קליל נ׳ מילאנו וקינג: גניבת עין במוצרי פרזול

בפסק הדין ת״א (מחוזי תל אביב) 61624-12-14 קליל תעשיות בע״מ ופלמט רילאיינס בע״מ נ׳ Milano for Aluminum & Shutter ואח׳ (14.4.2020), קבעה השופטת תמר אברהמי כי החברות מילאנו וקינג שיווקו בישראל מוצרי פרזול הנחזים למוצרי התובעות ובכך ביצעו עוולת גניבת עין. בית המשפט חייב את מילאנו ואת בעליה בפיצוי של 625,000 ש״ח, ואת קינג ואת בעליה בפיצוי של 350,000 ש״ח, נוסף על הוצאות משפט בסך 200,000 ש״ח. ההכרעה התבססה על מכלול ראיות לקיומו של מוניטין, לחשש להטעיה ולפעילות שיווק בישראל.

מה נטען בתביעה נגד משווקי הפרזול?

קליל ופלמט עוסקות בייצור ובשיווק מערכות אלומיניום וחלקי פרזול לענפי הבנייה והתעשייה. התביעה המקורית הוגשה נגד 23 נתבעים וכללה טענות להפרת פטנטים, מדגמים וסימני מסחר, לצד טענות לגניבת עין ולעשיית עושר ולא במשפט. במהלך ההליך הסתיימה ההתדיינות עם רוב הנתבעים בפשרה, בגישור או בפסקי דין אחרים. פסק הדין עוסק בהכרעה בתביעה שנותרה נגד שני העסקים מילאנו וקינג ומנהליהם, בני משפחת ניירוך.

התובעות טענו כי מוצרים שנמכרו בשוק הישראלי הוצגו כאילו הם מוצריהן וכי בקטלוגים של הנתבעים הופיעו תמונות של מוצרי פרזול דומים לצד סימנים מסחריים של קליל. הנתבעים הכחישו מכירה בישראל וטענו כי פעילותם נעשית בשטחי הרשות הפלסטינית.

כיצד הוכח שיווק בישראל באמצעות קטלוגים, סוכנים ומוצרים?

אחד הקשיים הראייתיים היה ההפרדה בין מיקומם של העסקים לבין מקום שיווק הסחורה. בית המשפט בחן קטלוגים של מילאנו וקינג, חלקם בעברית, והעמיד אותם מול מוצרי התובעות וסימניהן. הוא הסתמך גם על עדות חוקר פרטי, הקלטות, הזמנות, מסמכי הצעות מחיר ומעקב אחר פעילותו של מי שפעל כסוכן שיווק בישראל.

הנתבעים לא הצליחו לסתור את התמונה המצטברת שלפיה הקטלוגים שימשו לשיווק מוצרים לשוק הישראלי וכי פעילות המכירה וההפצה לא הייתה מוגבלת למקום מושב העסקים. העובדה שמוצרים הוכנסו או יוצרו מחוץ לשטח ישראל לא מנעה בחינה של מעשי השיווק שנעשו בישראל.

מוניטין וחשש להטעיה בעוולת גניבת עין

ההכרעה נסמכה על שני היסודות המצטברים של עוולת גניבת עין: מוניטין של התובעות במוצריהן וחשש אובייקטיבי להטעיית הציבור לחשוב שהמוצרים המשווקים מקורם בתובעות או קשורים אליהן. בית המשפט בחן את המראה של מוצרים המקבילים למוצרי קליל, את הופעתם בקטלוגים ואת נסיבות השיווק הכוללות, ולא הסתפק בעצם קיומם של פטנטים או מדגמים רשומים.

משמעות ההבחנה היא שאין לזהות אוטומטית בין כל טענות ההפרה שנכללו בכתב התביעה לבין העילה שעליה מבוסס החיוב. במקרה זה עוולת גניבת עין היא שנמצאה מוכחת ושימשה בסיס לפיצוי. לניתוח שני יסודות העוולה והראיות הנחוצות ראו את המדריך לתביעת גניבת עין בישראל.

מתי מנהלי החברות נושאים באחריות אישית?

מילאנו וקינג טענו כי מדובר בתאגידים נפרדים ולכן אין להטיל על בעליהן אחריות אישית. בית המשפט דחה את הטענה בנסיבות המקרה, לאחר שנמצא שהמנהלים היו הרוח החיה מאחורי הפעילות, אישרו את המהלכים ופעלו לביצועם. אין מדובר בהרמת מסך אוטומטית בשל עצם ההחזקה במניות, אלא באחריות אישית בגין מעורבות במעשים המהווים עוולה.

הבחנה זו נוגעת גם לניהול תביעות קניין רוחני נגד מנהלים ובעלי מניות, שבהן יש לברר את המעשה האישי והבסיס המשפטי לחיוב, לצד אחריות החברה.

פיצוי ללא הוכחת נזק והוצאות המשפט

בית המשפט פסק פיצוי סטטוטורי בסך 625,000 ש״ח נגד מילאנו ומנהלה, ביחד ולחוד, ו־350,000 ש״ח נגד קינג ומנהלה, ביחד ולחוד. בנוסף חויבו ארבעת הנתבעים יחד ולחוד בהוצאות התובעות בסך 200,000 ש״ח. סכומי הפיצוי שיקפו את ההערכה השיפוטית של ההפרות ומכלול נסיבותיהן, במסגרת הסעד שבחוק עוולות מסחריות.

פסק הדין מדגים כיצד ראיות שיווק ממקורות שונים, גם ללא תיעוד מושלם של כל עסקה, עשויות להקים תשתית מספקת לתביעת גניבת עין, וכיצד נבדקת אחריותם של מי שניהלו בפועל את הפעילות המפרה.