תביעה שהגיש מר נתן הופמן כנגד חברת תפוז אנשים בע"מ, התביעה נדונה בבית המשפט השלום בתל אביב, בפני השופט חגי ברנר. ביום 24.7.2011 ניתן פסק הדין בתובענה.
התביעה היא לתשלום פיצויים בסך 118,276 ₪ בגין פרסום לשון הרע על התובע (לשון הרע בפורום).
במסגרת פורום מניות ואופציות מעו"ף באתר האינטרנט "תפוז" אותו מפעילה הנתבעת, פורסמו דברים על ידי צד שלישי בשם אבי גרג'י אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע כנגדו.
ביום 30.8.2006 שלח בא כוחו של התובע מכתב התראה אל הנתבעת. במכתב זה התלונן התובע על שני פרסומים נגדו. בעקבות כך, הסירה הנתבעת שניים מבין שלושת הפרסומים מן האתר. נטען כי הפרסום השלישי הוסר רק לאחר הגשת התביעה.
התביעה נדחתה. נפסק כי תפוז הסירה את הפרסומים כשנתבקשה ולכן אין לה אחריות בגינם. בנוסף נפסק כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו במסגרת פסק הדין:
פרסום שעלול לפגוע במשלח יד
נפסק כי הדברים שפרסם אבי על התובע מהווים לשון הרע, שכן האשמתו של אדם כי הוא מעלים מס היא בבחינת פרסום שעלול לפגוע בו ובמשלח ידו.
הגנת אמת דיברתי
הטענה כאילו היה בפרסום אמת ולכן מדובר בפרסום מוגן לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), דינה להדחות. נפסק כי אף אם ניתן להניח כי אכן מדובר בדברי אמת (ולא נקבע כך), לא די בכך על מנת שתעמוד הגנת אמת בפרסום, שכן אבי כשל בהוכחת קיומו של ענין ציבורי בפרסום. אין זה עניינם של הגולשים בפורום מניות ואופציות מעו"ף באתר תפוז של הנתבעת, לדעת מי מביניהם משלם מס ומי מעלים מס.
אחרות בעל אתר לפרסום של גולש
אין מקום להטיל אחריות בגין הפרסום על הנתבעת, שכן לא הנתבעת היא שביצעה את הפרסום, אלא אבי. אמנם, הפרסום קיבל במה על גבי אתר אינטרנט של הנתבעת, אלא שהיא אינה המפרסמת, אלא רק מי שהעמידה פלטפורמה טכנית עליה בוצע הפרסום של אבי.
סעיף 11 לחוק, שמטיל אחריות אזרחית ופלילית על אמצעי תקשורת בגין פרסומי לשון הרע שנעשים אצלו, מגדיר אמצעי תקשורת באופן הבא: "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור".
פשיטא שעל פי הגדרה זו, אתר אינטרנט איננו אמצעי תקשורת. ראה גם ת.א. (ת"א) 18725/05 קי.אס.פי. מחשבים נ' ברלב גיל (2007) (פורסם באתר משפטי) [פורסם בנבו].
החוק, בנוסחו הנוכחי, מטיל אחריות על המפרסם, ובמקרה דנן, המפרסם היה אבי ולא הנתבעת.
מכל מקום, בהחלט ניתן לשקול גם על פי הדין הקיים, הטלת אחריות נזיקית על מפעילי אתר אינטרנט, בין מכח עילה של פרסום לשון הרע ובין מכח עילה של רשלנות בנזיקין, אם הם נמנעו, ללא כל הצדקה, מלמחוק תוך פרק זמן סביר פרסום פוגע, לאחר שתשומת ליבם הופנתה לקיומו של פרסום כאמור באופן שיש בו די כדי לאתר את הפרסום המסויים מתוך שלל הפרסומים האחרים, והם נדרשו למחוק את אותו פרסום.
בעניננו, לא כך הם פני הדברים. פניותיו של התובע אל הנתבעת בנוגע לפרסומים, היו מבולבלות וחסרות פרטים מספיקים. כך, התובע לא מסר פרטים מדוייקים לגבי הכינוי בו השתמש אבי במסגרת הפרסומים. התובע גם לא טרח לצטט את המילים בהן השתמש אבי, על מנת שהנתבעת תוכל לאתר את הפרסום באמצעות מנוע חיפוש.
הנתבעת ביקשה מהתובע, לא פעם אחת אלא פעמיים, כי ישלח לה "קישורים ספציפיים" של הפרסומים, קרי, מה שמכונה "לינק", אך התובע לא עשה כן.
התובע גם לא ביקש בזמן אמת את מחיקת הפרסומים הפוגעים, אלא רק את חסימת כניסתו של אבי לאתר.
רק ביום 30.8.2006 טרח התובע סוף סוף למסור לנתבעת מספיק פרטים מזהים לגבי שניים מבין הפרסומים, שכן ציטט מתוכם את הביטויים בהם השתמש אבי נגדו ואף נקב בכינוי המדוייק בו השתמש אבי. אז הוא גם טרח לראשונה לבקש את מחיקת הפרסומים מאתר האינטרנט של הנתבעת. ואכן, מיד לאחר מכן, שניים מבין הפרסומים נמחקו.
התובע גם לא טרח להבהיר לנתבעת כי מדובר בשלושה פרסומים ולא בשניים בלבד, ולכן הפרסום השלישי נמחק רק לאחר הגשת התביעה.