תעשיות רהיטים לביא נ' בן לולו - זכויות יוצרים בעיצוב ארון קודש והדמיות

בפסק הדין בת"א (מחוזי חיפה) 50783-10-18 תעשיות רהיטים לביא – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' דוד בן לולו (2.10.2019), קיבלה השופטת תמר נאות פרי תביעה בגין העתקת עיצוב ארון קודש והדמיות שהכינה התובעת עבור בית הכנסת "דביר קדשו" בנתניה. בית המשפט קבע כי העיצוב וההדמיות הם יצירות אמנותיות מקוריות המוגנות בזכויות יוצרים, ודחה את הטענה שהיה צורך ברישום מדגם כתנאי להגנה. הנתבע חויב בפיצוי של 60,000 ש"ח, בהוצאות ושכר טרחה בסך 15,000 ש"ח ובהשבת האגרה, וניתן צו מניעה נגד שימוש בעיצוב ובהדמיות.

הדמיות שהוכנו ללקוח שלא הזמין את המוצר

תעשיות רהיטים לביא עוסקת בייצור ריהוט לבתי כנסת. היא ניהלה במשך שנים משא ומתן עם נציגי בית הכנסת "דביר קדשו" בנתניה לייצור ריהוט, ובהם ארון קודש. במסגרת ההתאמות הכינה סדרת הדמיות ממוחשבות, שמוספרו כאפשרויות עיצוב שונות. במרכז התביעה עמדו בעיקר הדמיות 11 ו-12, שנערכו באפריל 2014 וביוני 2015.

בית הכנסת הזמין מלביא את המושבים, אך בחר להזמין את ארון הקודש מספק אחר. לטענת לביא, דוד בן לולו, שפעל באמצעות חברה בשליטתו, ייצר את הארון על בסיס ההדמיות שנמסרו לבית הכנסת. הנתבע הכחיש כי קיבל את ההדמיות וטען שמעצב מטעמו פיתח באופן עצמאי ארון בסגנון מרוקאי, בהתאם לבקשות הלקוח ולאילוצי המבנה.

ההליך המחיש קושי המוכר לספקי שירותי עיצוב: הכנת הדמיה מושקעת כחלק מהצעת מחיר אינה מבטיחה שהלקוח ירכוש את המוצר מהמעצב. השאלה היא האם ההזמנה אצל ספק מתחרה מעניקה לו רשות להעתיק את הביטוי החזותי המקורי, ולא רק לייצר מוצר מאותו סוג ובהתאם לאותן דרישות שימושיות.

האם היה צורך ברישום מדגם כדי להגן על ארון הקודש?

ההגנה המרכזית שהתבררה בתביעה הייתה לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. בית המשפט בחן את עיצוב הארון ואת קובצי ההדמיה כיצירות אמנותיות מקוריות. העיצוב כלל בחירות יצירתיות ביחס למסגרת החיצונית, לעיטורים, למשרביה ולעיטור רימונים ועלים, והתקבע בהדמיות הממוחשבות. הדרישה למקוריות אינה מחייבת יצירה תקדימית בעולם העיצוב, אלא יצירה שמקורה ביוצר וכוללת השקעה ויצירתיות במידה הדרושה בדין.

הנתבע ביקש להחיל על המוצר את דיני המדגמים לפי פקודת הפטנטים והמדגמים, שקדמה לחוק העיצובים, וטען כי בלי רישום לא הייתה לתובעת הגנה. הטענה נדחתה. בית המשפט הדגיש שלא מדובר במוצר שיועד לייצור תעשייתי סדרתי, אלא בעיצוב ייחודי לארון קודש אחד, בהתאם לדרישות ולמידות של בית הכנסת. גם כאשר מעצב פועל במסגרת עסק מסחרי, אין בכך לבדו להפוך כל הדמיה וכל יצירה לפי הזמנה למדגם שמחויב ברישום.

