בפסק הדין בת״א (מחוזי חיפה) 33173-08-18 ו־13653-09-18 רשת השניצליה בע״מ נ׳ שמעון כמיסה ואח׳ (27.9.2019), דחה השופט גדעון גינת את התביעות ההדדיות בין רשת מסעדות ״השניצליה״ לבין זכיינים לשעבר שהפעילו עסק בכרמיאל באותו שם. נקבע כי הרשת לא הוכיחה שהזכויות בסימן שבו השתמשו הזכיינים הועברו אליה, ואילו הזכיינים לא הוכיחו מוניטין ייחודי המצדיק הגנה על השם התיאורי ״שניצליה״ מפני שימוש של אחרים.
הסכסוך בין רשת השניצליה לזכיינים בכרמיאל
שמעון ורונית כמיסה הפעילו במשך שנים עסק לממכר מזון מהיר בכרמיאל תחת השם ״השניצליה״. תחילת פעילותם נעשתה במסגרת התקשרות עם זכיינים קודמים ועם חברה שבאמצעותה הוענקו זכויות לשימוש בשם. בהמשך נקשרו קשרים עם רשת השניצליה, שהפעילה סניפים ברחבי הארץ.
לאחר שהתעוררה מחלוקת בדבר תמלוגים והזכות להשתמש בשם, טענה הרשת שהעסק בכרמיאל מפר את זכויותיה. מנגד טענו בני הזוג כי הרשת אינה בעלת הזכויות בסימן שבו השתמשו עוד לפני שנרשמו סימנים מסוימים על שמה, וכי מעולם לא הוצגה המחאה תקפה של הזכויות מהגורם הקודם.
החשיבות של הוכחת שרשרת הבעלות בסימן
בית המשפט הדגיש כי טענה לבעלות בסימן מסחר אינה נבחנת רק לפי השימוש המסחרי העכשווי בו. כאשר הזכות הנטענת נגזרת מהעברה בין חברות או זכיינים, יש לבסס את שרשרת הזכויות. במקרה זה הרשת לא הציגה את הסכם המחאת הזכויות שהיה אמור להוכיח את העברת הסימן מהגורם הקודם לידיה.
הכרעה זו הייתה חשובה במיוחד משום שבני הזוג עשו שימוש בסימן הבלתי רשום לפני מועד רישומם של סימנים מאוחרים מסוימים על שם הרשת. העדר ההוכחה להעברת זכויות פגע ביכולת הרשת לבסס את עילת תביעתה ביחס לאותו סימן.
מתי שם תיאורי עשוי לזכות בהגנה?
השם ״שניצליה״ מתאר, במידה רבה, עסק המוכר שניצלים. בית המשפט קבע שאין להקנות בדרך כלל בלעדיות במילה תיאורית השגורה בשפה רק משום שעסק מסוים עושה בה שימוש. הגנה מכוח עוולת גניבת עין עשויה להתאפשר בתנאים מתאימים כאשר מוכחים מוניטין וחשש להטעיה, אולם בנסיבות המקרה לא הוכח שהציבור מזהה את הביטוי דווקא עם העסק של בני הזוג.
הפסק ממחיש מדוע יש להבחין בין שם מסחר המצביע על סוג המוצר או העסק לבין סימן בעל אופי מבחין, אשר מזהה מקור מסחרי מסוים. ראו בהקשר זה את המדריך על כשירות לרישום סימן מסחר בישראל.
היחס בין זכויות רשומות לבין גניבת עין
רישום סימן מסחר מקנה לבעליו זכויות בהתאם להיקף הרישום, אך אינו מייתר את הצורך להוכיח את הזיקה של בעל הדין לסימן שעליו הוא מבסס את תביעתו. כאשר מדובר בשם בלתי רשום, עשויה לעמוד במרכז הדיון עוולת גניבת עין והצורך להוכיח שהשימוש מצד הנתבע עלול להטעות לגבי מקור העסק או קשר בין עסקים.
בשני המסלולים נבחנת התשתית העובדתית של הבעלות והשימוש. את ההבחנה בין תביעה בגין הפרת סימן מסחר לבין עילת גניבת עין ניתן להעמיק במסגרת תביעות סימני מסחר בישראל.
תוצאת פסק הדין
התביעה של רשת השניצליה נדחתה, וכך גם התביעה הנגדית של בני הזוג כמיסה. בית המשפט לא פסק הוצאות. פסק הדין ממחיש כי מחלוקת על שם רשת או זיכיון דורשת הן הוכחה מסודרת של הבעלות והעברת הזכויות והן בחינה אם השם הנטען בכלל מקנה יתרון מבחין שאפשר להגן עליו.
