אחריות מעסיק להפרת זכות יוצרים ושימוש הוגן בספרי לימוד תא (י-ם) 28148-02-12 נוהא חמאד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (פורסם בנבו)

שאלה אחרת שעולה היא הטלת אחריות בגין הפרת זכות יוצרים על מעסיק בגין הפרה שביצע עובד.

בית המשפט מצא כי לא בוצעה כלל הפרה וככל שבוצעה, באשר לצילום הדפים, חלה עליה הגנת השימוש ההוגן.

יש הסוברים כי יש מקום לגישה מרחיבה בהטלת אחריות שילוחית, כמקובל בדיני הנזיקין הכלליים, שתעלה בקנה אחד עם הגישה המרחיבה לעניין בעלות המעביד על יצירות של עובד בתקופת עבודתו (ר' עמדתו של ת' אפורי, חוק זכות יוצרים, 411 (2012) והנימוקים שם). כן, כך נקבע בעניין אבקסיס, שאליו הפנתה התובעת. עם זאת עיון בפסק הדין אבקסיס מלמד כי הטלת האחריות נעשתה בין היתר בשל כך שהמעביד עצמו עשה שימוש בעותקים המפרים של היצירה ולא רק בשל מעמדו כמעביד (פרק 4, פסקה 2 לפסק הדין).

לגישת בית המשפט, אף אם ניתן להטיל על המעסיק אחריות בגין מעמדו כמעסיק יש לעשות כן כאשר מדובר בהפרה משמעותית והמעסיק מעורב בהפרה או למצער מודע לקיומה. לא כך בענייננו כאשר מדובר ביוזמה מקומית של מורה להכנת חוברת עבודה או אף בתסריט החמור יותר כאשר מנהל בית ספר או מורה מעלים עין משימוש כזה או אחר בעותקים משוכפלים מספר. כמובן שככל שהייתה מוכחת טענת ה"תעשייה", והייתה מוכחת מעורבות פעילה של מנהלי בתי הספר או של המורים בהעתקת הספרים ובמכירתם המאורגנת לתלמידים במסגרת בית הספר ומטעמו –  יתכן והמסקנה הייתה אחרת.

בית המשפט קובע כי ניתן להגיע למסקנה זו גם מעיון בפסק הדין בעניין בית שוקן. אכן, כפי שטענה התובעת, פסק הדין אינו עוסק באופן מובהק במערכת יחסים של עובד – מעביד אך הוא מתייחס ל"נסיבות בהן גורם אחד אינו מבצע את ההפרה בעצמו, אך הוא מאפשר ומתיר את פעילותו המפרה של גורם אחר, או אף מסייע ומעודד את אותה הפעילות." (פסקה 11). בית המשפט העליון מתייחס בפסק הדין לזיקה שיש בין החבות על פי חוק זכות יוצרים להוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין המאפשרות הטלת אחריות על גורם נוסף (השווה סעיף 13 לפקודת הנזיקין).

התנאים שנקבעו לקיומה של הפרה תורמת הם: קיומה בפועל של הפרה ישירה, מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה ולא ידיעה קונסטרוקטיבית, וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה (פסקאות 24-26). כפי שטענו משרד החינוך והעירייה קשה לראות כיצד במקרה זה מתקיימים שני התנאים: מודעות ותרומה ממשית ומשמעותית. המעט שניתן לומר הוא כי מדובר מבחינת משרד החינוך והעירייה לכל היותר במחדל אך לא ניתן לראות "תרומה ממשית ומשמעותית" מצדם לשכפול ספרי התובעת או למכירתם בבתי הספר – גם אם אלה היו מוכחים. כך גם לא ניתנה כל אינדיקציה לכך שאכן משרד החינוך היה מודע לקיומם של אלה. אמנם התובעת פנתה למשרד החינוך (ורק אליו) בשלב מסוים ואולם הבדיקה שנערכה מצאה כי אין יסוד לטענות ומכאן ועד לקיומה של מודעות לתעשיית זיופים, כפי שנטענה, המרחק רב.

מקור אחר להחלת אחריות בטיעוני התובעת עניינו אחריות אפשרית מכוח פקודת הנזיקין – בשל התרשלות מי מהנתבעים ביישום חובת הפיקוח המוטלת עליו בכלל ועל פי חוק הפיקוח בפרט, בחוסר הטיפול בתלונת התובעת ובהיעדר נקיטה באמצעים נאותים למניעת הפרה של זכות יוצרים.

בית המשפט לא מצא להרחיב בעניין זה, והוא קיבל את טענות משרד החינוך והעירייה. בית המשפט קבע כי גם אם הוא יוצא מנקודת הנחה שהייתה התרשלות, ובית המשפט לא סבר כך, הרי שלא מתקיימים הרכיבים האחרים להטלת אחריות בנזיקין. התובעת כשלה בהבאת ראיות להוכחת הנזק שנגרם לה ולמעשה לא הביאה כל ראיה לקיומו של נזק כזה. כך אין כל דרך לקבוע כמה ספרים מכרה התובעת לפני הפרת זכויותיה, כמה מכרה לאחר מכן, מה הייתה עלות ההפקה וההדפסה של הספרים ומה מחיר המכירה הצפוי. לא ניתן אפוא לקבוע דבר לגבי היקף הפסדיה של התובעת ואבדן רווחיה בשל אותה התרשלות.

בעוד שעל פי דיני זכויות יוצרים ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, דין הנזיקין הכללי אינו מאפשר זאת ובית המשפט לא סבר כי את הכשלון בהוכחת הנזק ניתן לרפא בדרך של אומדנא. מכאן שבהיעדר ראיה מספקת לקיומו של נזק ממילא אין צורך בדיון בשאלת האחריות לפי דין הנזיקין הכללי.

לא זו אף זו, הכשל בהוכחת הנזק חל גם על הוכחת הקשר הסיבתי. גם בעניין זה אין כל בסיס לקבוע אלו מהנזקים, שלא הוכח, קשור לאיזו הפרה והיכן, אין דרך למקם את ההפרות בציר הזמן ואין דרך לדעת מה מבין הנזקים נקשר לתקופה שלאחר הפנייה למשרד החינוך ביום 15.2.08. משכך גם מטעם זה – לא הוכחו יסודות נדרשים לעילת התביעה על פי פקודת הנזיקין ועל כן דין התביעה ככל שהיא נשענת על עילה זו להידחות.