מכתב התראה נשלח, תשובה נמסרה, ולאחר מכן השתרר שקט. כעבור שנה וחצי מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית. האם ההמתנה ואי־המענה לתשובה פועלים לחובת המבקש? פסק הדין בעניין לב נ׳ אלקובי מציע בסיס לבחינת ההתנהלות הזאת במסגרת דרישת תום הלב, אך אינו קובע שחלוף הזמן כשלעצמו מצדיק דחיית בקשת אישור.
בת״צ (מחוזי חיפה) 39317-02-17 אופיר לב נ׳ יוסי אלקובי (31.3.2020), דנה השופטת ריבי למלשטריך־לטר בבקשת אישור שעניינה משלוח דברי פרסומת בניגוד לחוק התקשורת. ההתכתבות בין הצדדים הסתיימה בראשית פברואר 2015, ואילו בקשת האישור הוגשה ביום 19.2.2017. במסגרת הבירור המוקדם התבקש המבקש להעביר את מלוא הפרסומים שעליהם התבססה דרישתו, אך העביר רק שניים מהם.
בסעיף 3.14 לפסק הדין תהה בית המשפט מדוע מי שמבקש לייצג קבוצה של נפגעים המתין כשנתיים לאחר סיום ההתכתבות, והעלה את שאלת הקושי הראייתי שהשתהות כזאת עלולה ליצור אצל הנתבע. ההמתנה נשקלה לצד פגמים נוספים: אי־מסירת מלוא החומר שהתבקש, פרטים בלתי נכונים במכתב הדרישה והתנהלות שנמצאה מכוונת לקבלת פיצוי אישי יותר מאשר לקידום עניינה של הקבוצה. על יסוד המכלול סולקה בקשת האישור על הסף.
משמעות פסק הדין אינה שכל עיכוב בהגשת ייצוגית מעיד על חוסר תום לב. גם אין בו קביעה שאי־מענה למכתב תשובה מהווה ויתור על התביעה. המוקד הוא הקשר בין ההמתנה לבין אופן התנהלות המבקש: האם ניתנה אפשרות ממשית לברר את הטענות, האם הוסתר מידע הדרוש לבדיקה, ומה מלמדת ההתנהלות על מטרת ההליך ועל התאמת המבקש לייצג את הקבוצה.
מכאן, כאשר מוגשת בקשת אישור זמן רב לאחר פנייה מוקדמת, ראוי לבחון את ההתכתבות בשלמותה. התעלמות מבקשה עניינית להשלמת מסמכים או מהצעה ממשית לטיפול בטענות עשויה לתמוך בטענה לחוסר תום לב, בהתאם לנסיבות. לעומת זאת, מכתב תשובה המסתפק בדחייה גורפת של הדרישה אינו מציב בהכרח אותה תשתית. זו מסקנה יישומית מהנמקת פסק הדין, ולא כלל שנקבע בו לגבי כל מכתב שלא נענה.
הבחנה נוספת נוגעת לקריאת פסק הדין: הדיון בסעיף 2.16 בתנאים לקבלת טענת שיהוי מופיע במסגרת טענות המבקש. ההכרעה הרלוונטית מצויה בעיקר בסעיפים 3.12–3.19, שבהם נבחנת ההתנהלות כחלק מדרישות תום הלב והייצוג ההולם.
על פסק הדין הוגש ערעור. בע״א 4316/20 אופיר לב נ׳ יוסי אלקובי (2.6.2022), הודיע המערער, בהמלצת בית המשפט העליון ולאחר שמיעת הערותיו, כי אינו עומד על הערעור. הערעור נדחה ללא צו להוצאות. פסק הדין המחוזי נותר על כנו, אך אין לראות בתוצאה זו הלכה מנומקת של בית המשפט העליון המאמצת כל אחד מנימוקיו.
לנתבע המבקש להסתמך על ההשתהות, פסק הדין מספק אפוא בסיס לטענה הנסמכת על ההתנהלות הכוללת ועל ראיות קונקרטיות. הצבעה על מספר החודשים שחלפו בלבד אינה משקפת את התשתית שעליה התבססה ההכרעה בעניין לב.
מקורות: פסק הדין המחוזי בעניין לב נ׳ אלקובי, פסק הדין בערעור, ע״א 4316/20.