בית המשפט נדרש גם לסעיף 7 לחוק זכות יוצרים, המסדיר את היחס בין הגנה על עיצוב תעשייתי לבין הגנת זכויות יוצרים. הוא קבע כי עיצוב שאינו משמש ואינו מיועד לשמש לייצור תעשייתי אינו מאבד בשל כך את ההגנה מכוח חוק זכות יוצרים. מדובר בהכרעה על בסיס נסיבות ייחודיות: אין להסיק ממנה שכל רהיט מסחרי מוגן אוטומטית בזכות יוצרים ללא קשר לאופן הייצור ולתנאי הדין.

בדיונו ביחס בין הזכויות הפנה בית המשפט גם לספר דיני עיצובים ומדגמים, מאת יונתן דרורי ויותם וירז'נסקי-אורלנד (מהדורה שנייה, 2019, עמ' 14 ו-17), העוסק בהבחנה בין יצירה אמנותית לבין עיצוב המיוצר בתהליך תעשייתי.

כיצד הוכחה העתקה של עיצוב שלא נרשם?

לאחר שהוכרה הזכות, עבר בית המשפט לשאלת ההעתקה. הושוו הדמיות 11 ו-12 לשרטוט שיצר הנתבע ולארון שנבנה בפועל. נמצאו דמיון חריג במסגרת החיצונית, בקווי המתאר של הארון, במשולשים שבבסיסו, בעיטור המשרביה ובפרטי עיטור הרימונים. ההשוואה לא עסקה ברעיון הכללי לייצר ארון קודש בסגנון מסוים, אלא בצירוף מאפיינים חזותיים מסוימים שנבחרו בהדמיות המקוריות.

הראיות הישירות והנסיבתיות חיזקו זו את זו. בית המשפט בחן את לוחות הזמנים של ההדמיות והשרטוטים, את גרסאות הנתבע והגבאי ואת מידת ההתאמה בין העיצובים, וקבע שבמאזן ההסתברויות הוכחה העתקה. העובדה שהנתבע טען שלא ראה את הקבצים אינה מספיקה כאשר מכלול הראיות תומך במסקנה ההפוכה.

ההבחנה מעשית: זכויות יוצרים אינן מעניקות בלעדיות על כל ארון קודש בעל קווים מרוקאיים או על כל שילוב של קשתות ועיטורים, אך הן עשויות למנוע העתקה של הביטוי המקורי המסוים שתועד בהדמיה. אפשר לעיין גם במדריך הגנה על עיצוב רהיטים בישראל להבחנה בין הגנת עיצוב רשום להגנת זכויות יוצרים.

בעלות בהדמיות, אחריות אישית ופיצויים

הנתבע טען שהארון יוצר באמצעות חברה, אך בית המשפט מצא יסוד לחיובו האישי. בן לולו היה בעל השליטה והמנהל, ניהל את המגעים מול בית הכנסת והציג את הפעילות ככזו שבאחריותו. לא מדובר בקביעה שלפיה כל מנהל אחראי אוטומטית לכל הפרה שביצעה חברה, אלא בבחינת התנהגותו האישית והמעורבות שלו בנסיבות התיק.

בקביעת הפיצוי נשקלו העתקת המכלול העיצובי, היקף השימוש ומשך התהליך, חומרת ההפרה, היעדר הוכחה לתום לב והעובדה שהנתבע יכול היה לחדול מהשימוש בשלבים שונים. מנגד לא הוכחו הרווח שהיה צומח ללביא מהזמנה אפשרית או הרווח שהפיק הנתבע. התביעה הוגשה גם זמן ניכר לאחר שהארון הותקן. בית המשפט אמד את הפיצוי לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים בסך 60,000 ש"ח, ודחה דרישה לפיצוי כספי נוסף מכוח עוולות מסחריות, עשיית עושר או דיני הנזיקין.

צו המניעה שניתן אסר על הנתבע, החברה ומי מטעמם להשתמש בהדמיות ובעיצוב ארון הקודש, לרבות ייצור מוצרים הנושאים את העיצוב או פרסום הארון. ההכרעה מלמדת כי אכיפת זכויות יוצרים אינה מותנית בהכרח ברישום עיצוב, כאשר מדובר ביצירה מקורית שאינה מיועדת לייצור תעשייתי וששימוש מפר בה הוכח בראיות.