בית משפט השלום בקריות, כב' השופט דאוד מאזן (תא (קריות) 4815-02-09) – 13.9.09
תחום: לשון הרע בטוקבק
נושא: אחריות אתר בשל פרסום מכוח חוק איסור לשון הרע, אחריות אתר בשל פרסום מכוח עוולת הרשלנות, אימוץ כלל הודעה והסרה, תנאים למחיקה ודחייה על הסף.
עובדות
התובע הינו מטפל אלטרנטיבי השתתף באופן פעיל בפורום שבאתר Ynet. לטענתו באתר הופיעו מספר פרסומים שיש בהם כלפיו כדי לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.
התובע פנה אל האתר ודרש לפעול להסרת הפרסומים הפוגעים מהפורם וממנוע החיפוש.
הנתבעת טוענת כי הפרסומים הנטענים הוסרו כבר ביום 21.12.08, וכן החל מיום 15.2.09 לא ניתן לאתר את התגובות גם לא באמצעות חיפוש דרך מנועי החיפוש של הקהילות הרפואיות ולפיכך התביעה ריקה מתוכן.
בקשה לסלק את התביעה על הסף
הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילה מכוח חוק איסור לשון הרע מאחר ואתר אינטרנט אינו נמנה עם הרשימה הסגורה הקבועה בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.
הנתבעת טוענת כי אין לתובע עילת תביעה בגין רשלנות, שכן הפרסומים הוסרו מיד עם דרישה, ולא היה לה אפשרות למנוע פרסומם מראש, מה גם שהפרסומים לא פגעו בתובע ואינן אסורות על פניהן, ואם יתברר כי יש עילה ברשלנות הרי אשמו התורם של התובע מגיע ל- 100% מאחר והוא הסתכן וחשף את שמו בפורום והיה פעיל לאורך מספר שנים בפורום וחשף את עצמו לשיח הבוטה של הטוקבקים ואפילו פעל בניגוד לכללים ובכך הוא בעצם הסכים לשיטה והשתתף בה. הנתבעת טוענת גם כי הסכמת התובע לתקנון השימוש בפורומים פוטרת אותה מאחריות לתכנים שמתפרסמים בהם והאחריות הבלעדית היא על המשתמש שמסרם לפרסום.
נפסק
אין חבות לנתבעת מכוח חוק איסור לשון הרע ואולם הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות בשל חברות אפשרית מכוח עוולת הרשלנות.
הוצאות הבקשה בסך 1500 ₪ כולל מע"מ.
נקודות מרכזיות
האם אתר אינטרנט יחשב כאמצעי תקשורת לעניין חוק איסור לשון הרע
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע את גדר האחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת. המונח "אמצעי תקשורת" הוגדר בסעיף 11 (ג) לחוק: "עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות וכן שידורי רדיו וטלוויזיה הניתנים לציבור".
בית המשפט פסק כי מן הראוי לפרש את סעיף 11 לחוק כך שלא יכיל בהגדרתו "אתר אינטרנט" כאמצעי תקשורת הקבוע בסעיף 11 לחוק, ולפיכך אין חבות בלשון הרע על הנתבעת מכוח סעיף זה.
הדרך בה הדברים פורסמו הינה דרך תגובות הגולשים, תגובות אלו מתפרסמות באתר בכמויות גדולות מאד מדי יום ללא יכולת של האתר לדעתם מראש או לבצע בהם עריכה כלשהי לפני פרסומם או לצפות תוכנם מראש, ולכן אופיים שונה מאופי של דברים המתפרסמים בעיתון או ב"עיתון נט" או ברדיו/טלוויזיה שם העורך והכותב מחליטים מראש מה מתפרסם ומה לא, השוני במאפיינים מחייב שוני בהתייחסות ולכן אין מקום להתייחס לאתר אינטרנט מסוג הנתבעת כעיתון ולהחיל עליו סעיף 11 לחוק.
היקף החבות של אתר אינטרנט ברשלנות לתכנים שפרסם צד שלישי
שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות – התרשלות, קרות הנזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין קרות הנזק וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; יסוד ההתרשלות מורכב משני נדבכים – האחד הינו קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק והשני הינו הפרתה של חובת זהירות זו. בכדי להוכיח את קיומה של חובת הזהירות על התובע להוכיח את התקיימותם של שני פניה – המושגי והקונקרטי. בכדי להוכיח בהמשך את הפרתה של חובת הזהירות על התובע להראות שהנתבע לא עמד בסטנדרט הזהירות שנדרש ממנו בנסיבות העניין.
שיקולים בעד ונגד
להטלת אחריות על ספק שירותי אינטרנט לגבי תכנים שפרסם צד שלישי קיימים שיקולים ואינטרסים בעד ונגד הטלת האחריות. בעד הטלת האחריות ניתן לציין בין היתר השיקול שהאמצעים שברשות ספק השירות למנוע את הפרסום המזיק ולנקוט בפעולת שיימנעו את הפרסום המזיק הם הם המסוגלים לצנזר, למיין, ולהציג חומרים ושירותים תוך שליטה עליהם; כמו כן את ועוד הליך איתור ספק השירות –מבחינת הנפגע- הוא הרבה יותר מהיר מאשר לאתר גולש אנונימי שזהותו אינה ידועה והליך חשיפת זהותו היא סוגיה סבוכה ומצריכה נקיטת הליך משפטי יקר. בנוסף שיקולים המבוססים על עקרונות דיני הנזיקין הכללים כגון הרתעה, כיס עמוק ופיזור הנזק גם הם תומכים בהטלת האחריות.
