תביעה שהגיש מאיר וקנין כנגד מוטי מועלם. התביעה נדונה בבית המשפט השלום בצפת בפני השופט אורי גולדקורן. ביום 16.12.2012 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: נטען כי הנתבע פרסם "פוסטים" בבלוגים ברשת, ובהם תיאר בעל עסק שהפסיד במשפט אזרחי כ"נוכל מפיל בפח לקוחות" ובכך יש כדי "פרסום לשון הרע".
הפיצוי שנדרש בתביעה הוא 30,000 ₪ וזאת בגין הוצאת לשון הרע (לשון הרע בבלוג).
תוצאות ההליך: התביעה נדחתה. נפסק כי לאור אופי הרשת ואופי הפרסומים אין הם עלולים לפגוע באדם.
בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 3,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בפסק הדין:
האיזון החוקתי בעוולת לשון הרע
חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 מאזן בין שתי זכויות חוקתיות – חופש הביטוי והזכות לשם טוב – הנאבקות ביניהן כאשר פלוני משמיע כלפי אלמוני ביטויים שאינם ערבים לאוזן.
בית המשפט העליון קבע כי נקודת האיזון הראויה בין ערכים נוגדים אלו נחתכת על פי משקלם היחסי של ערכים אלו. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06) (להלן – פרשת בן גביר) קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה כי האיזון מושג כפרי הערכה ערכית – עקרונית תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. היא ציינה כי ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים באותו מפלס במדרג זכויות האדם, וכי האיזון ביניהם הוא איזון אופקי המניח, כנקודת מוצא, יחסיות ביניהם. באותו פסק דין הזכירה כבוד השופטת ארבל כי שתי החירויות הללו חולקות קורת גג משותפת של הערך החוקתי של כבוד האדם. לעניין העדפת אחת מהזכויות הללו על פני חברתה סבר באותו מקרה כבודהשופט ריבלין (דעת המיעוט), בהסתמכו על פסיקה קודמת, כי בספירה הציבורית יש לייחס לעקרון חופש הביטוי משקל רב יותר במסגרת השיקולים שיש להביא בחשבון לעניין פרשנות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.
בפסקות 73 – 78 בפסק דינו של כבוד השופט ריבליןבפסק דין בע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך (פורסם בנבו, 8.2.12) (להלן – פסק דין אילנה דיין) הוא ציין כי חירות הביטוי משתרעת "על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא", גם על ביטויים פורנוגרפיים, על ביטויים גזעניים, על ביטויים שיש בהם לשון הרע ואף על ביטויים שקריים, אולם ההגנה עליה איננה מוחלטת. האיזון בינה לבין הערכים המתחרים בה, ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של חירות הביטוי. בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. כבוד השופט עמית, סבר לעומתו, כי יש להיזהר מקביעה א-פריורית לפיה בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. להשקפתו, לשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו איננה תומכת במסקנה כזו. הוא חזר על שנקבע בפרשת בן גביר, בדבר משקלם היחסי של הערכים הנוגדים כעניין גמיש ותלוי נסיבות בסיטואציה קונקרטית העומדת לבחינה.
אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון
הפסיקה קבעה את אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים. חלוקה לארבעה שלבים נקבעה בפסקה 17 לפסק דינה של כבודהשופטת פרוקצ'יה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי(פורסם בנבו, 4.8.08):
"מהלך הניתוח של טענת הפגיעה בשם הטוב, המולידה עוולה בנזיקין ומזכה בפיצוי, בנוי מארבעה שלבים. ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי…".
חלוקה שונה במקצת נקבעה בפסקה 2 לפסק דינו של כבוד השופט עמית בע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (פורסם בנבו, 27.7.11) (להלן – פסק דין מוחמד בכרי):
"בבואנו לדון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על פי תרשים הזרימה הבא: תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע). לאחר מכן יש לבחון אם המדובר בפרסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב (סעיפים 15-14 לחוק). משהגענו למסקנה כי המדובר בלשון הרע שאינה חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, או-אז אומר לנו המחוקק בסעיף 4 לחוק, כי אם לשון הרע מופנית כנגד ציבור או חבר בני אדם שאינו תאגיד (להלן: ביטוי שקרי ציבורי) אזי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגינה. ובקיצור, סעיף 4 קובע מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת שנקבעה על ידי המחוקק".
תיאור מפורט יותר של השלבים נעשה בפסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט עמית בפסק דין אילנה דיין:
"תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".
בפסקה 7 הודגש כי בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים, כי יש יחסי גומלין בין השלבים השונים והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע.
