תביעה בגין הפרת זכות יוצרים שהוגשה על ידי תמר שאנן-טבת כנגד אירנה שוחט. התביעה נדונה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת כאמלה ג'דעון. ביום 3.2.2014 ניתן פסק הדין בתיק.
העובדות: התובעת גילתה כי הנתבעת עושה שימוש באתר האינטרנט, בתמונות התובעות, לצרכי פרסום מסיבה ושיעורים לריקודי בטן, מבלי שרכשה זכויות ו/או קיבלה הסכמתה לכך. לטענת התובעת, במעשים אלו עוולה הנתבעת כלפיה בעוולה של הפרת זכות יוצרים וגניבת עין, והתעשרה על חשבונה שלא כדין.
תוצאות ההליך: התביעה נדחית. התובעת לא הוכיחה כי יש לה זכויות בתמונות.
בנוסף נפסק כי התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
האם התמונות הינן יצירות מוגנות
נפסק כי צילום יהווה בדרך כלל מושא ראוי לזכויות יוצרים, שכן הוא כולל יסודות מקוריים ויצירתיים פרי ידו ודמיונו של הצלם.
הצילום הינו יצירה המוגנת על פי דיני זכויות יוצרים, ואף בחוק זכות יוצרים 1911, כפי שיפורט בהמשך, זכו צילום ו/או תמונה להגנת החוק באופן מפורש, וזאת כפי שניתן להסיק מהוראת סעיף 5 לחוק.
בענייננו, נפסק כי המדובר בתמונות שבהן מופיעה התובעת בלבוש של רקדנית בטן, בתנוחות אומנותיות שונות, ולא יכול להיות ספק כי טבועה בהן עינו המקצועית של הצלם שצילם אותן.
על כן, בפנינו יצירת צילום העומדת בדרישת מקוריות, הראויה להגנה של דיני זכויות יוצרים.
בעלות בזכות יוצרים לפי החוק הישן
בסעיף 5 לחוק זכות יוצרים הישן נקבעה הוראה כללית שלפיה מחברה של יצירה יהיה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, ולגבי זהותו של מחבר יצירת צילום נקבע בסעיף 21 לחוק כי " … האיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה". משתי ההוראות הנ"ל עולה כי בעל הנגטיבה ביצירת צילום, הינו הבעל הראשון של זכות היוצרים בה.
אולם בסעיף 5(1)(א) נקבע סייג להוראה הנ"ל כדלקמן:
"בכפוף להוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: בתנאי —
(א) שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והגלופות או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר-ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי, אם אין כל הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הגלופה או ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים.."
בסעיף 35 (1) לחוק הוגדרה המילה "גלופה" כדלקמן:
"גלופה" כוללת כל סטריאוטיפה או כל לוח אחר, אבן, תבנית, אימום, אם-דפוס, מעביר או נגטיבה המשמשים או מכוונים לשמש לטביעתן או לעשייתן של העתקות מכל יצירה"
החוק הישן קבע כי בעל זכות היוצרים הראשונה ביצירת צילום הינו בעל הנגטיבה, ברם, אם הוזמנה הנגטיבה על ידי אחר ובעד תמורה, תהא הבעלות בזכות היוצרים ביצירת הצילום הנ"ל שייכת למזמין. יוצא אפוא, שעל מנת שלתובעת תצמח זכות תביעה בעוולה של הפרת זכות יוצרים, עליה להוכיח תחילה כי הינה בעלת זכות היוצרים בתמונות נשוא התביעה, על פי הקריטריונים שנקבעו בסעיף 5(1)(א) לחוק הישן, היינו שההזמנה כללה את הנגטיבה וכי ניתנה תמורה בעדה.
נפסק כי התובעת כשלה בכך, שכן היא לא הוכיחה תשלום תמורה בעד התמונה, ולא הוכיחה שההזמנה כללה את הנגטיב של התמונות. אמנם בעדותה מסרה כי המדובר בנגטיב דיגיטלי, אולם היא לא טרחה להציג את הקבצים המקוריים של התמונות למרות עדותה שהקבצים הנ"ל נמצאים ברשותה, ואף לא טרחה להציג את התמונות המקוריות למרות שגם הן נמצאות ברשותה על פי עדותה. יתרה מכך, היא לא הזמינה את הצלם לעדות, ולא הוכיחה מהם המאמצים שנעשו על ידה לאיתורו.
גם טענתה של התובעת בדבר קיום הסכם בעל פה בינה לבין הצלם לגבי רכישת זכויות היוצרים בתמונות, הועלתה על ידה בעלמא וללא כל תמיכה ראייתית.
לא זו אף זו, בסעיף 5(2) לחוק הישן נקבע כדלקמן:
"בעליו של זכות היוצרים בכל יצירה רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בכפוף להגבלות לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעלת שלטון עצמי או לכל חלק אחר של מושבות המלך שחל עליו חוק זה, למשך כל תקופת זכות היוצרים או לכל חלק ממנה, ורשאי הוא ליתן כל טובת הנאה בזכות עפ"י רשיון ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שבגינה נעשו ההעברה או הנתינה, או ע"י בא כוחו המורשה כהלכה"
משמע, שכל העברה של זכות יוצרים טעונה הסכם בכתב על פי ההוראה הנ"ל. אמנם הפסיקה קבעה כי המדובר בדרישה ראייתית ולא קונסטיטוטיבית, ברם אף דרישה ראייתית דרישה כבדת משקל היא.
בענייננו, לא זו שאין בפנינו הסכם בכתב להעברת זכויות, אלא שלא הובאה על ידי התובעת ולוּ בדל של ראיה לקיומו של הסכם בעל פה בינה לבין הצלם להעברת הזכויות כאמור.
