בפסק הדין ת״א (מחוזי באר שבע) 3025/09 V&S Vin & Sprit Aktiebolag (publ) וחברת הכרם בע״מ נ׳ ניר ברזילי (25.8.2016), פסק השופט שלמה פרידלנדר פיצוי של 258,000 ש״ח בעקבות זיוף המשקה ״וודקה אבסולוט״. חבות הנתבע הייתה מבוססת על הרשעה פלילית חלוטה; המחלוקת האזרחית התמקדה בהיקף הנזק וההתעשרות. בית המשפט דחה את אומדני המכירות הגבוהים של התובעות מחוסר ביסוס, אך העריך את היקף הפעילות על סמך כמות בקבוקים שנתפסו והרווח הסביר לבקבוק.
ההרשעה הפלילית וההליך האזרחי
יצרנית המשקה ויבואניתו תבעו את ברזילי בגין זיוף מוצרים שנמכרו תחת המותג אבסולוט. הן טענו להפרת סימני מסחר וזכויות יוצרים, לגניבת עין, לפגיעה במוניטין ולעשיית עושר ולא במשפט. הנתבע כבר הורשע בעבירות הנוגעות לזיוף במסגרת ת״פ 15096-07-10 מדינת ישראל נ׳ ברזילי, ולכן לא חלק בהליך האזרחי על חבותו, אלא על סכום הפיצוי המבוקש.
התובעות טענו שנגרמו להן נזקים והופקו רווחים בהיקף העולה על מיליון ש״ח, אך בית המשפט מצא שהן לא סיפקו בסיס ראייתי מספק לתחשיב. הכרעה פלילית בדבר ביצוע מעשים מפרים יכולה לסייע להוכחת האחריות, אולם היא אינה פוטרת את התובע האזרחי מהצגת תשתית לביסוס הסעד הכספי.
מדוע נדחה חישוב המבוסס על 108,000 בקבוקים בשנה?
הנתון המרכזי בתביעת הפיצויים היה תפיסת כ-300 בקבוקים בכל אחד משני אתרים שבהם פעל הנתבע, ובסך הכול כ-600 בקבוקים. מנהל מטעם היבואנית העריך שמתוך כמות זו ניתן להסיק מכירת 108,000 בקבוקים בשנה, אך בית המשפט דחה את התחשיב. נקבע שאין אפשרות להניח בלי ראיות שקצב הייצור והמכירה זהה בכל יום, שכל הבקבוקים נמכרים במחיר מלא או שכל פדיון ממכירה משקף רווח.
בית המשפט גם הבחין בין עדות על עובדות שהמצהיר יודע מידיעה אישית לבין הערכות מקצועיות המצריכות בסיס מתאים. התצהיר שהוצג לא היה חוות דעת מומחה, וההנחות הנרחבות בדבר היקף השוק והרווחים לא הוכחו. התביעה לא נדחתה משום שלא ניתן היה לערוך חישוב מדויק לחלוטין, אלא משום שהתובעות ביקשו להסתמך על מכפלות שלא נסמכו על ראיות מספיקות.
כיצד חושב הפיצוי בסך 258,000 ש״ח?
בית המשפט ראה בכמות של כ-600 בקבוקים שנתפסו עוגן ראייתי ממשי. על בסיס אומדן שמרני, הוא הניח שקצב הפעילות עמד על לפחות 1,800 בקבוקים בחודש, כלומר כ-21,600 בקבוקים בשנה. את הרווח לבקבוק העמיד על 12 ש״ח, לאחר שהתקבלה ראיה לגבי הרווח המקובל לבקבוק בשוק המשקאות. המכפלה הובילה לסך 259,200 ש״ח לשנה, והפיצוי הועמד על 258,000 ש״ח.
בית המשפט ציין שסכום זה קרוב לסכום שהיה ניתן לפסוק לטובת הנפגעות במסגרת ההליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, אך ההכרעה הפלילית הותירה את סוגיית הפיצוי לבירור האזרחי. משמעות הדבר אינה שבכל מקרה אפשר לקבוע פיצוי לפי מלאי שנתפס בלבד; האומדן הושתת כאן על נתוני תפיסה מוכחים, רווח ליחידה ועל נסיבות פעילות הזיוף.
מדוע לא נוסף פיצוי סטטוטורי על הסכום שנפסק?
התובעות הזכירו בכתב התביעה פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא חזרו על הדרישה בסיכומיהן. בית המשפט ראה בכך זניחת הטענה. הוא הוסיף כי הפיצוי הסטטוטורי שהיה ניתן לפסוק בגין מסכת ההפרות לפי חוק עוולות מסחריות או חוק זכות יוצרים לא היה עולה, בדין שעמד לדיון, על 100,000 ש״ח, סכום הנמוך מן הפיצוי שחושב.
נוסף על הפיצוי הכספי הוכרה זכאות התובעות לצו מניעה קבוע ולמתן חשבונות, אף שבית המשפט הטיל ספק בתועלת המעשית של מתן חשבונות לאחר שהסתיימה התביעה הכספית בלי שהתבקש פיצול סעדים. פסק הדין ממחיש את המתח בין הצורך שלא לאפשר למפר להפיק תועלת מהיעדר תיעוד של פעילותו לבין החובה לבסס תביעה כספית בראיות. לדיון באכיפת זכויות במותגים ראו את תחום תביעות סימני המסחר.