לבחינת ההגנות יש קשר הדוק לעוצמתו של הפרסום הפוגע. בפסקה 7 לפסק דינו של כבוד השופט עמיתבפסק דין אילנה דיין צויין כי ניתן לומר שיש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14 – 15 לחוק ולהיפך.
לשון הרע בטוקבק
ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.10)(להלן – פסק דין רמי מור) פורסמו הדברים הבאים:
"חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instantהמופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי".
וכבוד השופט רובינשטיין ציין באותו פסק דין:
"עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם.
הכרה בחופש הביטוי השמור לטוקבקיסט בעל לשון וולגרית ובוטה אין פרושה שבאינטרנט תתאפשר "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה".
בפסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין בפסק דין רמי מור הוא נדרש לאופן שבו יש לפרש וליישם את דיני לשון הרע במרחב הווירטואלי והתווה אבני בוחן שיש בהם כדי לשקף את ההכרה בייחודיות המדיום, מצד אחד, ושמירה על הערכים המוגנים בדיני איסור לשון הרע, מצד שני (אף כי הדברים לא נגעו ישירות לסוגיה המרכזית שנדונה באותה פרשה):
"הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים".
לשון הרע באינטרנט – דוגמאות מהפסיקה
בפסקות 48 – 49 לפסק דינו של כבוד השופט עמיתבבר"ע 850/06, 1632/07 (מחוזי חי') רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ(פורסם בנבו, 22.4.07) נקבע כי הפרסומים נשוא בר"ע 850/06 [פורסם בנבו] שכללו הבעת דעה באינטרנט לגבי טיב השירות או הטיפול שניתן על ידי המבקש ("התנסיתי בטיפולו בבעייה אחרת והתאכזבתי קשות..אני נפגעתי מהיחס שלו ומהטיפול בפרט..") אינם מעלים "סיכוי טוב לתביעה" מאחר ועל פניו מדובר בדובר בהתבטאות חד פעמית של לקוח/ה מאוכזב/ת שאיננה עוצמתית או בעלת מטען שלילי במיוחד, ואילו הפרסומים באינטרנט נשוא בר"ע 1632/07, [פורסם בנבו] שכללו ביטויים כמו 'רמי מור שרלטן'ו'רמי מור הוא גנב',שנפרסו על פני שלושה חודשים ונעשו באתר מקצועי מוביל בו הקורא הסביר מייחס משקל לדברים המתפרסמים בו, נראים כפרסום החורג מהבעת דעה לגיטימית ומקימים לתובע עילת תביעה לכאורה שיש בה ממש.
בת"א (שלום ת"א) 19072-08 ד"ר כנען דוד נ' וואלה תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 4.7.10) נדונה תביעה בגין פרסום לשון הרע, שהגיש התובע, וטרינר העוסק אף בסחר בחתולים, נגד נתבע שרכש ממנו חתול, ופרסם הודעה ב"פורום חתולים" שבפורטל האינטרנט "וואלה", תחת הכותרת "אזהרה ממרפאה וטרינרית – חוויה אישית", מאחר והוא חש מרומה מאופן ניהול המשא ומתן לרכישת החתול על ידי התובע. כבוד השופט ר' כהן קבע כי נוכח תוכנם של הביטויים אשר הוצגו כ"תחושות" ו"דעות", נוכח היותו של התובע וטרינר המציע שרות לציבור וגם אם הוא אינו דמות ציבורית "קלאסית" הרי שקיים עניין ציבורי בפרסום ביקורת על פועלו ועל עיסוקו, ובשים לב למשקל שהאדם הסביר מעניק לפרסומים במסגרת פורומים באינטרנט, לחופש הביטוי ולחשיבותו של השיח הצרכני, דין התביעה להידחות.
בת"א (שלום חי') 27102-09-09 דניאל ענבר נ' דורון דוכס (פורסם בנבו, 10.6.12) נדונה תביעה שהוגשה על ידי בעלים של חברה העוסקת בלימוד גלישה וספורט ימי בעקבות שנים עשר פרסומים באתרי אינטרנט שונים אשר פרסם הנתבע ואשר, לטענת התובע, משפילים ומבזים אותו ומטרתם לפגוע בשמו הטוב, במוניטין שלו, בעסקיו ובבני משפחתו. הנתבע, שפוטר על ידי התובע בטרם פרסם, טען כי שימור החוף חשוב וכי הפרסומים נעשו בתום לב ונשענו על מידע שקיבל מפעילי איכות הסביבה, וכפעיל איכות הסביבה בעצמו, חלה עליו חובה להביא לידיעת הציבור את המידע אשר נאסף בידו. כבודהשופטת גלפז – מוקדי קבעה כי חלק מהפרסומים נעשו מתוך כוונה לבזות, לפגוע ולהשפיל את התובע, וכרוכים בהם ביטויים המייחסים לתובע עבריינות, סחטנות ופגיעה בכל אשר מסביבו כמחלה, אשר אינם מותירים מקום לספק באשר לפרשנותם ולעולם יקבלו פרשנות שלילית.
