ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' הרשמת הבכירה רביע ג'באלי) מיום .7.2016, אשר ניתן במסגרת תא"מ 24962-11-14. הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופטת רננה גלפז מוקדי. ביום 25.12.2016 ניתן פסק הדין בתיק.
הצדדים:
– מערער: אפרים שריר
– המשיבים: 1. נירית זרעים בע"מ; 2. ערמוני תקשורת שיווקית בע"מ
העובדות: המערער, צלם במקצועו. במסגרת עבודתו כצלם בעיתון "ידיעות אחרונות", צילם את התמונה, אשר בה נראה שר הביטחון דאז מר עמיר פרץ, מביט על תרגיל צבאי דרך משקפת סגורה.
ביום 15.7.2014 פורסמה על ידי המשיבה 2 עבור המשיבה 1 בעיתון "הארץ" מודעה, הכוללת את התמונה וכן כיתוב 'קופירייט', ללא ייחוס התמונה למערער. לשון הכיתוב: "מה שהוא ראה עם משקפת סגורה, לא ראיתם עם עיניים פקוחות. נירית זרעים, נתיב העשרה".
המערער טוען כי בפרסום התמונה בדרך זו, הפרו המשיבים את זכותו המוסרית הקבועה בחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007. המערער העמיד את סכום התביעה על סך של 25,000 ₪.
פסק הדין של בית המשפט השלום: ביום 4.7.16 דחה בית משפט השלום את תביעת המבקש. ביחס לפגיעה בזכותו המוסרית לייחוס, קבע בית המשפט כי זכות זו אינה מוחלטת והיא כפופה לסייג של סבירות, בהתאם לשיקולים המנויים בסעיף 50 לחוק זכויות יוצרים.
נקבע, כי הגם שהמשיבה 1 לא ציינה את שמו של המבקש כמי שצילם את התמונה שפורסמה, ועל דרך הכלל "נראה כי מדובר בהפרה של הזכות המוסרית", הנה בנסיבות דנן, ובפרט "לאור הנהוג בענף הצילום המסחרי שלא לציין את שם הצלם שתמונתו מפורסמת", ונוכח ההיקף המוגבל של השימוש שנעשה בתמונה, פעלה של המשיבה 1 סביר בנסיבות הענין ואין בו משום הפרת זכותו המוסרית של המבקש.
הוטעם כי גם בתנאי הרישיון לשימוש בתמונה שרכשו המשיבות מחברת AP, לא צוינה החובה למתן "קרדיט" לצלם, ומכל מקום "לפי מבחן הסבירות לא קיימת בפועל חובה כזו".
תוצאות הערעור: דין הערעור להידחות. נפסק כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא, לפיה נדחתה תביעת המערער, תוצאה נכונה היא, גם אם הנימוקים לכך אחרים.המשיבות הפרו, אמנם, את זכותו המוסרית של המערער בכך שפרסמו את התמונה במסגרת מודעת הפרסומת מיום 14.7.14, בלא שצויין שמו של המערער כיוצר התמונה. עם זאת, לא נמצא כי יש לחייב את המשיבות בתשלום פיצוי בלא הוכחת נזק. בנוסף לא ניתן צו להוצאות.
בר"ע לעליון: על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור, למאמר ראו:- רעא 12/17 אפרים שריר נ' נירית זרעים בע"מ (פורסם בנבו, 28.3.2017).
נקודות מרכזיות שנדונו בהליך:
הזכות המוסרית
סעיף 45 לחוק זכות יוצרים קובע את הזכות המוסרית של יוצר ביצירתו:
"(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר."
סעיף 46 לחוק זכות יוצרים מבאר את משמעות הזכות המוסרית והיקפה:
"זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר –(1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין;(2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר."
סעיף 50 לחוק זכות יוצרים עוסק במקרה בו הופרה הזכות המוסרית וקובע כך:
"(א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה.(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה היתה סבירה בנסיבות העניין.(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה:(1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה;(2) אופי הפעולה ומטרתה;(3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה;(4) המקובל בענף;(5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה."
זכותו המוסרית של צלם לקרדיט
המערער טוען לפרה בעצם אי פרסום שמו של צלם התמונה. כאמור בחלופה הראשונה של סעיף 46 לחוק זכות יוצרים.
נפסק כי סעיף 46(1) לחוק הוא בעל משמעות ברורה – ליוצר זכות כי שמו ייקרא על יצירתו, כמובן, בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות, אולם זכות מוקנית לו, כי שמו יופיע על גב היצירה. סעיף 50 בא ומבהיר כי פעולה הפוגעת בזכות מהווה הפרה של הזכות. סעיף 50(ב) ו- (ג) קובעים כי למרות האמור בס"ק (א), פגיעה בזכות המוסרית באופן הקבוע בסעיף 46(2), לא תהווה הפרה בנסיבות מסויימות.
