תביעה והליך למתן צו מניעה זמני שנדון בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני השופט גדעון גינת. ביום 2.8.2017 ניתנה ההחלטה בתיק.
הצדדים: התובעת: דוכס יבואני אופנה בע"מ נגד הנתבעים: 1. רויאל פאשין בע"מ, 2. מוחמד אגבאריה, 3. מוספטא אגבאריה
העובדות: התובעת טוענת כי היא "מחזיקה ברישיון בלעדי לעיצוב, ייצור, ייבוא שיווק והפצה של מוצרי ביגוד והלבשה תחת המותג המוכר היטב "Pierre Cardin"…בישראל" לטענתה הנתבעים "לאחרונה" מייבאים מתורכיה ומשווקים בישראל חולצות פולו אשר מהווים העתקה ברורה של מוצרי הלבוש המקוריים והייחודיים של התובעת.
הסדר מוסכם: בישיבת בית-המשפט הסכימו הצדדים כי בית המשפט יתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בעיצובים. בכל יתר הנושאים ובפרט בתביעה העיקרית, הוסכם כי יישמע בית המשפט טענות קצרות בעל פה מאת עורכי הדין ויפסוק, על פי שיקול דעתו המוחלט בנושאים אלה על בסיס הטענות בעל פה והתיעוד הכתוב שהוגש בתיק.
תוצאות ההליך: התביעה התקבלה בחלקה. בשל הסכמת הצדדים, ניתן צו מניעה בהתאם למוסכם בין צדדים.
נפסק כי הסעד הכספי שנתבע בכתב התביעה, נדחה. התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת זכות מכוחה יש לה זכות תביעה הן בעילה של גניבת עין והן בעילה של הפרת זכות יוצרים.
בנוסף (ומאחר והנתבעים לא קיימו את צו המניעה שניתן) חייב בית המשפט את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 14,000 ₪.
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הסכם הרישיון ואי צירופו
נפסק כי רק במסגרת תשובה של התובעת לתגובה של הנתבעים לבקשה למתן סעדים זמניים, הגישה התובעת, לראשונה העתק של הסכם הרישיון License Agreement שנחתם ביום 26.05.2015 בינה לבין חברת Mr. Pierre Cardin. המוגדרת כנותן רישיון Licensor . התובעת מוגדרת כLicensee .
מהות הרישיון מובאת מיד בראש סעיף 1 כ-Licensing of Trademarks.
הסכם הרישיון שהגישה התובעת קובע בסעיף 1 שנותן הרישיון מסמיך את המורשה (התובעת) לגרום לצירוף סימן המסחר Pierre Cardin לחולצות פולו לגברים ולסוגים של מכנסים קצרים לגברים. סעיף 2 להסכם הרישיון קובע שהיצירה האמנותיות של הדגמים שייכת באופן יחודי לנותן הרישיון. כל הדגמים הנושאים את סימן המסחר האמור חייבים באישור מראש של נותן הרישיון (סעיף 9). לעניין הפרה אפשרית של זכויות נותן הרישיון בסימן המסחר סעיף 14 בהסכם דן באפשרויות שונות של מימון הליך משפטי על-ידי הצדדים להסכם הרישיון.
בית המשפט פסק כי הסכם הרישיון לא צורף לכתב התביעה. מעמדה של התובעת מבוסס על הסכם הרישיון ולכן הייה עליה לצרפו לכתב התביעה כמסמך מהותי (תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984). צירוף מאוחר לתשובה לתגובה לבקשה לסעד זמני, אינו יכול לרפא את הפגם.
זכות תביעה לבעל הזכות בגין הפרת זכות יוצרים
התובעת טענה להפרה של זכות יוצרים על בסיס סעיף 47 לחוק זכות יוצרים תשס"ח-2007.נפסק כי לגבי דברי חקיקה אלה הבעלים של הזכות המוגדרת הוא הרשאי להגיש תביעה בגין הפרה נטענת של הזכות.
נפסק כי אפילו בהנחה שניתן לראות את התובענה כתביעה בגין הפרה של זכות היוצרים בשירטוטים ששימשו יסוד ליצור החולצות הנושאות את השם Pierre Cardin (נספח 2 לכתב התביעה מביא 'דוגמא לשני תיקי מוצר של החולצות המקוריות של המבקשת אשר זויפו על ידי הנתבעים'), הרי לא צורף לכתב התביעה ואין בפני בית-המשפט היצירה או המסמך שלזכות יוצרים בהם טוענת התובעת.
נפסק כי לא ידוע מי יצר את היצירה או המסמך המקוריים ומתי. הסכם הרישיון שהובא על-ידי התובעת מקנה את הזכויות ביצירה האמנותית לנותן הרישיון. דהיינו יוצר השירטוטים המהווים בסיס ליצור, הוא נותן הרישיון, ולא התובעת. זאת ועוד: לא ניתן לראות את הרישיון שצורף כרישיון לפי סעיף 37 לחוק זכות יוצרים תשס"ח-2007, כאשר, כמצוין לעיל סעיף 6, המסמך מוגדר כרישיון לגבי סימני מסחר.
