בת"א (מחוזי מרכז-לוד) 17359-05-17 אורי נוה נ' אופיר מעטי (2.8.2019) דחה השופט מיכאל תמיר את תביעת הפיצויים שהגיש בעל עסק לשערי כדורגל עשויים צינורות PVC נגד מתחרה שייצר שערים דומים. בית המשפט קבע שלא הוכח מוניטין מסחרי המזוהה עם צורת השערים, ולכן לא התגבשה עוולת גניבת עין; גם עילת עשיית העושר לא הוכחה. מנגד, נקבע כי האופן שבו שיתף הנתבע בפייסבוק פרסומים של לקוחות התובע עלול להטעות בדבר מקורם של השערים, והוצא צו מניעה מוגבל נגד פרסומים מטעים מכוח חוק הגנת הצרכן. התביעה הכספית נדחתה, אך הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך 10,000 ש"ח.
שערי כדורגל מצינורות PVC ושני עסקים מתחרים
אורי נוה פיתח ושיווק שערי כדורגל לשימוש בחצרות ובמגרשי ספורט, שנבנו מצינורות PVC קלים וחלולים. המוצרים שווקו באמצעות העסק ״אורי ספורט״, אתר אינטרנט ורשתות חברתיות. נוה טען שהשערים זכו להצלחה ולמוניטין וכי אופיר מעטי החל לייצר ולמכור שערים כמעט זהים, תוך העתקת המראה והשימוש בפרסומי לקוחות שנועדו לשווק את מוצרי נוה.
מעטי טען כי מדובר בצורת מוצר מוכרת ופונקציונלית, שאפשר ללמוד לייצר באמצעות סרטוני הדרכה הזמינים ברשת. הוא הכחיש העתקה מכוונת והדגיש שלא היה לנוה פטנט, מדגם רשום או סימן מסחר המקנים בלעדיות על מבנה השערים. בניגוד לסכסוך קלאסי על הפרת עיצוב רשום, המחלוקת לא נסבה על השוואה לרישום המקנה זכות בלעדית במראה המוצר.
מה נדרש להוכיח בתביעה בגניבת עין?
סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, מגן על עסק מפני הצגת נכס או שירות של עוסק אחד כאילו הם של עוסק אחר. כדי להוכיח גניבת עין נדרשים שני יסודות מצטברים: מוניטין של התובע בנכס או בשירות וחשש סביר להטעיית הציבור באשר למקורו.
בית המשפט הבחין בין מוצר שנמכר במשך שנים והושקעו בו משאבים לבין מוצר שהציבור למד לזהות לפי מראהו כקשור דווקא לעסק מסוים. נוה מסר נתונים כלליים בדבר פרסום, שיווק ולקוחות, אך לא הגיש ראיות חשבונאיות וראיות שוק מספקות להיקף המכירות, לפרסום ולהכרת הציבור. לא הוצג סקר צרכנים או בסיס ראייתי אחר שיאפשר לקבוע שהצרכנים מזהים את השערים לפי צורתם עם ״אורי ספורט״.
לכן נדחתה תביעת גניבת העין. עצם הדמיון בין שני מוצרים בעלי תפקיד דומה אינו מוכיח מוניטין, והוכחת המוניטין אינה מתייתרת רק משום שהנתבע מכר שערים דומים. הדיון ממחיש את החשיבות שבבניית תשתית עובדתית מוקדמת לתביעת גניבת עין.
כיצד שיתוף פוסטים בפייסבוק הפך לפרסום מטעה?
לצד הטענות על המוצר עצמו, נוה טען שהנתבע שיתף בעמוד העסקי שלו פרסומים של לקוחות שרכשו ממנו שערים. בית המשפט בחן את אופן השיתוף ומצא שבנסיבות העניין הוא עלול ליצור אצל מי שצופה בעמוד את הרושם שהשערים המוצגים בתמונות הם מוצריו של הנתבע, או שעסקו קשור לעסקו של נוה.
השופט קבע שההתנהלות הזאת מפרה את איסור ההטעיה שבסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. מדובר בהבחנה משפטית חשובה: היעדר ראיות למוניטין המספיק לגניבת עין אינו מקנה למתחרה רשות להציג תמונות של מוצרים שאחרים מכרו כאילו הם מוצרים שלו. חוק הגנת הצרכן יכול לחול על מצג מטעה ביחס לזהות היצרן, לשם העסק או להרשאתו לשווק את המוצרים.
מנגד, לא כל שיתוף ברשת חברתית הוא בהכרח עוולה. ההכרעה נשענה על תוכן הפרסומים, ההקשר שבו הוצגו בעמוד העסקי והמשמעות שהקורא עלול לייחס להם, ולא על עצם השימוש במנגנון השיתוף של פייסבוק.
מדוע נדחתה התביעה הכספית אף שנמצא פרסום מטעה?
נוה ביקש פיצויים בשל אובדן רווחים, פגיעה במוניטין ועילות נוספות. אולם התובע לא הוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו עקב ההטעיה ולא ביסס קשר סיבתי בין הפרסומים לבין ירידה במכירותיו. בתצהיריו לא נכללו נתונים מספקים על המכירות בתקופה הרלוונטית, והעדות החשבונאית לא הראתה ירידה שניתן לייחס לפעולות המתחרה.
בית המשפט הדגיש כי הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק עוולות מסחריות ביחס לעילות מסוימות אינו חל באופן אוטומטי על הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. כאשר מבוקש פיצוי בגין ההטעיה, יש להוכיח את הנזק ואת הקשר בינו לבין המעשה. לכן נדחתה התביעה הכספית, אף שנמצא בסיס לצו מניעה שמטרתו להפסיק את ההטעיה.
עשיית עושר והיעדר רישום עיצוב
התובע ביקש להסתמך גם על דיני עשיית עושר ולא במשפט בטענה שהנתבע נהנה מן הפיתוח ומהעיצוב שלו בלי רשות. בית המשפט מצא שלא הוכח שהשערים חדשניים וייחודיים במידה המצדיקה הגנה כזאת בנסיבות המקרה, ובחן גם את העובדה שנוה לא רשם מדגם ולא הראה מניעה לעשות כן.
ההכרעה אינה שוללת הגנת עיצוב ממוצרים של ציוד ספורט. היא ממחישה שהגנה על מראה המוצר, הגנה על מוניטין מסחרי ואיסור פרסום מטעה הם מסלולים משפטיים שונים. ראו גם את המדריך עיצובים רשומים על משחקים, צעצועים וציוד ספורט.
צו מניעה ממוקד במקום בלעדיות על צורת השערים
בסופו של ההליך לא ניתן צו גורף האוסר על מעטי לייצר או לשווק שערי PVC דומים לאלה של נוה. הצו שניתן הוגבל להפסקת פרסומים מטעים מן הסוג שנדון בפסק הדין. בית המשפט דחה גם את הטענות להתערבות לא הוגנת, לתיאור כוזב כמסלול לפיצוי ללא הוכחת נזק ולרשלנות המזכה בפיצויים, בהיעדר התנאים והראיות הנדרשים.
למרות שהתביעה התקבלה רק בחלקה הקטן, ובשים לב להתנהלות הנתבע ולצו שניתן, הוא חויב בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. התוצאה מדגימה את ההבדל בין מניעת הטעיה ממוקדת בפרסום דיגיטלי לבין הענקת בלעדיות על מוצר שאין לגביו זכות רשומה או מוניטין מוכח.
