זכויות עובד בפטנט של מעביד פטנטים שהמציא עובד, המצאות של עובדים, אמצאת שירות ותמלוגים בגין פטנטים של עובדים

סעיף 1 לחוק הפטנטים, קובע כי בעל האמצאה הוא "הממציא עצמו או הבאים מכוחו והם מי שזכאי לאמצאה מכוח הדין או על פי העברה או על פי הסכם". אולם, סעיף 132(א) לחוק הפטנטים קובע כי "אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן – אמצאת שירות), תקום לקניין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה…".

כלומר, ברירת המחדל לגבי אמצאות שירות (פטנטים שממציא העובד) היא שהן שייכות למעסיק והמעסיק יכול ליהנות לבדו מפירות המצאת העובד.

אולם, חוק הפטנטים בישראל מסדיר, בתנאים מסוימים, מנגנון של תגמול לעובד בגין אמצאה שהעובד המציא בעבור המעסיק שלו.

במאמר זה אנו נבחן את השאלה מהי אמצאה של עובד, על שם מי היא נרשמת כפטנט, מי זכאי לפירות הפטנט והאם העובד זכאי לתמלוגים מפירות אלו.

מהי אמצאה של עובד בעבור המעביד – אמצאת שירות?

כדי שאמצאה תיחשב לאמצאת שירות (אמצאה של עובד בעבור המעביד), אשר הזכויות בה שייכות למעסיק, צריכים להתקיים חמישה תנאים מצטברים: (1) "אמצאה"; (2) "עובד" (יחסי עובד-מעסיק); (3) "עקב שירותו"; (4) "בתקופת שירותו"; (5) "אם אין ביניהם הסכם אחר".

במקרה שבו אחד התנאים או יותר אינם מתקיימים, יחול הכלל הרגיל לפיו הממציא (העובד) הוא בעל האמצאה ולא המעביד.

להלן נפרט את התנאים:

תנאי 1 – קיום של אמצאה

התנאי הוא כי מדובר באמצאה מוגמרת, להבדיל מרעיון כללי.

ההבחנה בין אמצאה לרעיון אינה ברורה ונחרצת. החוק אינו מדבר על רעיון מופשט, שלא הגיע לכדי אמצאה ממשית. מחשבות או רעיונות שטרם התגבשו במהלך העבודה, אלא נשארו במוחו של העובד, אינם נחשבים לאמצאת שירות. כלומר, כאשר הרעיון עלה במוחו של העובד במהלך העבודה, אך התגבש רק לאחר שהעובד (לשעבר) סיים את עבודתו, האמצאה שייכת לעובד ולא למעסיק.

לעומת זאת, כאשר ניתן לרעיון ביטוי חיצוני, כגון תרשים המתאר כיצד ניתן לממש את הרעיון בפועל, הרעיון הופך לאמצאה בת הגנה. כך למשל, בה"פ (מחוזי ת"א) 994/83 רוזנצוויג נ' התעשיה האווירית (פורסם בנבו, 22.1.1998) בית המשפט הגדיר את הרגע שבו הוכנו השרטוטים המעשיים על-ידי הממציא, כרגע בו התגבשה האמצאה.

השאלה החשובה היא, באיזה שלב הרעיון הכללי הפך לאמצאה מפורטת. אם הרעיון הפך לאמצאה במהלך עבודתו של העובד, הזכויות באמצאה עשויות לעבור למעביד (בהתקיים שאר התנאים).

תנאי 2 – קיום של יחסי עובד-מעסיק

התנאי לקיום יחסי עובד מעסיק נקבע לפי המבחנים הרגילים הנהוגים בבתי המשפט לזיהוי של יחסי עובד – מעביד, ובייחוד לפי מבחן הפיקוח. לבית הדין לעבודה ישנה סמכות ייחודית לדון בשאלת יחסי עובד ומעסיק לגופו של עניין.

למושג "עובד" אין פרשנות אחת בלבד, ומשמעותו משתנה לפי מטרת החוק והנסיבות הספציפיות.

תנאי 3 – העובד הגיע לאמצאה עקב שירותו

התקיימות של התנאי לפיו העובד הגיע לאמצאה עקב שירותו (הקשר הסיבתי).

ככל שתתקיימנה יותר זיקות אשר יוכלו להעיד על קשר סיבתי בין עבודתו של העובד לבין האמצאה, כך ניטה למסקנה שהאמצאה פותחה עקב עבודתו של העובד, והזכויות בה יעברו למעסיק.

תנאי 4 – העובד הגיע לאמצאה בתקופת שירותו

הזיקה העתית (זמן) – האמצאה גובשה בתקופת השירות.

הפרשנות הרחבה מגדירה את תקופת השירות כתקופת השירות הפורמלית. פרשנות זו מחשיבה גם אמצאות שנוצרו בחופשות, בשנת שבתון, בחל"ת או לאחר שעות העבודה- כאמצאות שפותחו בתקופת השירות.