האם פרסומים באינטרנט עלולים לפגוע בעסקו של התובע
ה"פוסטים" שפרסם הנתבע כללו שלושה תיאורים: (1) תיאור התובע כ"נוכל שמפיל בפח לקוחות"; (2) תיאור הנתבע כמי שזכה בפסק דין נגד התובע; (3) תיאור קשיי גביית חובו של התובע בהליכי הוצאה לפועל.
נפסק כי התבטאויות אלו אשר פורסמו ברשת, ובראש ובראשונה כינויו של התובע כנוכל, נועדו לפגוע בעסקו של התובע ולמנוע מאחרים להתקשר עמו.
אולם על מנת שפרסום זה יחשב כלשון הרע על פי החלופה השלישית של "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק, אין די בכך שזו מטרתו המוצהרת של המפרסם. נדרש להוכיח כי פרסום זה "עלול– (3) לפגוע באדם … בעסקו, במשלח ידו או במקצועו"..
אמנם התובע העיד כי הפרסומים גרמו לעסקו "נזק משמעותי" , אולם נפסק כי לדבריו הכלליים הללו לא נמצאו תימוכין ראייתיים. אולם התובע אינו נדרש להוכיח כי הפרסומים פגעו בעסקו. די בכך כי הפרסום "עלול" לפגוע בעסקו.
במישור התיאורטי, כל פרסום באינטרנט בגנות אדם, ותיאורו כנוכל, עלול לפגוע בו, להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בעסקו. כאשר פרסום כזה אינו נעשה בבלוג אישי, כי אם באתרים מוכרים כ"תפוז אנשים", ובמדורים שנועדו ללקוחות של עסקים כדוגמת אלו של התובע, כמו אתר "קידום אתרים בע"מ", תיאור בעל העסק כ"נוכל" מגביר אף את הסיכוי להיתכנות הפגיעה. ה"עלול" שוב אינו תיאורטי גרידא.
ואולם נפסק כי כאשר אנו בוחנים המושג "פרסום" ואת סעיף 1 לחוק בפריזמה הרחבה של "פרסום" באינטרנט בעידן Web 2.O, בשיח רב צדדי המאופיין בשיתופיות ובקישורים למקורות מידע רבים, יש להחיל באינטרנט את דיני לשון הרע ב"שינויים המתחייבים", באופן שלא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה לתביעה לפי החוק.
נפסק כי התוצאה המתבקשת מאליה ביישום דיני לשון הרע לאינטרנט בכלל, וליישומי Web 2.O בפרט, הינה שינוי בנקודת האיזון בין שתי הזכויות החוקתיות הנאבקות ביניהן. על כן, לאור אופיו של אתר שיתופי ברשת, פרסום באתר כזה מוביל למסקנה בדבר מתן משקל רב יותר לעקרון חופש הביטוי.
הפרסומים נשוא התביעה נעשו באתרים של "קריאה וכתיבה", הכוללים תגובות קוראים וקישורים. כפי שתואר לעיל, ל"פוסטים" של הנתבע התקבלו תגובות של גולשים. אחד מהם אף התריע בפני הנתבע על סגנונו הבוטה. התובע לא הגיב ל"פוסטים" של הנתבע, אולם הנתבע מצידו נקט בצעדים שאיפשרו לגולשים להתוודע ל"צד השני של המטבע" – הוא פרסם את הקישור לפסק הדין בתביעה החוזית באתר "תקדין", ופרסם את תוכן מכתבו של התובע אליו. לכן, יש לראות בצעדים אלו של הנתבע חלק בלתי נפרד מפרסומיו.
לנוכח הפרסומים של הנתבע, שאיפשרו אף "הצצה" אל עמדת התובע ואל פסק הדין בתביעה החוזית, והיו חלק מהשיח רב ההיקף באתרים בהם בוצעו הפרסומים, נפסק כי אין מדובר בפרסום שעלול (באופן שאינו תיאורטי) לפגוע בעסקו של התובע או שעלול להכניסו לאחת מחלופותיו האחרות של סעיף 1 לחוק, המגדירות מהו "לשון הרע". הפרסומים נבלעים בשיח הציבורי השיתופי, הינם דעה אחת מני רבים, מידת אמיתותם נתונה לביקורת וסגנונם אינו חורג מתוכן רדוד, ירוד ובוטה אשר הפך לסימן היכר של רבים מהגולשים הישראלים, ב"פוסטים", בתגוביות וברשתות חברתיות.