להשתמש במראה מוצר מכוח גניבת עין, יש להראות שהציבור מזהה את אותו מראה עם מקור מסחרי מסוים. משלא הוכח מוניטין כזה, נדחתה העילה מבלי שהיה צורך להכריע בכל טענות הדמיון.
שיתוף פוסטים בפייסבוק שהציגו מוצר של עסק אחר
לצד המחלוקת על עיצוב השערים, נוה טען שהנתבע שיתף בעמודיו העסקיים פוסטים של לקוחות שהציגו שערים שסיפק נוה. פרסומים אלה הופיעו לצד השיווק של מעטי, לעיתים תוך שימוש בשמות עסקיים מתחלפים ובתיאורים כלליים, והיו עלולים ליצור רושם שהשערים המופיעים בתמונות יוצרו או סופקו על ידי הנתבע.
בית המשפט קבע שהדרך שבה נעשה השיתוף עלולה להטעות את הצרכנים באשר לזהות היצרן, לשמו של העסק ולהרשאה שקיבל הנתבע לייצר או לשווק את השערים המוצגים. מדובר בהפרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. העובדה שהתוכן פורסם במקור בידי לקוח ברשת חברתית אינה שוללת בדיקה של הרושם המסחרי שנוצר כאשר מתחרה מאמץ את הפרסום בעמוד העסקי שלו.
זו הבחנה חשובה: לא הוכח שלנוה זכות למנוע שיווק כל שער PVC הדומה לשלו, אך נקבע שאין להציג בפועל מוצר שסיפק עסק אחר באופן שעשוי לגרום לציבור לייחס אותו לנתבע. ההגנה ניתנה מפני ההטעיה ולא מפני עצם התחרות.
מדוע לא נפסק פיצוי למרות שנמצא פרסום מטעה?
בית המשפט הפריד בין קיומה של הפרה אפשרית לבין הזכות לפיצוי. לפי חוק הגנת הצרכן, תביעה כספית בנסיבות שנדונו חייבה הוכחת נזק וקשר סיבתי בין ההטעיה לנזק שנגרם לתובע. נוה לא הציג נתונים שהוכיחו אובדן הכנסות או רווחים שנגרם לו כתוצאה מפרסומי הנתבע; מהראיות אף לא עלתה ירידה מוכחת במכירות בתקופה הרלוונטית.
התובע ביקש גם פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות. בית המשפט הבהיר כי סעיף 12 לחוק שולל את תחולת מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק שבסעיף 13 על העוולות של תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת. משנדחתה עילת גניבת העין, ומאחר שלא נתבע והוכח פיצוי על נזק ממשי במסגרת העילות האחרות, נדחתה התביעה הכספית.
בנוסף לא הוכח שהשערים הם מוצר חדשני וייחודי באופן המצדיק הגנה חלופית לפי עשיית עושר ולא במשפט, ולא הוכח מדגם רשום של התובע. עילת ההתערבות הלא הוגנת נדחתה גם משום שהשימוש של הנתבע בשמות עסקיים או בביטויים כלליים לא חסם את הגישה לעסקו של נוה.
היקף צו המניעה והמשמעות לשיווק ברשתות חברתיות
התביעה התקבלה במישור הצו במידה מוגבלת בלבד: הנתבע נאסר מלבצע פרסומים מטעים המייחסים לעסקו מוצר או אספקה של עסק התובע, מכוח חוק הגנת הצרכן. לא ניתן צו גורף המונע ייצור ומכירה של שערי כדורגל דומים, והדרישה לפיצוי כספי נדחתה. בית המשפט חייב את הנתבע בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח, בשים לב לדחיית מרבית התביעה לצד ההטעיה שנמצאה.
פסק הדין מסביר את ההבחנה בין תביעת גניבת עין, שבה יש להוכיח מוניטין וחשש להטעיה, לבין הטעיה בפרסום מסחרי שעשויה להיות אסורה גם כשלא הוכחה זכות בלעדית בצורת המוצר. לדיון בשאלה מתי מראה מוצר עצמו עשוי לזכות בהגנה ניתן לעיין במדריך תביעת הפרת עיצוב בישראל.