הפרשנות הצרה מתמקדת בקשר בין העבודה בפועל לבין האמצאה. על-פי גישה זו, תיתכן תקופה שבה אדם נחשב לעובד אך הוא אינו בשירות בפועל. לכן, יש להראות כי האמצאה פותחה במהלך ביצוע הפעולות שלשמן הועסק הממציא, ולא רק במהלך התקופה שבה הוא נחשב באופן פורמלי ל"עובד".

תנאי 5 – אם אין בין העובד למעביד הסכם שקובע אחרת

כאשר כל התנאים להגדרת אמצאת שירות מתקיימים, הזכויות באמצאה עוברות למעסיק. הצדדים רשאים להתנות על סעיפי החוק לטובת העובד. סעיף 132(א) קובע שהזכויות באמצאה יוקנו למעסיק, אלא אם יש בינו לבין העובד הסכם אחר. כלומר, אם למרות מילוי כל התנאים להגדרת אמצאת שירות, המעסיק מוותר על הזכויות באמצאה והן יוקנו לעובד.

חובת העובד להודיע על האמצאה

סעיף 131 לחוק הפטנטים קובע כי על העובד מוטלת חובה "להודיע למעבידו בכתב על כל אמצאה שהגיע אליה עקב שירותו או בתקופת שירותו, סמוך ככל האפשר לאחר שהמציא אותה, וכן על כל בקשת פטנט שהגיש."

חובת ההודעה חלה גם על אמצאה שנוצרה עקב השירות אך לא בתקופת השירות וגם על אמצאה שנוצרה בתקופת השירות אך לא עקב השירות, וכן על כל פטנט שהגיש העובד. עם זאת, למעסיק מוקנית בעלות רק באמצאת שירות שהעובד הגיע אליה עקב השירות ובתקופת השירות.

סעיף 139 לחוק הפטנטים קובע כי העובד חייב לגלות למעביד בכל עת את כל פרטי האמצאה וכן כל פרט בעל חשיבות לעניין האמצאה.

חובת המעביד לשלם תמלוגים לעובד

עובד שפיתח אמצאה במהלך ובעקבות שירותו, זכאי לתמורה סבירה והוגנת בעד האמצאה שפיתח. העובד והמעביד רשאים לקבוע את התמורה במסגרת הסכם מפורש בכתב.

בהיעדר הסכם בכתב, יוכל העובד לפנות לועדה לענייני פיצויים ותמלוגים, על מנת שהועדה תקבע את התמורה ותנאיה וזאת כאמור בסעיף 134 לחוק הפטנטים הקובע כי:

"באין הסכם הקובע אם זכאי העובד לתמורה בעד אמצאת שירות, ובאיזו מידה ובאילו תנאים, ייקבע הדבר על ידי הועדה לעניני פיצויים ותמלוגים שהוקמה לפי פרק ו'."

הזכות המעוגנת בסעיף 134 לחוק הפטנטים היא זכות בעלת אופי דיספוזיטיבי – זכות שהצדדים יכולים לשנות. קרי, הסכם העבודה בין הצדדים יכול לבטל את הזכות ולקבוע כי העובד אינו זכאי לתמלוגים.

בעניין בג"ץ 8672/17 ד"ר רות לוי נ' הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים (פורסם בנבו, 2019) קובע בית המשפט העליון כי:

"על פי לשונו של סעיף 134 לחוק והאופן בו פורש, "הזכות" המעוגנת בו אינה זכות סוציאלית בעלת אופי קוגנטי הבאה בגדרי משפט העבודה, אלא זכות דיספוזיטיבית הנתונה להסכמת הצדדים".

איך הועדה קובעת את התמלוגים של העובד?

ככל ואין תנאי בהסכם העבודה השולל את הזכות של העובד לתמלוגים בגין פטנט שהמציא בעבור מעבידו, הועדה תבחן את נסיבות העניין ותקבע את התמורה המגיעה לעובד בעד ויתור העובד על הזכויות הקנייניות באמצאה שפיתח במסגרת שירותו עבור המעביד. סעיף 135 לחוק הפטנטים קובע, כי על הועדה להתחשב, בין היתר, בגורמים הבאים בעת גיבוש החלטתה בנדון:

"(1) התפקיד בו הועסק העובד;
(2) טיב הקשר בין האמצאה לעבודת העובד;
(3) יוזמתו של העובד באמצאה;
(4) אפשרויות הניצול של האמצאה וניצולה למעשה;
(5) הוצאות סבירות בנסיבות העניין שהוציא העובד להשגת הגנה על האמצאה בישראל".

שיעור התמורה יקבע, בין היתר, בהתחשב בטיב הקשר הקיים בין העבודה שביצע העובד לבין האמצאה שפותחה על ידי העובד בתקופת ובעקבות העסקתו. ככל שהקשר בין העבודה לאמצאה יהיה הדוק יותר, יהיה העובד זכאי לתמורה נמוכה יותר.

בעת קביעת שיעור הפיצויים, תתחשב הועדה בתמורה ששולמה לעובד לצורך פיתוח האמצאה, בשכר ששולם לעובד במהלך תקופת העסקתו, בטיב ובמהות המאמצים שהשקיע העובד לצורך פיתוח האמצאה ובתרומת המעביד לגיבוש ולפיתוח האמצאה.