המסקנה, אם כן, כי ככל שהדבר נוגע לסעיף 46(1), פגיעה בזכות המוסרית מהווה הפרה של הזכות ואין זה משנה הנסיבות, שהרי סעיפים 50(ב) ו- 50(ג) מתייחסים אך ורק לסעיף 46(2).
סעיף 50(ב) מתייחס לסעיף 46(2) בלבד, ואין מקום להחילו על סעיף 46(1).
בעניין זה, פסק בית המשפט כי נפלה שגגה בבית המשפט קמא. המדובר בזכות שהיא יחסית, אך לא ביחס לעצם פרסום שמו של היוצר, אלא היא יחסית ככל שהדבר נוגע להיקף ולמידת הפרסום.
קיומו של נוהג כזה או אחר ואף העובדה כי המערער העביר את זכות היוצרים הלאה, אין בהם כדי ליטול מן המערער את הזכות המוסרית ביצירה (ראו סעיף 40 לפסק הדין קמא).
בית המשפט לא סבר כי סעיפי החוק כאמור סובלים פרשנות אחרת כלשהי.
על כן, בכל הקשור לסעיף 46(1) לחוק, בית המשפט לא מצא כי לשון החוק מותירה פתח כלשהו שלא לציין את שם היוצר על גב היצירה.
בית המשפט מבהיר כי הזכות מתממשת בדרך כלל באמצעות ציון שם היוצר על גבי היצירה. זכות זו זוכה בהכרה אוניברסאלית כמעט. בחלק מהמדינות זכות זו כוללת את זכות היוצר להחליט כי היצירה תתפרסם בעילום שם או תחת שם בדוי.
החלפת הטרמינולוגיה בחוק החדש מ"ההיקף והמידה המקובלים" ל"הראויים בנסיבות העניין" באה על מנת לאפשר לבית המשפט לקבוע את מידת חובת הייחוס על פי אמות מידה אובייקטיביות וערכיות, ולא על ידי "המשתמשים בפועל, שעלולים להשריש מנהג פסול או לא רצוי" (גרינמן, שם, בעמ' 457). ושוב, מדובר על מידת חובת הייחוס ולא על עצם הייחוס.
אשר לנוהג שלא לייחס יצירות מסוג מסוים ליוצריהן, כותב גרינמן:
"הסטנדרט האובייקטיבי החדש, שמצריך ייחוס יצירה ליוצר בהיקף ובמידה "הראויים בנסיבות העניין", יחזק את הזכות לייחוס, שכן ייתכנו כעת מקרים שבהם ייקבע כי אף שמקובל לא לייחס יצירות מסוג מסויים ליוצריהם (בכלל או בנסיבות מסויימות, מדובר בנוהג פסול, וראוי לחייב מתן ייחוס. כך נעשה בצרפת לגבי שימוש בצילום פרסומות מסחריות".
נפסק כי הנוהג הקיים בענף, נוהג אשר הוכח בפני בית המשפט קמא, שלא לציין את שם הצלם במודעות פרסומת, אין בו כדי לשלול מן המערער את זכותו הקבועה בחוק. לעניין זה יש, אולי השלכה אחרת, כפי שיובהר בהמשך, אולם לא בשאלה העקרונית הנוגעת לזכותו המוסרית של המערער. זכותו של היוצר קבועה בחוק והיא אינה נסוגה מפני נוהג כזה או אחר.
ואולי מעבר לצורך, לאור הטענה כי התמונה פורסמה כאשר חלק מן התצלום המקורי נחתך, גרינמן מתייחס גם ליצירה נגזרת: "אף שהחוק אינו מציין זאת במפורש, הזכות לייחוס חלה גם ביצירות נגזרות, הואיל והיצירה הנגזרת מבוססת באופן מהותי על היצירה המקורית. לפיכך יש לציין את שמו של יוצר היצירה ששימשה בסיס ליצירה הנגזרת" (שם, עמ' 456).
בענייננו, נפסק כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית ביחס לכך שהתמונה פורסמה על ידי המשיבות מבלי ששמו של המערער, יוצר התמונה, צויין ועל כן הנה כי כן, אין מנוס מהקביעה כי המשיבה 1, גם אם באמצעות המשיבה 2, הפרה את זכות הייחוס החוסה תחת הזכות המוסרית של המערער, המעוגנת בסעיף 46(1).
זכותו המוסרית של צלם לשלמות היצירה
המערער טוען כי התמונה אשר צולמה על ידו שונתה טרם פרסומה על ידי המשיבות וכי המסר הנלווה לפרסום הוא מסר פוליטי, אשר פוגע בכבודו ובשמו של המערער. כאמור בחלופה השנייה של סעיף 46 לחוק.
נפסק כי פגיעה בזכות המוסרית באופן הקבוע בסעיף 46(2), כפופה למבחן הנסיבות כאמור בסעיף 50 לחוק.