זכות תביעה לבעל הזכות בגין עוולת גניבת עין
התובעת טענה גם לעוולת גניבת עין המוגדרת בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999.
נפסק כי גם בכל הנוגע לעוולה של הפרת סימן מסחר רשום או לעוולה של גניבת עין, המוגדרת כאמור בחוק עוולות מסחריות, הכלל זהה: הבעלים של זכות התביעה, במקרה של הפרת הזכות, הוא הבעלים של סימן המסחר הרשום או הבעלים של המוניטין המוגנים מכוח העוולה של גניבת עין.
נפסק כי דבר לא מנע מהתובעת לדאוג לכך, שהתובענה תוגש על-ידי SARL de Gestion PIERRE CARDIN (החתומה כנותן רישיון על ההסכם הנ"ל) כתובעת. תובענות מסוג זה מוגשות כדבר של יום ביומו על-ידי תאגידים זרים המייפים כוחם של עורכי-דין בישראל, ותוך הגשת תצהירים ותיעוד מתאים מאת הטוען לזכות.
נפסק כי עצם היצור, בהרשאת הבעלים של הזכויות, אינו מקנה את זכויות התביעה בהתאם לדברי החקיקה שהוזכרו.
בית המשפט אזכר את פסק הדין בעיין ב-ע"א 650/80 אמפיסל (ישראל) נ' נעימי פ"ד לז(3) 780, 782 למטה (4.9.1983) שם אזכרה השופטת מ' בן-פורת בעקבות תקדים שנקבע על-ידי השופט צ' ברנזון: "לפי סעיף 57(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 (להלן – הפקודה), הרשאי לתבוע את המפר סימן מסחר הוא בעל הסימן. לעומת זאת, אין לבעל רשות רשומה (להלן -המורשה) זכות תביעה: ע"א 364/74 דוידוביץ נ' מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ ואח’, פ"ד כט(1) .703 בעמ' 707 בין האותיות ו-ז, שם נאמר (מפי השופט ברנזון):"אין בפקודה דבר וחצי דבר המצביע על כך שבעל רשות רשומה רוכש זכויות קניניות בסימן מסחר. נהפוך הוא, אפילו זכות תביעה על פגיעה בזכות השימוש שלו, אין הפקודה מעניקה לו. זכות השימוש הניתנת לבעל הרשות נחשבת גם היא כשימוש ייחודי בידי בעל הסימן, ולכן הזכות לתבוע על הפרת הסימן הרשום נתונה לו, ולו בלבד, ראה סעיפים 50(ג) ו-57(א) לפקודה…".
נפסק כי הדברים יפים לענייננו שכן העוולה של גניבת עין מגינה על הבעלים של הזכות המעין-קניינית במוניטין בסימן המסחר שלא נרשם או בתיאור של המוצר לגביו מבקש התובע הגנה.
בית המשפט הזכיר גם את דבריו בספרו: ג' גינת "גניבת עין" דיני הנזיקין – העוולות השונות ג' טדסקי עורך, תשמ"ב 1982, עמ' 31-32 טכסט לה"ש 82-81: "מיהו בעל הזכות בעילה של גניבת עין? הדעה נותנת שהסעד ניתן לבעל המוניטין, בעליה של הזכות הקניינית, או זה שסחורתו היא נושא לחיקוי…המשפט יגן על מי שניזוק כתוצאה מפגיעה במוניטין שרכש לעצמו בסחורתו, והוא התובע הנכון במקרה זה… כאשר טובין מיובאים לישראל מחו"ל ונמכרים כאן, היבואן או המשווק אינו רוכש לעצמו בדרך כלל, זכויות כלשהן והמוניטין הצומחים לסחורה הנמכרת, הם של יצרנה… הבעלים של הזכות הקניינית אינו היבואן".
על כן נפסק כי משעה שהתובענה הנוכחית הוגשה שלא על-ידי הבעלים של הזכויות הרלוונטיות נדחו עתירות התובעת לסעדים כספיים.
תשלום הוצאות בשל אי קיום צו המניעה
נפסק כי בשים-לב לכך שמבקשה שהגישה התובעת לאחר הדיון בע"פ (לה הגיבו הנתבעים ללא צירוף תצהיר לאימות העובדות שבתגובה), עולה שהנתבעים לא קיימו במלואה את התחייבותם (שהובאה לעיל סעיף 3) להפסיק את השיווק והמכירה של חולצות הפולו, שיובאו כאמור מתורכיה, ועל כן החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לצורך כך לקח בית המשפט לעניין גובה הסכום בחשבון גם את הדרך היעילה של ניהול ההליך מכוח הסכמת הצדדים ואת הליקויים בכתב התביעה כמוסבר לעיל. על כן פסק בית המשפט תשלום הוצאות ושכ"ט עורכי דין בגובה של 14,000 ₪.