בצד השיקולים נגד הטלת האחריות: הטלת אחריות על ספקי השירות יביא לפגיעה בחיפוש הביטוי על ידי קביעת מנגנוני פיקוח ובקרה על תכנים של ביטויים, קשה מבחינה מעשית או לכל הפחות הדבר אינו כדאי כלכלית, לבחון כל תגובה ותגובה אם הוא כולל בתוכו תכנים של לשון הרע; הטלת אחריות יש בו ליצור "אפקט מצנן" שכן הטלת אחריות גוררת שינוי התנהגות מצד מפעלי אתרים וספקי השירות שמציעים לציבור הרחב , בלוגים, צ'אטים, רשתות חברתיות, ואתרים שמארחים תוכן של גולשים, בין לוותר לחלוטין על השירות המוצע או ליצור מנגנוני פיקוח על התכנים דבר שמייקר משמעותית את השירות הניתן.
סיכום ביניים
הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות הוא למעשה בלתי אפשרי, מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים והדבר אינו מעשי ועליות פיקוח מעין זה הן עלויות גבוהות מאוד ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו שכן הדבר יגרום לייקור העלויות ויביא לפגיעה בחופש הביטוי.
ומצד שני אין זה ראוי להותיר בצל "האנונימיות" למגיב עלום שם או בעל זהות בדויה, לפגוע ולהשמיץ אדם על לא עוול בכפו ולגרום לפגיעה בכבודו ופגיעה בפרנסתו.
הטלת אחריות מלאה וישירה על ספק שירות אינה ראוי וגם הפטרתו מאחריות גם כן אינה ראויה, ויש לחפש דרך ביניים.
אימוץ כלל הודעה והסרה
בית המשפט מקבל את המבחן שנקבע על ידי השופט אמיר בפרשת בורוכוב (ת"א 7830/00) לפיה נקבע מבחן משולש לחיוב הנהלת אתר אינטרנט בעוולת הרשלנות בגין פרסומים טוקבקים: "במסגרת עוולות הרשלנות, ראוי לחייב את ספק שירותי האינטרנט בגין פרסום פוגע שנעשה ע"י צד ג' במסגרת אותם שירותים שנותן הספק – רק אם וכאשר הצד הנפגע מתלונן על כך בפני הספק ודורש במפורש את הסרת הפרסום הפוגע; ורק אם הפרסום אכן פוגע ואסור על-פניו; ורק כאשר יש לספק יכולת למנוע זאת באופן סביר. זהו מבחן משולש ומצטבר – של ידיעה בפועל, ושל ודאות הפגיעה, ושל אפשרות מניעתה."
למעשה בקביעה זו מאמץ לו בית המשפט את הכלל הידוע הן במשפט האמריקאי והאירופי הידוע ככל של "הודעה והסרה", בכך נקבע כי מן הראוי להטיל על הספק אחריות ברשלנות אם הוא לא מסיר את ההודעה הפוגעת וזאת כאשר אין בכך הכבדה לא סבירה, ומצד שני כשהנזק לשם הטוב הוא נזק כבד כאשר מידת כבידות הנזק נבחנת לפי האמצעים שיידרשו מספק השירות כדי לבצע פיקוח כזה שיימנע את הפרסום, ולפי ההשלכה של אותם אמצעים ואותו מנגנון פיקוח על חופש הביטוי באותה מדיה.
סילוק על הסף
הלכה היא כי בבחינת בקשה לסילוק על הסף, על ביהמ"ש להניח כי העובדות המונחות לפניו בכתב התביעה נכונות, ותחת הנחה זו לבדוק האם זכאי התובע לסעד הנתבע על ידו. הכלל, כפי שנשתרש בהלכה הפסוקה, הנו כי אין לחסום את זכות הגישה לערכאות וסעד של סילוק תובענה על הסף ננקט בלית ברירה במקרים יוצאי דופן כאשר ברור כי גם אם יוכיח התובע את כלל טענותיו העובדתיות, לא יהא זכאי לסעדים הנתבעים על ידו. די באפשרות קלושה, כי התובע יזכה בסעד על פי העובדות המועלות בכתב התביעה, כדי שתביעתו לא תימחק באיבה. נאמר כי לעולם יש להעדיף דיון ענייני והכרעה לגופא של מחלוקת.
הנתבעת טוענת כי בשל תקלה טכנית שטופלה, הפרסומים הוסרו בפברואר 2009 והתובע טוען כי איחור זה גרם לו נזק רב ובגינו הנתבעת אחראית בנזיקין. הכרעה בעניין זה דורשת בירור עובדתי ואם יתברר כי בנסיבות העניין היה מקום להסרת ההודעה ממנוע החיפוש בזמן מהיר יותר כי אז ניתן לומר כי הפרסומים לא הוסרו תוך זמן סביר ויכול ובמקרה שאכריע כי הנתבעת הפרה חובת זהירות שמוטלת עליה, אך אין זה המקום להכריע בעניין זה, והכלל הוא שבמידה וטענות התובע בכתב התביעה נכונות הן, הדבר מקים לו עילת תביעה ברשלנות. היכולת למנוע את הפרסום אמורה גם היא להיבחן לפי נסיבות העניין ולאחר בדיקת העבודות בתיק ואין לקבוע מסמרות בעניין זה עוד בטרם נשמעו ראיות בתיק.
על כן, הבקשה לסילוק התביעה על הסף דינה להידחות.