בית המשפט מזכיר את דברי המלומדת ד"ר שרה פיזנטי (ש. פיזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרך ג' תש"ס- 2000, בעמוד 1541): "אי ציון שמו של היוצר על יצירתו כאמור בסעיף 46(1) היא הפרת הזכות המוסרית בכל מקרה. אולם לגבי פגיעה בזכות על פי סעיף 46(2) לחוק לא תהיה זו הפרה אם הפעולה נחשבת כסבירה בנסיבות העניין."
אשר לחיתוך התמונה, בית המשפט קמא שמע ראיות בעניין זה וקבע, עובדתית, כי התמונה נרכשה על ידי המשיבה 2 מחברת AP העולמית כאשר היא בתצורה שפורסמה על ידי המשיבות, כלומר, המשיבות לא ביצעו כל שינוי שהוא בתמונה לאחר שנרכשה על ידם ולא הובאה כל ראיה לכך שמכירת התמונה ל- AP או לאחר מכן למשיבות, היתה בניגוד לדין.
על כן נפסק כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את טענתו זו. בית המשפט הוסיף כי זכותו של היוצר לשלמות היצירה, שלא ייערכו בה שינויים, מוגבלת על ידי מבחן הסבירות הקבוע בסעיף 50 כאמור מעלה ובנסיבות כאן, לאור השיקולים האמורים סעיף 50, עסקינן בשימוש סביר בתמונה.
אשר למסר העולה מן הפרסום, גם בעניין זה, קיבל בית המשפט את הכרעתו של בית המשפט קמא.
טענת המערער כי התמונה פורסמה לצורך העברת "מסר פוליטי" ולא במסגרת "מודעת פרסום מסחרית", לא הוכחה.
פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית
בית המשפט פסק כי לאחר ששקל את פרטי המקרה, למרות ההפרה, אין מקום לחיוב בפיצוי כלשהו.
מאחר והמערער לא טען וגם לא הוכיח כל נזק אשר נגרם לו כתוצאה מפרסום זה, מצויים אנו בגדרו של סעיף 56 לחוק.
סעיף 56(א) קובע כך:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים."
סעיף 56(ב) מפרט את השיקולים שינחו את בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק:
"בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:(1) היקף ההפרה;(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;(3) חומרת ההפרה;(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;(8) תום לבו של הנתבע."
נפסק כי בחינת השיקולים השונים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי אין מקום לפסוק לטובת המערער פיצוי כלשהו.
עיון בחוק ובפסיקת בתי המשפט מלמד כי לבית המשפט מרחב הכרעה הכולל שיקולים שונים, חלקם מפורטים בחוק עצמו. במקרה שבו לא נגרם נזק, רשאי בית המשפט לפצות, אולם כמובן שהפיצוי אינו צריך להעשיר את התובע שלא כדין על חשבון המפר, הכל תלוי, כמובן, בנסיבות כל מקרה ומקרה (ע"א 1007/10 מזל כהן נ' יאיר מדינה ואח' [פורסם בנבו] (17.2.2013)).
ראשית נפסק כי המערער לא טען לנזק כלשהו ואף בחינת הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט קמא מלמדת כי לא הוכח נזק ממשי כלשהו בפני בית המשפט.
שנית, בית המשפט קבע כי הוכח שעסקינן בפרסום אחד ויחיד.
בנוסף, המשיבה 1 טענה כי לא ביקשה לעצמה כל ריווח מן הפרסום ואף לא נבע לה רווח כלשהו כתוצאה מן הפרסום וטענתה זו לא נסתרה.
ועוד, בין המערער למשיבות אין מערכת יחסים כלשהי והאירוע הנדון כאן הוא אירוע בודד הנוגע למערער ולמשיבות.
לטעמים אלו שהובאו, יש להוסיף את העובדה כי התמונה נרכשה על ידי המשיבות, כדין, ולא נמצא כי הוכח שהשימוש בתמונה נעשה בחוסר תום לב.
בשים לב למכלול נסיבות ייחודי זה, נמצא כי בנסיבות כאן, משלא נגרם למערער נזק ולאור הנימוקים שהובאו מעלה, אין מקום, לחייב את המשיבה 1 בתשלום פיצוי כלשהו למערער.
הגנת מפר תמים
הגנת "מפר תמים" קבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים:
"הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה, כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחויב בתשלום פיצויים עקב ההפרה."
נפסק כי יכול שהגנה זו עומדת למשיבות, או לפחות למשיבה 1, אשר רכשה את התמונה באמצעות משיבה 2, כאשר רק בידי זו האחרונה היו פרטי התמונה ובהם זהות הצלם.
נפסק כי נכון הוא, כי סעיף 58 דורש לא רק העדר ידיעה אלא גם העדר יכולת לדעת, ובענייננו, ניתן לטעון כי המשיבה 1 יכולה היתה לברר בנקל את פרטי התמונה אצל המשיבה 2, אך יכול שהיה מקום לשקול, בהקשר זה, את הנוהג, אשר הוכח בפני בית המשפט קמא, שלא לפרסם את שם הצלם במודעות פרסומיות.
ואולם, בית המשפט לא מצא צורך לקבוע מסמרות ביחס לטענת הגנה זו.
